החייל הראשון ליהודה המתקוממת
החייל הראשון ליהודה המתקוממת
מה היה בשביל דורנו דוד רזיאל? המורה אמר עליו "חיכיתי לו חמש-עשרה שנה", אך נדמה, כי לא רק המצביא חיכה למי שיהיה גאון ונדיב ואכזר; כל הדור ציפה לאיש, שיגלם בעצמו, וייצור בזולתו, את דמות החייל העברי.
כי אין אימה נוצרת, אלא אם כן קם לה החייל שיילחם לשחרורה, או יגן על עצמאותה קללת הגלות, חרפת השעבוד, קלון השחיטות נגרמו על-ידי כריתת ענף זה, ענף הצבאיות, מישראל. וברבות הימים הפכה הסיבה לתוצאה מפני שנמשכה מדור לדור הגלות המנוונת, הלך ואבד לו לעם הגורם המכריע: החייל, המגן, הלוחם.
דוד רזיאל היה אחרי יוסף הגלילי, החייל העברי המושלם. אולם אם טרומפלדור למד את תורת הצבאיות אצל זרים, הרי דוד למד אותה אצל עצמו. ובכך מצאה בו את ביטויה התכונה הראשונית של חייל המשמעת ואין לך משמעת כלפי הממונה עליך בלי משמעת עצמית, בלי הכשרון והנכונות להטיל על עצמך, מרצונך החפשי, חובות ותפקידים
החובה העיקרית, שדוד הטיל על עצמו, היתה ללמוד את תורת המלחמה. אצל מורים לא הלך; לא היו כאלה בישראל. הלך אל המקורות. ישב על ספרים. שקד על מפות. למד ימים ולילות. ממש: ימים ולילות. את חדרו הפך לאקדמיה צבאית בזעיר-אנפין. ובאקדמיה זו "בלע" המתמיד החדש, בהתלהבות של המתמיד העברי הקדמון, איסטרטגיה וטקטיקה, מערכות השדה ומלחמת רחובות, ידיעות על כלי-זין חדשים, על מכשירי מלחמה, על הרכבם הכימי ועל צירופם המיכני. למד ולא פסק, עד שידע.
ולאחר שידע יצא אל אחיו והחל ללמד. מן האקדמיה הצבאית שלו הובילו חוטים אל חדרים ואל חדרי-חדרים. שם ישבו בחורי ישראל וקיבלו ממדריכיהם את מה שאלה קיבלו ממדריכם הראשון. המוח העברי, העושה, במשך אלפי שנים, התעמלות בסוגיות קשות, החל "להתעמל" אהרי הפסקה של אלפים שנה, בהלכות קרב ובדרכי מלחמה. והמוח העברי תפס, במשך שעות וימים, דברים, שלהבנתם וללימודם היו דרושים, למוחות אחרים, שבועות או חדשים. כך קם, כמעט בן-לילה ובחשכת הלילה, דור של חיילים עברים, דור של לוחמים מאומנים, היודעים "לנגן" על כלי-זינם, כשם שאמן מנגן על פסנתרו או כינורו. והתהליך, כמובן, עדיין לא נסתיים. יש המשך. ישנם חידושים ישנן המצאות. משהופנה המוח העברי לשטח זה, הוא מחולל גם בו נפלאות. אולם תמיד נזכור, כי את היסוד לכך הניח, בידיעותיו, בשיעוריו ובדוגמתו האישית, דוד רזיאל.
על תכונות אחרות של החייל כתב דוד עצמו. הוא החדיר בלב הנוער את ההכרה, כי, כדי להיות חייל, לא די ללבוש מדים, לעמוד בשורה" או להפיל חללים באויב. דרוש מאמץ נפשי מתמיד. נדרשות תכונות רבות, כדי שאוכל לחם, או אפילו נושא נשק, יהיה לחייל אמיתי. אומץ-לב, אומץ צבאי בקרב ואומץ אזרחי בחיים; רגש כבוד עצמי, לא התפארות ריקנית ולא התבטלות משפילה: דייקנות טוהר מוסרי וגופני, הקרבה; אבידות; אמונה בכוחות מוסריים ואי-כניעה לעריצות מזויינת; אהבת העם; אהבת המולדת; מסירות; יושר; נאמנות - נאמנות לעם, לרעיון, לדגל, למורה; - את כל אלה נלמד ממשנתו של דוד. בכל אלה הוא הצטיין, בכל אלה שימש דוגמה לאלפים ולרבבות.
עדיין לא הוקם בארץ מפעל. מחומר ומלבנים, לכבודו של איש הפלדה, שהופיע פתאום מעומקי ההיסטוריה של עם חוזים ומורדים. אולם המפעל, שהוא בעצמו הקים, מוצק יותר מכל אנדרטת ברזל, או בנין אבן. מפעל נצחי הוא. כי דוד נתן לעם את העיקר, שחסר לו כדרך השתחררות. מכבלי השעבוד; את הטיפוס של חייל עברי, בעל הספר ובעל הסיף. ומפעל זה חי וקם לתחיה יום-יום בכל צעיר מישראל, המוריד מהלומה בזרועו הנטויה על ראש האויב. או הנותן את נפשו, מתוך אמונה ואושר פנימי. למען המולדת.
וקרוב היום בו פקוד נפקוד את מפקדנו הראשי ונביא את עצמותיו אל הר ציון וירושלים, שאליו העפיל בחייו ובמותו. וכתבה קצרה תתנשא אז על קברו המקודש - גל-עד לגבורת ישראל המחודשת:
החייל הראשון ליהודה המתקוממת.
