החנינה שהוענקה ליהושע בן ציון – הישיבה השלושים-ושלוש של הכנסת התשיעית יום רביעי, י"ד חשון תשל"ח 26 אוקטובר 1977 הצעות לסדר היום –

ראש-הממשלה מ. בגין:

גברתי היושבת-ראש, מורי ורבותי חברי הכנסת, חבר-הכנסת שחל דיבר כמטיף מוסר ואני אינני רוצה לדבר על הכשירות המיוחדת להטפת מוסר גם כלפי. אבל בוודאי שאדם המדבר על החוק צריך, לפחות, להוכיח שהוא יודע את תכנו. והנה אמר חבר-הכנסת שחל את המשפטים הבאים: ״ראש הממשלה ושר המשפטים העניקו חנינה למר בן-ציון"; ״שר המשפטים החליט על חנינה למר בן-ציון״.

משה שחל (המערך):

אדוני, אמרתי ״המלצה״.

ראש-הממשלה מ.בגין:

רק פתחתי את פי וכבר אתה מפסיק אותי? אני ציטטתי מלה במלה. אני לא הפרעתי אותך אפילו במלה אחת — ושפכת את כל זעמך ואת כל טענותיך ועלילותיך. תן להשיב בכבוד.

אני חוזר ואומר: לפחות הוא צריך לדעת את החוק. מה נאמר בסעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה? — אני קורא: ״לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על-ידי הפחתתם או המרתם.״ ראש הממשלה העניק חנינה למישהו? ראש הממשלה החליט על חנינה לאזרח כלשהו? צריך אדם או לא לדעת אלף- בית של החוק או להעמיד פנים שאינו יודע אותו כדי לומר משפטי סלף כאלה מעל במת הכנסת.

מקריאת החוק מתברר לכל מי שיודע אלף-בית של חוק ומשפט כי הסמכות הנתונה בידי הנשיא אין עליה שום מגבלה ואין עמה שום סייג. המלצתו של שר המשפטים איננה מתנה את החלטת הנשיא. הדבר נתקבל כנוהג ואינו כתוב בשום חוק. נכון, הוא קשור בהנחה שמא באחד הימים, במקרה מסויים, יסרב שר המשפטים של היום ההוא לתת חתימת קיום. מכאן, מלכתחילה, הונהג — לא נחקק — ששר המשפטים נותן המלצה חיובית או המלצה שלילית. הנשיא אינו חייב להתחשב בשום המלצה, לא לכאן ולא לכאן. כלשון החוק: נתונה לו, לנשיא המדינה, הסמכות ואין עמה כל סייג. ומי שקורא את החוק הזה או יודע אותו ואחר-כך בא לטעון בכנסת, גברתי היושבת-ראש, שאני הענקתי חנינה למישהו או שאני החלטתי על חנינה למישהו — הרי הוא מסלף לא רק את כוונת החוק אלא את האות הכתובה שלו.

ואינני מתפלא, משום שזו הדרך שנקט חבר-הכנסת שחל וזו הדרך שנקטו עוד מספר חברים מאז החליט נשיא המדינה להקל בעונשו של מר בן-ציון על-ידי המרת העונש שהוטל עליו בבית-המשפט. ומהי הדרך? — עלילות. אני אינני רוצה לחזור על עלילות אחרות, שהושמעו על-ידי חברי כנסת מסויימים, מפאת כבודה של הכנסת. אני רק את זאת רוצה לומר, שמי שמניח שפלות אצל רעהו יבדוק אם הנחתו אינה נובעת מאותו מקור עצמו. מדוע צריך להניח מניעים לא טהורים אצל רעך? מדוע אי-אפשר לו לאזרח ישראלי, אפילו הוא יריב חריף ביותר, להניח שהיתה בעיה אנושית ושיקול אנושי? נכון, כל אחד יכול על-פי שיקולו לומר: ואולי השיקול הזה לא היה נכון לפי הערכתי. בהחלט. אבל מדוע צריך להעליל עלילות, לדבר על מניעים לא טהורים, כמו שנאמר ונכתב? ואחד אפילו מנה מניע מסויים, ולא אחזור עליו מעל במת הכנסת מפאת כבודה. מדוע? מניין הריצה הזאת אחר מניע לא טהור? אני חושב שאם יש בעיה אנושית יניח אדם אנושי שהשיקול היה אנושי. היזהרו מפני עלילות, רבותי. העם הזה סבל בגלל עלילות כוזבות הרבה מאוד וכבר הגיעה השעה שאנחנו כולנו ניגמל. וכאשר נעשה הדבר — כפי שעוד מעט אקרא את המסמך המכריע - בגלל אפשרות של סיכון חייו של בן-אדם, יהיה אשר יהיה, תניחו מניע אנושי טהור, חיובי, ואל תעלילו עלילות כזב. היזהרו, רבותי. זאת הצעתי כאזרח, לאו דווקה כראש ממשלה.

אני אקרא הודעה של נשיא המדינה ואני אבקש גם את מר שחל לשים לב לכל סעיפיה, ובייחוד לשלושה בהם:

ביום 10 בספטמבר 1977 פירסמה לשכת נשיא המדינה, בשמו של הנשיא, את ההודעה הבאה: ״א) נשיא המדינה העניק הקלה בעונש המאסר של מר בן-ציון על- ידי המרת תקופת המאסר, שטרם רוצתה, במאסר על תנאי. הקנס הכספי נותר בעינו. על-פי החוק, אין זו חנינה אלא הקלה בעונש.

ב) בחינת הנושא על-ידי הנשיא החלה עוד בתקופת כהונתה של הממשלה הקודמת. לאור ממצאים רפואיים חדשים שהובאו בפניו במהלך שנה זו, אשר לא היו בפני הערכאות שדנו בעניינו של מר בן-ציון ואשר הצביעו על הידרדרות נוספת במצב בריאותו, נטה הנשיא כבר אז להקל בעונשו.״ — כבר אז, לפני שהורכבה הממשלה אשר אני יש לי הכבוד לעמוד בראשה, לפני שאני מילאתי את התפקיד הזמני של שר המשפטים.

״ג) טרם החליט הנשיא, על-פי המלצת ראש הממשלה בכהונתו כשר המשפטים, על ההקלה בעונש המאסר, היו לנגד עיניו לא רק חוות-הדעת הרפואית של הפרופסורים מ. רחמילביץ וע. זוהר אלא גם ממצאי הוועדה הרפואית שנתמנתה על-ידי מנכ״ל משרד הבריאות.

ד) מממצאי הוועדה עולה, בין השאר, כי עקב מצב בריאותו הלקוי של מר בן-ציון קיים צורך חיוני בזמינות של סיוע רפואי, בפרק זמן שלא יעלה על 10-15 דקות, תנאי שלפי ממצאי הוועדה לא קויים בעבר ואשר לפי הערכת הנשיא קשה להבטיחו בכל עת במסגרת בית- הסוהר.

ה) הסכנה הממשית לחייו של מר בן-ציון - עקב השילוב של מחלותיו החמורות — שהתגברה בשלב זה הניעה את הנשיא לקבל את המלצת ראש הממשלה ולהעניק הקלה בעונש, לאחר שמר בן-ציון ריצה כבר קרוב לשלוש שנות מאסר בהן נזקק לאישפוז בבתי- חולים במשך כ-250 יום.

ו) גם בעבר נהג הנשיא, כקודמיו, להתחשב בשיקולים רפואיים כשיקולים רלבאנטיים להקלה בעונש.״

אני אבקש את הנואם שקדם לי ואת כל חברי הכנסת לסיעותיהם לנתח יחד עמדי את שלושת הסעיפים העיקריים בהודעתו זו של הנשיא. בימי הממשלה הקודמת נטה הנשיא לתת הקלה בעונש לאסיר בן-ציון ללא כל קשר עם המלצה כלשהי. זו היתה נטייתו.

ואשר לסמכותו, כבר הסברתי: הן היא מוחלטת. על- פי סמכות זו יכול נשיא המדינה, על-ידי חנינה, לבטל לא רק גזר-דין אלא גם פסק-דין של כל בית-משפט, לרבות בית-המשפט העליון, לרבות פסק-דין שנכנס לתקפו, אם על-ידי דחיית עירעור ואם על-ידי אי-הגשת עירעור בזמן הקצוב בחוק. קל וחומר ביחס לוועדה מינהלית, גם אם קוראים לה ״מעין-שיפוטית״, אבל היא מינהלית. ומישהו טען בדרך העלילה שכביכול הוטעה הנשיא, וחוות-הדעת של הוועדה הרפואית, שנתמנתה על- ידי מנכ״ל משרד הבריאות, לא היתה לפניו לפני שהוא החליט — הוא, נשיא המדינה, החליט — על מתן הקלה בעונש. והנה כותב הנשיא בסעיף ג' להודעתו ש"היו לנגד עיניו לא רק חוות-הדעת הרפואיות של הפרופסורים מ. רחמילביץ וע. זוהר אלא גם ממצאי הוועדה הרפואית שנתמנתה על-ידי מנכ״ל משרד הבריאות.״ עוד הוכחה עד כמה צריך להמנע מעלילות.

סעיף ה: ״הסכנה הממשית לחייו של מר בן-ציון. כך כותב הנשיא, בעל הסמכות להחליט. אני מבקש לשאול את חברי הכנסת: האם אני פגעתי באיזשהו שיקול אנושי אם השיקול האנושי הזה היה גם לנגד עיני כאשר הייתי צריך להשתמש בסמכותי שלי — נכון, כשר המשפטים, ולומר: הן, אדוני הנשיא, אני ממליץ במקרה זה על שימוש בסמכות הנתונה לכבוד הנשיא על-פי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה? אם יש סכנה ממשית לחייו של בן-אדם משום שהוא נמצא בתוך כתלי בית-הסוהר — אשאל את השאלה בכל הפשטות — אני אהסס?

אני רוצה לומר בכנסת: לוא זה היה כל אדם אחר, בעל לאום כלשהו, בן דת כלשהי, בעל השקפה כלשהי, הייתי מחליט בדיוק אותה החלטה, כבן-אדם וללא היסוס, בגלל סכנה ממשית לחייו של האדם. חברי הכנסת אשר הלכו עמדי דרך של שנות דור בבית הזה יודעים שאם דברים אלה השמעתי באזניהם, תהיה סיעתם אשר תהיה, לא דברי שווא הם לא אתמול באתי לבית הזה ולא שלשום החלה דרכי הציבורית. בשם כל העבר הזה, ללא הבדל ההשקפות בינינו, אני חוזר ואומר: כל אדם באשר הוא אדם, יהיו לאומו דתו והשקפתו אשר יהיו, לוא היה מתברר — ועדיין צריך הייתי להחליט או שלא להמליץ — שקיימת, צפויה, נשקפת סכנה ממשית לחייו, הייתי מקבל בדיוק אותה החלטה.

שוב אני פונה לחברי הכנסת: אל תעלילו עלילות של מניעים בלתי-טהורים, כי אין יסוד לעלילות שלכם. כזב יש בהן, פגיעה בעצמכם יש בהן. אל תעשו זאת. הנימוקים שלי היו אנושיים, לפי סמכותי, גברתי היושבת- ראש; של הנשיא — לפי סמכותו שלו. אילו דברים נאמרו עד הדיון הזה, עד הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט? אילו אמרות שפר הושמעו כאן, שם וגם פה? מבלי לבדוק, מבלי לשאול. אפשר לשאול. לא. מלכתחילה נקבע: פה היה מניע לא טהור, צדדי, כניעתי. מדוע צריך להניח זאת?

משה עמאר (המערך):

אדוני ראש הממשלה, אתה מנעת דיון במתכוון בוועדת החוקה, חוק ומשפט בנושא הזה. רצינו להיכנס לפרטים של העניין הזה. יכולת אז למסור את כל ההסברים, שמסרת כאן, בוועדת החוקה, חוק ומשפט.

חיים דרוקמן (חזית דתית לאומית):

אבל הידיעות שלכם התפרסמו עוד לפני הדיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני רוצה להשיב לקריאת-הביניים הממושכת הזאת. לא מנעתי שום דבר. היה דיון בוועדת החוקה, חוק ומשפט וכל אמרות השפר נאמרו, לא היה זה דיון שקט ומקצועי. והראיה — כפי שאני אמרתי, ועדים חברי הוועדה ההיא — דווקה אמרות השפר פורסמו בעתונים, אם כי הוועדה יושבת לא בנוכחות העתונאים, כפי שאפשר היה להניח מראש. אמרתי לכם שתביאו את העניין לכנסת. עכשיו מתקיים דיון בכנסת.

(חבר- הכנסת מ. שחל קורא קריאת- ביניים)

חבר-הכנסת שחל נאם רבע-שעה בנושא זה לפני עם ועדה. תשאיר לכנסת להחליט מה יהיה ההמשך, סלח לי.

דניאל רוזוליו (המערך):

מה תהיה המלצתו?

ראש-הממשלה מ. בגין:

עוד מעט תשמע. על-פי סמכותי אני אציע הצעה, לא לפי דרישתך, אדוני. אני אשתמש בסמכותי גם פה והכנסת תחליט. הרוב יחליט. המיעוט יביע דעתו, כמו שמקובל בכל פארלאמנט חפשי. מותר לי לומר, שמעתי דברים רבים כאלה: לא המיעוט יחליט — הרוב יחליט. אם כתוצאה מההחלטה תישמענה עוד עלילות לא איכפת לי. הרוב בפארלאמנט הוא שיחליט.

דניאל רוזוליו (המערך):

השאלה היא מה יומלץ לפני הרוב. האם יתחמק מזה או לא?

ראש-הממשלה מ. בגין:

גברתי היושבת-ראש, בעצם, אם את הדברים האלה אמרתי, את הכל אמרתי. ובעיקר, לנגד עיני, הודעתו של הנשיא. היא צריכה להיות לנגד עיניה של הכנסת מפני שהנשיא הוא שקבע מתי הוא חשב שיש להעניק הקלה בעונש לאסיר הזה. הנשיא הוא שקבע.

משה שחל (המערך):

למה אז הוא לא שוחרר?

ראש-הממשלה מ. בגין:

חבר-הכנסת שחל, אני מאוד מצטער, אני לא מסכים. אני לא הפרעתי לך. כמובן, יכול חבר הכנסת לעלות על הבמה הזאת ולבטל כעפרא דארעא חוות-דעת של היועץ המשפטי, משום שהוא נקרא יועץ משפטי לממשלה. כמה פעמים הזמינה הכנסת חוות-דעת של היועץ המשפטי והיועץ המשפטי קבע בשעתו שאמנם כן: הסמכות של הנשיא לתת חנינה היא מוחלטת, איננה נתונה לשום ביקורת פארלאמטארית. הוא קבע זאת. אבל כשיש צורך, אומרים: מה זה חשוב מה שאמר היועץ המשפטי לממשלה.

משה שחל (המערך):

אדוני, זה איננו נכון. הכנסת נהגה אחרת ושני פסקי-דין אמרו אחרת. היום שר המשפטים משיב על שאילתות באותו נושא, בניגוד לחוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אתה לא יכול לנהוג כך. תסלח לי, זה לא בכבוד. כולם נתנו לך לדבר. הפסיקו אותך בקריאת-ביניים קלה, כבר ביקשת שיהיה שקט מוחלט ונשמר השקט המוחלט. תנהג בהגינות ובהדדיות. אני לא רוצה עכשיו להשיב לקריאות-ביניים שלך. אני משיב לדבריך.

גברתי היושבת-ראש, אני כבר ציינתי, אם את הדברים אמרתי — בעצם, את הכל אמרתי. אבל בכל זאת רוצה אני לקרוא מכתב שקיבלתיו יומיים לפני שהלכתי לכבוד נשיא המדינה, משום שהוא אופייני לגבי מערכת העלילות:

״ראש ממשלה נכבד, היה בדעתי להשתתף בפגישה הנוגעת בעניינו של מר יהושע בן-ציון. לצערי, נבצר ממני לעשות זאת. עלי לצאת לקריית-שמונה כדי להשתתף שם במסיבה הנערכת עם חזרתי לתל-אביב. אני מבקש להדגיש כי איני מכיר כלל את מר בן-ציון, אולם השתכנעתי כי מצבו הבריאותי הוא חמור ומחייב הענקת חנינה. אני מצטרף איפוא לדברי החברים הלוקחים חלק בישיבה ואשמח מאוד אם ימצאו אוזן קשבת.״

מחברו של המכתב הוא חבר-הכנסת יוסי שריד. את כל הנאום הזה, חבר-הכנסת שחל, אתה תנאם נגד מחברו של המכתב הזה? בכל זאת אני רוצה לומר: חבר- הכנסת יוסי שריד איננו הממליץ היחיד. יש שורה ארוכה של ממליצים.

(קריאה: כולם אנשי ״גוש אמונים״.)

משה שחל (המערך):

אדוני, חבר-הכנסת שריד איננו שר המשפטים,

(קריאה: לא ידעתי שחבר-הכנסת שריד הצטרף ל״גוש אמונים״.)

ראש-הממשלה מ. בגין:

אני רק רוצה לומר שחלק מהם נאלם באל״ף ונעלם בעי״ן.

מאיר פעיל (מחנה שלי):

גם בה״א — נהלם, קיבל הלם.

ראש-הממשלה מ. בגין:

אם אתה רוצה לומר בה״א — כנראה, המבטא העברי שלך לא מדוייק. תלמד מחבר-הכנסת צ׳רלי ביטון — לו יש מבטא עברי.

אין לי טענות, משום שאני תמיד זוכר אמרה של מצביא צרפתי גדול. הוא אמר: לעתים הרבה יותר קל לגלות אומץ-לב צבאי מאשר אומץ לב-אזרחי. צריך שאזרחי ישראל יגלו אומץ-לב אזרחי גם במקרים שמתנפלים עליהם. ברוח זו פעלנו, מתוך שיקול אנושי לא לסכן חייו של בן-אדם אשר היו לו שני שטפי דם במוח ולפי חוות-דעת של רופאים גדולים עלול היה כל רגע לגמור חייו בתוך בית-הכלא.

צ'רלי ביטון (החזית הדמוקרטית לשלום ולשוויון):

אדוני ראש הממשלה, יש אסירים עם קוצבי לב בבית-הסוהר. שחרר גם אותם.

ראש-הממשלה מ. בגין:

חבר-הכנסת צ׳רלי ביטון, די היה במה שהיה אמש. לא שמעתי אותך, כי צעקת.

רק בגלל השיקול הזה החליט נשיא המדינה להקל בעונשו של מר בן-ציון, משום שנשיא המדינה פעל על-פי סמכותו כחוק, לפי חוק יסוד: הנשיא. אני מציע לכנסת להסיר את הצעתו של חבר-הכנסת שחל מסדר- היום.