החזית השניה

בימי הסתיו של שנת 1945 נסתיימה תקופת החרפה, הידועה בתולדות הדור בשם סיזון, הארגון הצבאי הלאומי, הלוחם לשחרור האומה מעול זרים, נפצע פצעים קשים. "העונה" ההיא עלתה לו בחרותם, כלומר בכושר פעילותם, של טובי מפקדיו, בתוכם שלושה חברי המפקדה הראשית. הצייד המאורגן נמשך קרוב לתשעה חדשים. לוחמי המחתרת נחטפו, עונו והוסגרו בידי המשטרה הבריטית. אבל המטרה המוצהרת של הסיזון, כפי שהוגדרה בנאומו הנודע של מר בן-גוריון, לא הושגה. הארגון הצבאי הלאומי נפגע, אך לא חוסל. והסבל הרב שעבר עליו, תוך מניעת מלחמת אחים הדדית, היה לו, ברבות הימים, למקור כח מוסרי אדיר.

בא יום והרופים הציעו לנרדפים להקים חזית מלחמה משותפת. ברירה לא היתה להם, כל חישוביהם המדיניים היו לשוא, כל תקוותיהם, כי בריטניה תיתן לעמנו פיצוי בעד הסבל, או פרס בעד שירות, התנפצו לרסיסים. הוברר אף להם, שלא אבו לשמוע לקול התבונה, כי אם לא נילחם, נגזר גורלנו לשבט, לגטו במולדת להפקרה וחיסול.

לנרדפים שלא הוכנעו על ידי שום רדיפות, היתה ברירה: להמשיך בדרכם ולהגביר מלחמתם. אך הנאמנות והתבונה ציוום להסכים, על אף הכל, לתיאום בלחימה, לחזית לאומית הקמת חזית כזו טעונה, כמובן, בירור, הושמנו לקיימו, אך תנאי מוקדם התנינו לפתיחתו; יעקב תבין, הלא הוא אלי המחתרתי היה עדיין בידי חוטפיו. אם לא ישוחרר, אמנו, לא נשב לשולחן הדיונים המשותפים. נציגי ארגון ההגנה ניסו להשפיע עלינו, כי נסיר תנאי זה. ניפגש. אמרו, ונשוחח גם על ענין זה. לא כי, השיבונו, את אלה, שהסגרתם בידי המשטרה הבריטית אין אתם יכולים להחזיר לשורותינו, אבל אלי נמצא בידיכם ואם אין אתם משחררים אותו, משמע שהנכם מוסיפים לקיים אמנו יחסי איבה. תוך קיום יחסים כאלה, לא נדבר עמכם על לחימה משותפת. עמדה עקשנית זו, הקשורה בחבר יחיד, עוררה אולי מידה של תמיהה בקרב חוגים שונים. אלצנו טבעית היתה. הנאמנות לחבר היתה ליסוד עליו בנינו את המושג הנפלא של משפחה לוחמת. והיא שעמדה לנו במבחנים הקשים והעליונים. אלי שוחרר. עם שובו אלינו, החלו הדיונים על תנועת המרי.

ב.

לאחר שאלי החלים ממה שהיה מנת חלקו בידי חוטפיו, החלטנו לשגרו לאירופה ולהטיל עליו לארגן העפלה וחיל מילואים לכוח הלוחם במולדת. בשביל איש אצ"ל לא היתה היציאה לחוץ לארץ פשוטה כל עיקר בימים ההם. יציאתם של אלי, וחנניה דייטל, היתה בבחינת אודיסאה קטנה. לא רק בחבולות אלא גם סכנת נפשות היו כרוכות בה. אך, בסופו של דבר, הגיעו שליחינו לאיטליה.

אלי עשה מאמצים רבים, בלתי משוערים, כדי להביא לחופי הארץ אניות מעפילים. אך הפרעות וגם אסונות עמדו בדרכו. אלמלא הם, היינו זוכים לחידוש ההעפלה, בידי האגון הצבאי הלאומי, עוד בסוף 1945, או בראשית 1946.

בשטח אחר היתה הצלחתו של אלי מלאה, הוא החל בשיטתיות להקים תאי מחתרת ברחבי אירופה. סייעו בידו חיילים שעדיין שירתו בצבא הבריטי ובמיוחד בחטיבה היהודית. חיילים אלה היו מן הפעילים במערכת ההצלה שנקראה "בריחה", שהיתה קשורה בהסתכנות אישית ובמאמצים עליונים. כך הונח היסוד לארגון גדול, ששלוחותיו בארצות אירופה השונות ותפקידו לסייע בפועל ממש במלחמת השחרור נגד השלטון הנכרי בארץ ישראל.

לימים שלחנו לאירופה את ישראל אפשטיין, כדי שיחד עם אלי יפיץ את תורת המלחמה הגואלת. אך את אחי זה, ידיד נעורי האהוב שיכלתי זמן לא רקב לאחר שהחל בשליחותו. הוא נעצר אחר פיצוצה של שגרירות הבריטית ברומא ונפל שדוד בנסותו להימלט מבית הכלא, כדי לשוב ולפעול ולחנך לוחמים. והנותן ליעף כוח הוא שנותן גם לאבל את הכח לגבור על הכאב ולהמשיך בשירות.

ברבות ימי הפעולה, בגבור המרד הגיעו לאירופה, אם ממחנות המעצר באפריקה ואם מן הארץ טובי מפקדינו. פעלם הלא הוא כתוב בתולדותיה של מלחמת השחרור העברית. אולם היסוד לארגון הלוחם בגולה, אחרי מלחמת העולם השנייה, הונח לפני עשרים שנה; ואלי, בתקפה ההיא היה החלוץ במלאכה ההיסטורית הזאת.

ג.

בששי בנובמבר 1946 יכולנו לפרסם, בפעם הראשונה, הודעה על פעולות קרב שבוצעו על ידי חיילינו בארץ ובחוץ לארץ. כרגיל היתה לשון הודעה פשוטה, עובדתית. בסעיף 2 להודעת המפקדה נאמר: "ביום ז' בחשון תש"ז התקיפו חילינו את השגרירות הבריטית בבירת איטליה, ברומא. בניין הצירות נחרב בחלקו העיקרי". אולם בשידור בקול ציון הלוחמת הוספנו דברי ברכה, שיצאו מלב נרגש, לאחינו לנשק שפתחו בחזית השנייה. וכך אמרנו:

ציון הנצורה והלוחמת שולחת ברכת אחים לבניה-חייליה בגולה לפתיחת מלחמתם במשעבד הבריטי מחוץ לגבולות המולדת. ההתקפה על הצירות הבריטית ברומא אות הוא, כי מלחמת השחרור העברית היתה למלחמה עולמית, כשם שמלחמת בריטניה בעם ישראל מלחמה עולמית היא, תחזקנה ידיכם אחים לוחמים..

אכן, ידי הלוחמים חזקו והלכו. יחידות הארגון הצבאי הלאומי בגולה תיכננו, ביצעו, או ניסו לבצע פעולות מחץ רבות נגד מוסדותיה הממשלתיים וכוחותיה הצבאיים של בריטניה ולהווי ידוע, כי בימים ההם, אף מבצע שלא השיג במישרין את מטרתו, היתה לו חשיבות רבה במערכה הכוללת. עדות לכך, הדברים שנתבו, בתקופה ההיא, במחתרת:

"עוד לפני חודשים מספר אפשר היה לקרוא בעתונות האנגלית תיאורים ארוכים, גדושי איורניה עוקצנית על "יער הטומיגנים" המקיף את מיניסטר החוץ הסובייטי, מר מולוטוב, בימי השתתפותו בוועידות הבינלאומיות. מר מולוטוב, כתבו העתונים האנגליים, אינו זז אפילו מחדרו אלא אם כן צועדים מימינו או משמאלו, מלפניו ומאחוריו, שומרי ראש מזויינים..."

תיאורים דומים על שמירה מכופלת ומשולשת, על מכונית שכמוה כטנק, על חומה רמה של שומרי ראש, נתפרסמו בימים אלה בעתוני אנגליה ובעתונים אחרים. אלא שהפעם לא לגלגו עוד הכתבים הבריטיים. הפעם לא הקשו על התנהגותו המוזרה של מיניסטר דימוקרטי. הפעם המדובר הוא.. במיסטר ארנסט בויין".

וודאי, לא להפחדתו של שר החוץ הבריטי, שהטיל את כל הריפוטציה שלו על כף המאזניים, אם כדבריו, לא יצליח לפתור את בעיית ארץ-ישראל (על פי תכניותיו כמובן) – כוונה מלחמתה של המחתרת העברית. אבל העובדה כי הבריטים ידעו, שנפתחה נגדם חזית שנייה מחוץ לגבולותיה של הארץ המשועבדת, היתה לה חשיבות מדינית רבה מאוד. האנגלים למדו מנסיונם וידעו, כי הם עלולים להיפגע כל יום בכל מקום בארצות רבות וכי כל פגיעה כזאת תכה, עוד יותר, בפרסטיז'ה האימפריאלית שלהם. אשר מרד היהודים בארץ-ישראל התמיד בהחלשתה, כדברי עדותו החוזרת של וינסטון צ'רצ'יל. חיילי הארגון הצבאי הלאומי, המתנדבים בעם, שפעלו בנאמנות וגבורה בגולה זכאים להתגאות בפעלם, בפעולותיהם, בסבלם – שניים מהם אייזיק פוגן ז"ל ויעקב ודליך ייבדל לחיים ארוכים נדונו למיתה – ואף בעצם קיום ארגונם, הם החישו את פעמי הגאולה. זאת נאמר להם, באהבה ובהוקרה, ביום חגם.