הזמנה לבקר בלונדון

מעשה שהיה כך היה. בבריטניה ,הוקם לאחרונה סניף מחודש של ברית חרות –הצה"ר. בהזדמנויות שונות נפגשתי עם האנשים שהקימוהו. מצויינים המה. נמנים עמהם רבנים, עורכי דין, רופאים, ציונים וותיקים, בני הדור הצעיר, משכילים, יהודים גאים. הצתרפותם לתנועת זבוטינסקי היא מסימני התקופה , אנו עדים לתופעה דומה גם בארצות אחרות.
הפדרציה הציונית בבריטניה ,החיה בדעות קדומות ובשנאות ובפחדים של העבר ,סרבה לקבל את הציונים המסורים האלה לשורותיה. סרוב שערורייתי זה עורר מורת רוח רבה. גזברה של הפדרציה הנכבדה, אשר אין לו כל קשר עם חרות הצה"ר, התפטר מתפקידו לאות מחאה נגד החרם. טבל המוחרמים ,כרגיל במקרים אלה ,לא נפגעו. אלא להיפך, הרחיבו השפעתם. הגרעין המייסד מנה עשרות. בזמן קצר , הוא הגיע למאות. ועוד ידו נטוייה. לקח טוב הוא.
בפברואר נפגשתי עם ידידים אלה בבריסל. הם נמנו על המשלחת מבריטניה לוועידת הקהילות לעניין יהודי רוסיה (הם היו, כפי הנראה, מבין אלה, אשר, לפי גירסת הכסל, "הובאו" מכל רחבי אירופה ,כדי למחוא לי כף...) בין נאום לנאום,הציעו לי החברים הטובים ,כי אבקר בלונדון. אמרתי להם כי ברצון אעשה זאת. אך הסברתי, כי אין זו שאלה של וויזה. דרושה, לפי הערכתי, מידה של רצון טוב , קודם כל מצד הממשלה הבריטית, לקראת ביקור כזה. סיפרתי לידידי, כי בשנות החמישים הראשונות הניע חברנו ברוך הכשרונות, מר אברהמס ז"ל ,את קלמנס דייוויס, מנהיג הליברלים, ללכת אצל וינסטון צ'רצ'יל, כדי להציע לו שיוסכם על ביקורי בארצם. צ'רצ'יל ,אשר שב והרכיב ממשלה, השיב : זה מוקדם מדי. ניחא. הביקור לא נתקיים. כולנו הוספנו לחיות.
מאז חלפו קרוב לעשרים שנה. אולי כבר אין זה מוקדם מדי? לא לי להשיב לשאלה זו. שאלו , אמרתי לידידי את הממשלה ותקבלו תשובה. הם אימצו את עצתי. בדרך נאותה ,המקובלת באנגליה ,הוצגה השאלה לשר המדינה לעינייני פנים. התשובה היתה ,שוב בנוסח אנגלי,חיובית. השר התעניין במועד ביקורי המוצע, משום הסברה, כי באותו זמן יקיימו סטודנטים חבשיסטים (לא חבשים) כנס משלהם בלונדון, ואני עלול, לפי טבעי וטיבם, להיות להם למטרה. ברמז עקיף, אך ברור, הובטחה לי, איפוא, הגנת ראש, במקום גביית הפרס עליו- יפה.
הישיעה על ביקורי האפשרי הגיעה לסוציאליסט האנטישמי ,עוזרו של בווין, כריסטופר מייהו. אותו חבר פרלמנט מתפאר ,כי המחתרת העברית דנה אותו למיתה.התפארות שוא. לא היה ולא נברא. מי בכלל התעניין ,בימים ההם, באחד מייהו? אפילו את שמו לא זכרתי. רק לאחרונה שמעתי עליו בראש החבורה האנטי ישראלית בבית הנבחרים ,המשבח את כנופיות "פתח", את אלה, המפעילים פצצותיהם בכוונה תחילה, נגד אזרחים, נשים וילדים. ידיד המרצחים הלזה החל מרעיש עולמות נגד ביקורו של מי שהיה, לדבריו, מפקד האצ"ל. קראתי על התנגדות מלבבת זו ברך בין פאריס ללוד. עם שובי הביתה אישרתי, כי הייתי מפקדו של הארגון הצבאי הלאומי ואם יתברר, כי אין בלונדון מידה של רצון טוב לארחני ,בחדווה אשאר בארצי. וברוך השם, יש לו, ליהודי, בימים אלה, ארץ משלו, בניגוד לרצונם של חברי פרלמנט מסויימים.
... אולי גם בניגוד לרצונם של עורכי עיתונים מסויימים. כוונתי ל"טיימס". קראתיו גם בימי המחתרת. אינני זוכר, כי הוא תמך בחידוש המדינה היהודית. אני זוכר היטב כי הוא נתן מלוא גיבויו להסכם מינכן המביש, השואתי. כעבור שלושים שנה הודה הטיימס בטעותו ,ביחס לכניעה ההיא ,כאילו יש רבותא כלשהי בהודאות במשגים, העולים בנהרי נחלי דם. אבל ה"טיימס" עדיין לא הודה בתעייתו ביחס לשאיפת העצמאות העברית, והוא עודנו מטיף לכניעת ישראל למינכן חדשה, על אף ניסיונו בעבר.
ברוח זו, בהקשר עם ביקורי המוצע, פירסם סגן עורך ה"טיימס", לואי הרן, כתב פלסתר על מלחמת האצ"ל בשלטון הבריטי ועל קרב דיר יאסין למאיליי, הסתמך מר הרן על... ד"ר חלידי.בנימת הכפילות הנודעת, מציין המחבר הנכבד, כי אותו ד"ר חלידי איננו אולי המקור האובייקטיבי ביותר אבל איש עדיין לא דחה את תיאורו. לא פחות ולא יותר. אם היהודים לא התווכחו עם גירסתו של ד"ר חלידי משמע... בנתיים למדנו ,הודות למחקרו רב הערך של משרד החוץ שלנו, על גירסה ערבית נוספת. "הם (אנשי האצ"ל ולח"י) אספו את הנשים ואת הנערות, שנותרו בחיים, ולאחר שהורידו מהן את כל בגדיהן, הכניסון למכוניות פתוחות והעבירו אותן , עירומות, ברחובות היהודיים של ירושלים בעוד הצופים משמיעים באזניהן דברי לגלוג ועלבון. רבים צילמו את הנשים". מעולם לא התווכחנו עם תיאור זה. ובכן ?... אובייקטיביות טיימסית מהוללת.
קראתי את רשימתו של מר הרן, ומשכתי בכתפיים. לא שאני טוען לאדישות. להיפך. ביחוד בימינו, חייב, לדעתי, כל אדם להיות רגיש לעלילות כזב, לעוולה, למעשה זדון,לכתבות מרושעות. אלא מאי? מתרגלים. הייתי בן עשרים, כאשר הבאתי את אמו של אברהם סטבסקי אל זאב ז'בוטינסקי. במשך ארבעים שנה ,מה לא קראתי עלינו, על היהודים, הציונים, הצוה"רים, הבית"רים ,אנשי האצ"ל ולח"י – וגם על עצמי ? אלמלא שריינו לבותינו כנגד החיצים המורעלים, שכוונו נגדנו, לא רק שלא היינו יכולים לעבוד ,ללחום, להתקדם, אף לחיות לא יכולנו. אבל ,ברוך השם, יש חיסון כנגד הרעל. קוראים, עוברים לסדר היום ומוסיפים לחשוב, כיצד לעזור לעם ישראל. עניין של הרגל הוא.
אך ה"טיימס" לא אבה לעבור לסדר היום. העיתון הנכבד פנה אלי, מיוזמתו שלו , בהצעה, כי אכתוב בשבילו מאמר על "פעולות הטרוריזם לרבות דיר יאסין" . נושא נחמד, הלא כן ? סירבתי לקבל את ההצעה הידידותית. השיבותי , כי ברצון אכתוב מאמר על הנושא: מדוע נלחם האצ"ל בבריטים, ומה קרה בדיר יאסין. אחרי חילופי מברקים הוסכם, כי זה הנושא הכפול שעליו תסובנה שורותי האנגליות, שבהן אסביר לקוראי ה"טיימס". איך נלחם האצ"ל בשלטון הבריטי ,עד סילוקו מארצנו ,ומה התרחש בקרב הגבורה על כיבוש דיר יאסין .הדברים ,אשר שלחתי ללונדון ,פורסמו,מעיקרם ,גם בארץ. אין צורך לחזור עליהם. אבל שתי נקודות מרכזיות יש לשוב ולהדגיש. במשך כל שנות לחימתנו בשלטון הבריטי ,עשינו כל מה שאנשים במחתרת יכולים לעשות, כדי למנוע אבידות בקרב האוכלוסיה האזרחית. יהודים , ערבים ואנגלים. האצ"ל שבה מאות קצינים וחיילים בריטיים. עם תום הקרב, כרגיל של המעטים נגד הרבים, שוחררו השבויים. בשני המקרים, השיבונו בתגמול בלתי נמנע, שמפניו הזהרנו , חזור והזהר, מראש. על מלקות ותליות. כך אמרנו לשליטים הבריטים : אם חיילינו נופלים בקרב, אין זו סיבה למעשי תגמול. לא נקם אלא שחרור לנגד עינינו. אך אל תשפילו ואל תתלו את חיילינו, אין הם עבדים או פושעים. לוחמי עצמאות הם. אם בקרב יפלו, ימשיכו אחיהם ללחום עד בוא יום השחרור. אבל את השוט והגרדום נשבור. והם נשברו. אולי טוב,שנזדמן לנו, אפילו אחרי יובל שנים, לכתוב דברים אלה, בשפתם, בשביל קוראי ה"טיימס" לסוגיהם.
הנקודה השנייה נגעה לדיר יאסין ולהשוואת הכזב עם מאי ליי. אבל במקום לתמצת את אשר כתבתי, על נושא זה, בשביל ה"טיימס", אביא פיסקא עיקרית ממיסמך מטעם משרד החוץ של מדינת ישראל מיום ה16 במרץ 1969. יכולתי גם בשביל העתון הלונדוני להשתמש במיסמך הרשמי הזה. החלטתי לא לעשות כן. לא היה לי צורך בעדויות .כי את אשר כתבתי באפריל 1971, רשמתי, על יסוד הדינים והחשבונות של מפקדינו בירושלים ,באפריל 1948. את הרשימה ההיא, מלפני עשרים ושלוש שנים ,חובה וגם זכות להזכיר :
א. הכפר דיר יאסין היה קן פורעים בפועל ובכוח.
ב. מכפר זה נערכו התקפות על השכונות המערביות של ירושלים. "דבר" מיום ה4 באפריל הודיע על התקפות צליפה מדיר יאסין על בית הכרם ובית וגן.
כדי להרחיק את הסכנה מאיזור זה היה הכרח לכבוש את דיר יאסין. זהו צו צבאי וצו הגנה יעילה על חיי האוכלוסיה המותקפת והדרך היחידה לשחרור ירושלים מן המצור. יצויין כאן שגם מפקד ההגנה במחוז ירושלים ... הבין אף הוא את ערכה האסטרטגי ואף הצביע על הצורך שבפעולה זו, במכתב שנשלח אלינו ב7 באפריל 1948.
ד. דיר יאסין נכבשה בקרבות עזים. כמעט מכל בית ירו על חיילינו מרובים וממכונות ירייה. עדות לכך, המספר הגדול ביחס של נפגעינו, העולה על כמה עשרות ,מלקוח הנשק הגדול שנפל לידינו וכן מספר ההרוגים העירקיים והסוריים.
ה. שיצאו להתמודדות קשה ומסוכנת , עת יתרונות בעמדות וביצורים היו בידי האוייב, נהגו כפי שלא נהג שום צבא לוחם : וויתרנו על גורם האפתעה. בטרם החל הקרב הממשי ,הזהירו בעזרת רם קול את תושבי הכפר וקראו לנשים ולילדים לעזוב מיד את המקום ולמצוא מקלט במדרון ההר. ואמנם מרבית הנשים והילדים ניצלו הודות לאזהרה זו ועברו למקום מבטחים. חלק מהנשארים , שלא נשמעו לאזהרה, נפגעו בעת הקרבות בבתים.
ו. אנו מביעים את צערנו הרב על שבין הנפגעים היו נשים וילדים, אך אין זאת אשמת לוחמינו . הללו עשו את חובתם האנושית ולמעלה מזה.
ההודעה הזאת, אשר פורסמה, מן המחתרת, יום לאחר כיבוש דיר יאסין, כללה גם דברי תשובה פנימה. אין הם שייכים לדיון בינינו ובים ה"טיימס". אבל דווקא על רקע דיון זה יש לי היום סיבה מיוחדת לתת פומבי, בתירגום מאנגלית לעברית, לחוברת של משרד החוץ שלנו.
עוד אני עומד בוויכוח מחודש עם זרים וזדים, משמיצי הלוחם העברי, מגיע אלי מכתב, במעטפה ממשלתית, כתוב בעברית. מחברו מאיים עלי, כי, אם נשתמש בדפי הרקע של משרד החוץ, המוקדשים לקרב דיר יאסין, הוא יפרסם את גירסתו ואז ...העתקי המכתב נשלחו לאישים שונים. בטרם הספקתי להתעלף מן האיום, נתגלגל אחד העתקים לעתונות.
יש לי עצה לאיש הנכבד, אשר לא זכיתי להכירו אישית. לשם מה להשתמש בתיווכם של עתונינו הכתובים באותיות אשוריות? הוא יכול לשגר את גירסתו , באנגלית , ישר ללואי הרן ולכריסטופר מייהו, או, בערבית לגורג חבש ויאסר עראפת. אנחנו, מצדנו, נדאג לכך, כי החוברת של משרד החוץ תופץ ברבים. בסופו של דבר, היא נכתבה לא לשם גניזה אלא לשם הפצה. משרד החוץ , אשר יזם את המחקר ואת הפרסום , מציין, כי מדי שנה בשנה, בחודש אפריל, מתחדשת התעמולה הערבית את "השקר הגדול" (הביטוי והמרכאות במקור) על דיר יאסין, כדי להשחיר את פני ישראל,בעוד מזכיר הליגה הערבית , עזאם פחה הודיע, בראשית הפלישה הערבית לארץ ישראל, ב15 במאי 1948, כי: "זו תהיה מלחמת השמדה, זה יהיה טבח מיוחד (Massacre) שידובר בו כמו במעשי הטבח של המונגולים ומסעי הצלב". משרד החוץ שלנו, החליט, אחר עשרים ואחת שנים, ללחום באותו "שקר גדול" של אוייבינו. איך תתנהל המלחמה, אם החוברת תיגנז ? ברור, כי מן הדין הממלכתי ומן התועלת הלאומית הוא, שגויים ויהודים ידעו, מה כתוב בה. הנה כאמור הסעיף העיקרי בה:
"הפלוגה שהתקיפה את דיר יאסין היתה טיפוסית. כמה מאנשיה החזיקו רובים, לאחרים היו אקדחים, מספר מהם היו מצויידים בתת-מקלעים סטן, והנשק הכבד ביותר שלהם היה ברן, היו להם רימוני יד. בשביל פצועים היו להם שתי טבליות סולפה לאדם, ותחבושת אישית. משאית קטנה, פתוחה, עם רמקול, ליוותה אותם. עם שחר, ב10 באפריל 1948, התקרבה משאית זו למבואות הכפר ואזהרה שודרה בערבית לתושבים אזרחיים, לא לוחמים, לעזוב את איזור הסכנה, כי עומדת להיפתח מיד התקפה. כל מי שיעזוב, מובטח לו מעבר, בלא פגיעה, ולא – תיפול האחריות על אלה שלא יעזבו. קרוב למאתיים תושבים יצאו ומצאו מחסה במורד הגבעה. אף אחד מהם לא נפגע, אם בזמן הקרב או אחריו, והם כולם הועברו לחלק של ירושלים שהוחזק בידי הערבים.
הקרב עצמו על דיר יאסין החל בתחבולה אופיינית, עליה חזרו הערבים לעיתים תכופות. העירקים והפלשתינאים הניפו דגלים לבנים בכניסה לכפר. כאשר קבוצת החלוץ של האצ"ל (ולח"י) התקרבה, היא נתקלה במטר של אש. הראשון שנפגע היה מפקדה. החלה לחימה חמורה מבית לבית. לאנשי האצ"ל חסרה תחמושת שמצאום בבתים הראשונים לאחר כיבושם. בבנייני האבן נכבשו רק לאחר שהוטלו לתוכם, מבעד לחלונות, רימונים. מספר ערבים, בהתקרב הקרב לקיצו, ניסו להימלט בהסוואה של לבוש נשים. הם פתחו באש, כאשר מישהו התקרב אליהם. נתגלה, כי הם לבשו מתחת ללבוש ההסוואה, מדים עיראקיים צבאיים.
עם גמר הלחימה מצאו אנשי האצ"ל (והלח"י) כי הם סבלו ארבעים ואחת פגיעות, מהם ארבע הרוגים (מתוך מאה ועשרים לוחמים). בבתים שנכבשו הם גילו, מתוך רגש אימים, כי ליד הלוחמים הפלשתינאים והעירקיים היו גופות של נשים וילדים. כפריים אומללים אלה או שסמכו על החיילים הערבים כי יתגברו על ההתקפה, או שנמנע מהם לעזוב יחד עם האחרים, או שפחדו לצאת. כך או אחרת. הם היו קורבנות חפים מפשע של מלחמה אכזרית, והאחריות על מותם מוטלת לחלוטין על החיילים הערביים, אשר היו חייבים – על פי כל כללי המלחמה – לפנותם ברגע שהפכו את דיר יאסין למבצר , זמן רב בטרם החל הקרב. יחידת האצ"ל , עם תרופותיה המעטות ,עשתה ככל שיכלה כדי לטפל בפצועים על עצמה ושל הכפר, לפני העברתם לבתי החולים.
קיים מיסמך ערבי, המאשר, כי התוקפים הזהירו את התושבים בטרם החל הקרב, וכך איבדו את האפתעה והסתכנו באבידות לעצמם אשר אחרת, ניתן היה למנוע אותן. בחוברת "תוקפנות ישראל", שהוצאה על ידי הליגה הערבית, בעמוד 10 אנו קוראים:
"בליל ה9 באפריל 1948 הופתע הכפר השלו דיר יאסין, במבואות ירושלים, על ידי רמי קול, אשר קראו לתושבי הכפר לפנותו ללא דיחוי."
עד כאן, חובתי להודות, כי על העדות הערבית הזאת למדתי רק מדפי הרקע של משרד החוץ שלנו. ברור, כי נעשה בו. לפני שנתיים. מחקר יסודי.
נשוב ל"טיימס" ולביקורי המוצע בארצו. העיתון המתפאר בהגינות, נהג בהיפוכה. בעכבות רשימה משמיצה, שמקורה המצויין היה ד"ר חלידי, לא אני כתבתי אגרת לעורך ,אלא סגנו של העורך הזמין ממני מאמר. כתבתיו על פי היזמה שבאה מלונדון. אף על פי כן, מצא ה"טיימס" לנחוץ לפרסם, מתחת למאמרי, הערה הבאה כביכול לסתור את דברי. הפעם הסתמך, ה"טיימס" , לא עוד על ד"ר חלידי, אלא, לפתע, על ארכיון קסינג ועל ה"ניו יורק טיימס" מן ה10 באפריל 1948. בצדק העיר עתונו של הקיבוץ המאוחד "למרחב" ,כי זוהי הערה חסרת תקדים, כי ארכיון קסינג אינו אלא אוסף ידיעות המתפרסמות בעתונות וכי כתב העיתון הניו-יורקי לא יכול היה , כמובן ,לערוך, אותו יום שום חקירה.
בעכבות מעשיו היפים של ה"טיימס" התעורר שוב כירסטופר מייהו, הוא הגיש שאילתא לשר הפנים הבריטי וכינה אותי בשם "פושע מלחמה". אין דבר. משונאי ישראל כמוהו, כל בוץ הוא בושם, כל רעל סם חיים, כל קללה היא ברכה. לא אבקש את ממשלת ישראל, שהייתי חבר בה למעלה משלוש שנים, כי תגן על כבודי, גם לא אפנה לכנסת, שהנני חבר בה למעלה מ22 שנים, כי בשמה תשוגר מחאה לספיקר של הפרלמנט הבריטי. אגן על עצמי. ואם אצליח, כבודי מחול. אבל על כבודם של לוחמים ,גיבורים וקדושים, אשר בלעדיהם לא היה עם ישראל זוכה לחידוש עצמאותו בארצו, לא אמחל.
בינתיים ,קיבלתי הזמנות נוספות להופעות ציבוריות בבריטניה, אם אבקר בה, אחת המעניינות היא מראש "הליברלים למען פלשתין". יש לא רק סוציאליסטים אלא גם ליברלים שכאלה. האיש שהזמינני בשמם, הביע צער על שאין ביכולתו לכסות את הוצאות הדרך שלי ללונדון (רק זה חסר לי) אך הוא מציע לי במה (שקטה?) להסברת דעותי, כנראה על פלשתין, לא על ארץ ישראל. חמור.
אך האם אבקר, בקרוב ,בלונדון? שאלה היא. אם יתברר ,כי , גם בשנות השבעים, עלול ביקורי לגרום קשיים, רבים מדי, לממשלת בריטניה, אסתפק בקשיים, אשר האצ"ל גרם לה בשנות הארבעים.