החלוקה כעקרון ולעג לראש

א.

היתה לנו, במשך שבועות מספר, מעין בורגיכיאדה. שליטה של תוניסיה הכריז, כי הוא מוכן לפגוש נציג של מדינת ישראל. מיד רגשו יהודים. הושטה אלינו, אמרו, יד לשלום. עלינו לחוש וללחוץ אותה. מיהרנו מאוד. לחצנו בחוזקה. על פי שיגרת המחשבה והלשון הודענו, כי נהיה מוכנים להיפגש עם מר בורגיבה בכל מקום, בכל עת, בלא תנאים. הזמן עדיין לא נקבע, המקום טרם נבחר, אך התנאים הוצגו, על ידי לא-שכננו. הנשיא התוניסי, הנחשב למתון, הבהיר, כי לא יהיה טעם לחשוב על שיחת בירור כלשהי, אם ישראל לא תתחייב מראש לוותר על ירושלים, ולמסור למדינת ערבים בארץ ישראל (גם) את הגליל המערבי, את כמחצית הנגב, את נצרת ואת עכו, את אילת ואת יפו, את רמלה ולוד, ועוד. אלה הם, מעיקרם, קווי החלוקה של ארץ ישראל המערבית מנובמבר 1947.

את האסכולה התוניסיאנית אימצה מצרים. נציגה במועצת הביטחון הודיע, הפעם במפורש, כי נסיגה לעבר קווי ה-4 ביוני 1967 אינה מספקת; אם יש, אמר, לגיטימיות כלשהי בגבולות ישראל, הרי היא קשורה בקווי נובמבר 1947. זוהי התפתחות מדינית, מעניינת ואופיינית. עוד בפברואר 1971 לא העז סאדאת להעלות על כתב תשובתו לד"ר יארינג דרישה ישירה מעין זו. אמנם, כבר אז הוא הצביע על הצורך בפתרון "הבעיה של העם הפלשתיני", לאחר הנסיגה המוחלטת אל הקווים שקדמו למלחמת ששת הימים; אבל את מהות הפתרון הלזה השאיר לפירושים שונים. הפעם שמענו בבהירות למה הכוונה, כמובן כשלב לעקירת הגוף הזר מן המזרח התיכון, לפי דבריו החוזרים של המשכיל הקהירי, חסנין הייכל.

חוסיין עדיין לא אמר את דברו על נושא זה. אבל אנו זוכרים היטב, כי, בהסבירו את רעיון הפדרציה שלו הוא תבע לא רק את ירושלים המזרחית ואת יהודה ושומרון אלא גם את עזה, ועוד. הוא השאיר "אופציה" של הצטרפות לממלכה הפדרטיבית שלו לחלקי ארץ ישראל נוספים. אלמלא הרוגז ברבת-עמון, שקם בעקבות גילויו ההיסטורי של בורגיבה, כי הירדן הוא נהר ולא ארץ, היה אולי המלך כבר הולך אחר רוח הנשיאים, וטוען אף הוא לחוקיות של קווי נובמבר 1947. היום, שבו ישמיע תביעה זו, עוד יכול לבוא. חוסיין לא ירצה להיות, או להופיע, כמתון מבורגיבה. על ממלכות או רפובליקות ערביות אחרות אין צורך לדבר. כולן ישמחו לאמץ את ההערכה, שלפיה מוטב להן לתבוע נסיגה, לא עוד אל קווי מאי 1967 אלא אל קווי נובמבר 1947. אם ממשלת ישראל מכריזה, בפי דובריה המוסמכים, על עקרון החלוקה, מציעים אויבינו, על יסוד החלטת האו"ם, את פירושם שלהם לעיקרון זה. אין עוד ספק, כי בתביעות הנסיגה, התקדמנו מאוד.

ב.

נתבונן בעיקרון המוצהר של חלוקת ארץ. אלה המכריזים עליו יכולים להיות משכילים, ואולי אפילו פקחים, אבל העיקרון שלהם הוא, במחילה מכבודם, טיפשי. מהי המצווה, מהי התבונה בחלוקת ארץ, בייחוד שהיא קטנה מאוד, ושלמותה נראית,לעין כל, טבעית כאילן צומח, בשחר מפציע, כחול על שפת הים, ככוכבי השמים. נעשה, אפוא, מאמץ שכלי ונחפש את המניעים להפיכת היוצרות, לטיעון, כי ויתור על זכות, ולא קיומה, הוא עיקרון.

איננו רוצים לשלוט במיליון ערבים; משום כך יש לשוב ולחלק את ארץ ישראל המערבית. זהו אחד הנימוקים של בעלי-חדוות-החלוקה. לכאורה, מדבר מגרונם מוסר אנושי. מבלי שיודו, כי יש להם נטייה לשוביניזם, הם אפילו רוצים להוכיח את עליונותו של היהודי, מסוגם, על אחרים. צאו וראו, עמי תבל: אנחנו יכולים לשלוט בבני לאום אחר, אבל לא כמוכם הננו, אנו מוותרים על שליטה זו מרצוננו החופשי, אחר ניצחון, בהיותנו במלוא כוחנו הלאומי וכושרנו המינהלי. הרואים אתם, כמה טוב ויפה הוא יהודי כמונו?

לא טוב, לא יפה, אלא צבוע. צר לי על הגילוי הקשה הזה. אבל אין מנוס ממנו. כל גאוותנות היא מכוערת. אבל התנשאות, התלויה על בלימה, היא בלתי נסבלת. לו ממציאי עקרון החלוקה יכלו לטעון, כי בבואם להגשימו, ידאגו לכך, כי יהודים לא ישלטו בערבים, היה נימוקם תופס, לפחות בעיני עצמם. איננו רוצים לשלוט; איננו רוצים להיות נשלטים. בימי התלות והתעייה, התהלכה בקרבנו אימרה סימטרית זו. רעיון של מדינה דו-לאומית, לא כמושג דמוגרפי אלא שלטוני. אופייני הוא לתועים, כי עתה הם בורחים מרעיונם זה שלהם, כמו ממגיפה מתפשטת, או אש לוחכת, או מים זדוניים. בשעתם, איך הם הריעו לצדקת הרעיון הדו-לאומי ואיך הם קללו כמורדי אור את אלה שהסבירו, כי הוא הבל. היום הם עצמם קמים עליו להורגו.

מה נותר, אפוא, מן החלק הראשון של מימרת אי-השליטה? הקימונו את מדינת ישראל, בחלקה של ארץ ישראל, ושלטנו בערבים. אחר מלחמת ששת הימים, החליטו קנאי-עקרון-החלוקה לשלוט במספר כפול, או משולש, של ערבים. החשבון המספרי אינו מוטל בספק. ירושלים לא תחולק עוד. איזור עזה ייכלל במדינת ישראל. תושבים ערביים יתווספו בנקודות אחרות, המסומנות במפות החלוקה, הידועות. מן העיפרון הנע, המוסיף והמסכם, יעלה לנגד עינינו מספר תושבים ערביים בין 800-900 אלף. מושבעי-עקרון-החלוקה מבטיחים לנו לקיים ולנצור את האופי היהודי של המדינה. ובכן, במדינת היהודים יהיו נשלטים הרבה למעלה משלושת רבעי מיליון ערבים. מהי, אפוא, "העקרוניות בחלוקת ארץ ישראל, מבחינת ההימנעות לשלוט בבני עם אחר"? היא מוצהרת, אך נסתרת על ידי המציאות עצמה. שווא יתנשאו חסידי החלוקה במוסרם העליון, כביכול. מסתבר כי הם רוצים, או מוכנים, להרחיב את שליטתנו על אוכלוסין ערביים נוספים. ומי שכך רוצה, אך טוען, כי הוא בוחר בחלוקת הארץ, למען לא נשלוט בערבים רבים, הריהו - - כבר אמרנו מיהו.

ג.

בהקשר זה, עלינו לשוב ולבחון את הבעיה הקרויה דמוגרפית. עדיין לא חדלו הניסיונות להלך עלינו אימים במיעוט הערבי הגדל. ההפחדה החלה בתחזית לטווח ארוך על יסוד עלייה שנתית של 15-20 אלף עולים  בלבד. לאחר שהמציאות טפחה על פניהם של רואי השחורות, עברנו להערכה של 50 עד 65 אלף עולים לשנה. ההבדל, בין המספרים, אינו זעיר כלל, כפי שאנו רואים. אבל בינתיים התברר, כי כל התחזיות הללו תלויות באוויר. אם נקודת היסוד לחישובים אינה קבועה, אלא נודדת ומתחלפת, אין להם על מה להסתמך. אפילו ארכימדס לא היה מזיז דבר מנקודת משען שכזו. אבל גם מן הקפיצות המספריות האלו, אפשר ללמוד הרבה. יש תקווה לעם ישראל.

לו היה יסוד לתחזיות מוליכות הקדרות, מהו ההבדל, מעיקרו, בין ארץ מחולקת מחדש, ובין ארץ ישראל מערבית שלמה? בעלי התחזיות מדברים על 25-30 שנה. לו זעקותיהם הקאסאנדריות נכונות היו, הרי ההתקרבות לביטול הרוב היהודי היתה נדחית ל-10 שנים (בלבד) לאחר חלוקת הארץ. האם כך נבטיח (לעולמים) את האופי היהודי של המדינה? לכל הדעות אין 10 שנים אלא צל חולף של שבריר נעלם של הנצח. ושוב אנו רואים, כי אין שום עקרוניות בשאיפה לחלק את ארץ ישראל. המדובר הוא בכמות בלבד, אם של אנשים ואם של זמן.

האופי המלאכותי של ההפחדה הדמוגרפית יבלוט עוד יותר, אם נזכיר מעשה שהיה בעבר. מלאו 35 שנים להצעת מדינה יהודית, על יסוד עקרון החלוקה, מטעם ועדת פיל הבריטית, המלכותית. מן ה"מדינה" ההיא הוצאו ירושלים כולה והנגב כולו והגליל המערבי וטבריה וצפת וחיפה ועוד. כיצד נראתה בתחום המושב ההוא הבעיה הדמוגרפית? היו שני אומדנים. האחד של מר האריס הבריטי. לפי חישוביו בשטח שהוקצה ל"מדינתנו" 294,000 יהודים ו-296,000 ערבים. במלים אחרות, היה בה רוב ערבי. ההערכה השנייה היתה של ד"ר רופין. הוא חישב ומצא, כי מספר היהודים יגיע ל-319,000 ואילו מספר ערבים יהיה בדיוק כפי שנקבע על ידי חכם הסטטיסטיקה הבריטית. היה לנו, אפוא, רוב יהודי של 23,000 נפש. אם נדבר בשפת היחסיות הוצע לנו אז, על פי החישוב האופטימלי, רוב יהודי של 3-4 אחוזים. אופיינית העובדה, כי אותו חוג, המכריז בימים אלה על החלוקה כעיקרון, הביע נכונות לקבל אף את ההצעה ההיא. הדמוגרפיה, במספרים כאלה, לא הפריעה לו. היום יש לנו רוב יהודי של שני שלישים, עם סיכוי נראה לעין של גידולו. אף על פי כן, עלינו להכריז, כי אנו נמצאים ביהודה ובשומרון באורח זמני, כי השושלת ההאשמית, ולא העם היהודי, הוא הבעלים הקבוע עליהם. כל כך למה? כי החלוקה היא "עיקרון"!

את המספרים המאלפים על תכנית החלוקה של ועדת פיל נטלתי מיומנו של מר משה שרת ז"ל. מצאתי בו, אגב, הערה מעניינת אחרת. מנהלה של המחלקה המדינית בסוכנות היהודית הותיר לנו תיאור מפורט של טכס השבעת הנציב הבריטי, מק-מייקל, אשר בא במקומו של הגנרל ווקופ. מר שרת, שהיה בין קרואי העדות, משבח את ההטעמה היפה של נוסח השבועה, כפי שנקרא בעברית בפי התורגמן המפורסם מר יצחק עבאדי ז"ל. אבל, מוסיף בעל היומן, צרמה את האוזן המלה "פלשתינה" שחזרה ונשנתה בתרגום, במקום ארץ ישראל. מי יסיר עפר מעיניך, משה שרת. אלה, הרואים את עצמם כתלמידיך במה שמכונה מתינות מדינית, אינם חשים בשום צרימה, או צריבה, באומרם בקול רם, בלא שנצטוו לתרגם, פלשתינה. נהפוך הוא. הם מתגאים במוסרם העליון בהשמיעם, במקום ארץ ישראל את הכינוי המנכר הזה. הכיצד? "עיקרון" להם: חלוקה.

ד.

נותרה הסוגיה השלישית: שלום. ושוב עומדים על הבמות מטיפי החלוקה, מכריזים על עקרונם, למען השלום, ומתכחשים לעובדות הברורות, לאמת פשוטה. היום יש לנו תנאי שלום. הכוונה היא לביטחון לאומי. מרכזי האוכלוסין שלנו מוגנים מפני כל התקפות אויב. כל תכנית חלוקה הורסת את היסוד הזה של הביטחון האזרחי. עם ביצועה, זה או אחר, של חלוקת הארץ, היו מרכזי אוכלוסיה אזרחית מוכנסים לטווח האש של אויבינו למיניהם, לשלוחותיהם. מה, אפוא, בין העיקרון האווילי של חלוקת הארץ ובין הבטחת שלום תושביה?

תנאי שלום עשויים, לפי טבעם, להוליך אל יחסי שלום, אשר מהם תעלה, בעתיד, המחשבה על חוזי שלום. אלה הם השלבים בהתפתחות לקראת שלום אמיתי בינינו ובין אויבינו. אין איש שיוכל לקבוע את תאריכיה או פרטיה. אבל, על פי הניסיון, ניתן לקבוע בוודאות, כי אם ייהרס היסוד הראשון: תנאי שלום, לא יהיה עוד סיכוי לשני השלבים האחרים. יצירת תנאים לשפיכת דמנו, היא הזמנה למלחמה מתמדת בנו.

מחלקי הארץ מתעלמים ממציאות שכר היתה ונבחנה. אך יש לקבוע בצער, כי אין הם מהססים גם לומר את ההיפך מן האמת הידועה להם. כיצד הם מבטיחים הסכם של שלום על ידי עקרון החלוקה? הן אפילו ההודעה, כי לא ניסוג לחלוטין לקווי ה-4 ביוני 1967, מספיקה, כדי שכל אויבינו, לרבות חוסיין ובורגיבה, יכריזו שלעולם לא  יהיה הסכם עם ישראל. אימוץ החלוקה כעיקרון לא זו בלבד שלא קרב הסכם עם הערבים אלא הרחיק אותו מעבר לאופק, הראיה: בעצם הימים האלה החלו הערבים להחיות, בהבל פיהם, את קווי נובמבר 1947.

הגיע תור השאלות הישירות, המופנות אל דוברי המערך והממשלה. האין זאת, שלעולם לא תסכימו לנסיגה לקווי ה-4 ביוני 1967? אם כך, למותר לשאול אתכם, התסכימו לסגת לקווי נובמבר 1947. אם התשובה לשאלות אלו היא ברורה וקבועה, יוצא, על פי עמדת הערבים האחידה, כי לעולם לא יהיה הסכם שלום, על פי עקרון החלוקה של המערך ושל ממשלתו. כיצד, אפוא, הנכם מנסים להטעות את הבריות, באומרכם, כי עקרונכם לחלק את ארץ ישראל הוא למען שלום, ויקרבו ויביאו? העיני אנשים תנקרו?

אבל קיימת מסקנה נוספת. דוברי המערך טוענים, כי אין הם רוצים לשלוט במיליון ערבים נוספים. (המספר הוא מסולף; ההבדל הוא של פחות ממחציתו), אבל דווקא המדיניות שלהם מוליכה לשליטה כזו, ובלי האופציה לגבי רכישת אזרחות, המוצעת על ידי גח"ל, קביעה זו, העלולה להיראות פרדוכסלית, היא בהירה כשמש בצוהרי יום. באין חזוה שלום, אומרים דוברי המערך, לא נזוז לאחור אפילו חלק האלפי של המטר, הלוא הוא המילימטר המפורסם של שר האוצר. אבל אם הערבים טוענים לחידושם של קווי ה-4 ביוני 1967, קל וחומר של נובמבר 1947, לא יושג ולא ייחתם חוזה שלום לעולמים. יוצא, אפוא, כי אנו נשב ב"שטחים" לנצח, ונשלוט במיליון ערבים וצאצאיהם – לעולמים. אפשרות כזו מתוארת על ידי תועמלני המערך כאסון לאומי מבחינה דמוגרפית, חברתית ומוסרית. אסון! – הם בעצמם מביאים אותו עלינו, על פי מדיניותם המוצהרת.

אין זה אפילו פרדוכס. מסתבר, כי עקרון החלוקה סותר, מכל הבחינות, את השכל הישר.