הזכות שיצרה את הכוח

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ט' אייר התשל"ג, 11 במאי 1973
נושאים:
שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. הסכסוך הישראלי פלסטיני - אש"ף, פלסטינים, רוב יהודי. אישים - יגאל אלון, משה שרת. בטחון - מלחמת סיני, מלחמת ששת הימים
מאמר של מנחם בגין על הזכות לארץ ישראל השלמה
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

לאחרונה, מרבים להשתמש אצלנו בהבחנה חשובה בין כוח הזכות לבין זכות הכוח. במאמר ובראיון, ברב שיח של רמטכ"לים ואף בפזמון, מוצגת השאלה , מהו יסוד שליטתנו על שטחי ארץ ישראל הזכות או הכוח. שר האוצר משיב בלא היסוס : הכוח. זוהי תשובה מזעזעת. הוזהרנו מפניה ,כפי שנוכיח להלן, לפני שנים רבות שר החינוך מעדיף לטעון, כי אמנם הזכות קיימת, אף עלינו להיות מוכנים לוותר עליה למען מה שהוא מציג כתוכנית שלום. אחרים משלבים בתשובותיהם את שני היסודות גם יחד.
יש חשיבות מסויימת לעובדה, כי הנוסח : לא בזכות הכוח, אלא בכוח הזכות. הועלה לפני הציבור בשנות החמישים הראשונות. מר שרת ז"ל כיהן אז כשר החוץ, הוא הביא, באחד מן הדיונים המדיניים בכנסת, את הגירסה הרשמית המקובלת, לפיה קווי רודוס הם גבולותיה הקבועים של מדינת ישראל. השתתפתי בדיון הפרלמנטארי ההוא ובקשתי את חברי הממשלה להתבונן היטב, לאן מוליך וויתורם המוצהר על עצם הזכות. הזכרתי ערים והצגתי שאלות. נצרת, כידוע, לא היתה צריכה להימצא ,על פי החלטת האו"ם בנובמבר 1947,  בשטחה של המדינה היהודית, אבל היא הוכללה בה. מדוע? משום שבמלחמת תש"ח הצליחו כוחותינו לכבוש אותה. ומה על ירושלים העתיקה? כל כוחות האומה, ההגנה אצ"ל ולח"י, יצאו להתקפה משותפת על עיר דוד. בגלל סיבות שונות נסתיים הניסיון ההוא בכשלון. האם משום כך, אין לנו זכות על ירושלים שבין החומות? במקביל הוזכרו ערי ארץ ישראל אחרות, לוד ובית לחם, יפו ויריחו, רמלה ושכם. בכולן היתה, בימים ההם, אוכלוסיה ערבית בלב. אם הפילוסופיה המעמדית ההיא, כי מה שהצלחנו לקחת הוא שלנו בדין, ואילו מה שלא עלה בידנו ליטול. מן הדין שיהיה לזרים, אין מנוס מפני המסקנה , כי על פי השקפה זו, הגורם הקובע ביחסים בין העמים הוא הכוח ולא הזכות. העם היהודי, הסברתי ,אינו צריך לדגול בתיאוריה זו. היא זרה לו. גם, או דווקא, לאחר שחידשנו את מידת כוחנו ,עלינו להוסיף ולשלול אותה ואת מקורה. אברהם לינקולן, בשפתו, ביתא את אמונת אבותינו: הצדק הוא הכוח, לא להיפך. כידוע, קיימת, וגם הופעלה, התיאוריה ההפוכה.
בדיונים הפרלמנטריים ההם, שנתקיימו לפני כעשרים שנה, ביקשתי להציג שאלה גם לגבי העתיד האפשרי. נניח, שאויבנינו יוצאים לתקוף אותנו. ברור לכל בר בי רב, כי לא נוכל לנהל מערכה הגנתית לאורך רצועת החוף הצרה. הכל אומרים מראש, כי יהיה עלינו להעביר את המלחמה אל השטח, בו נמצא האויב. כולנו מאמינים בניצחון. בעקבותיו נהדוף את חיילות האוייב. נגיע לשטחי ארץ ישראל הכבושים בידיהם. אם נטען, על פי האמת ההיסטורית, כי זכותנו לשטחים אלו שרירה וקיימת, יהיו הם משוחררים. אבל, אם הממשלות שבות ומכריזות, כי אין לנו זכות עליהם, יאמרו לנו, בבוא היום : אדמות לא לכם כבשתם, היסוגו. לאור ההנחות האלו, הצעתי, כי מדיניות ישראל תדגול לא בזכות הכוח , אלא בכוח הזכות. טוב שבימים אלה, בעקבות מלחמת ששת הימים, רבו התומכים בהשקפה מדינית זו.
על רקע חילוקי דעות יסודיים אלה, קרה משהו אופייני בין שר החוץ המנוח וביני. באחד הימים ההם במאי 1956 ניתן לעיתונאי מצרי, איברהים עיזאת סופרו של "רוז אל יוסף", לערוך ביקור חשאי במדינת ישראל. לא ידעתי דבר על אורח הסתר הלזה, עד אשר הזמינני מר שרת ז"ל ללשכתו והציע לי, כלשונו, "הרפתקה" (הוא כנראה הניח, שהנני חובב הרפתקאות, טעה), מהי זאת? ובכן, נמצא אצלנו אותו עיתונאי מארץ מצרים. הרשינו לו לתור את הארץ, בלווי כמובן , אדרבה, שיראה ויתרשם. האורח ביקש לשוחח עם מספר אנשים ואתה בתוכם. התהיה מוכן להיפגש אתו? כך שאלני, בחיוך טוב לב, שר חוץ דאז.
השיבותי לו, כי אינני רואה שום הרפתקה מיוחדת בפגישה כזו, ואין לי התנגדות לשוחח עם העיתונאי המצרי. יפה אמר השר : אם כך, הרשה נא לי להשמיע באוזניך כמה דברי הדרכה לקראת פגישתכם. הקשבתי. איש שיחי הנכבד הציע לי, כי אומר למצרי, שכולנו רואים בקווי שביתת הנשק את גבולותיה הסופיים של מדינת ישראל, שאין לנו תביעה כלשהי ממצרים לגבי רצועת עזה. אני גם היום בטוח, כי ניסיתי, אך לא הצלחתי, להבתיר את תמיהתי על עצתו היזומה. יכולתי לומר לשר החוץ, כי עם כל הכבוד, אינני זקוק להדרכתו המוקדמת, אבל העדפתי להביע את תמהוני על תוכן דבריו. כלום אינך יודע, מהי השקפתי על שטחי ארץ ישראל הכבושים? איך אתה יכול להציע לי, כי אתכחש, בשיחה עם עיתונאי, לאמת שבה הנני מאמין בכל ליבי? שנית אינני מדבר בשם הממשלה, אלא בשם האופוזיציה. אני סבור, כי באמירת האמת יש תועלת. טוב שהמצרים ידעו, כי יש חלק של הציבור. אשר אינו מהסס לומר להם, כי אין להם כל זכות להימצא באזור עזה.
שר החוץ עמד על שלו, על הדרכתו, הוויכוח בינינו על מה לומר ,או לא לומר, לעיתונאי , אשר הזמין את עצמו, נמשך עוד שעה קלה. לא הגענו להסכמה. הודעתי לשר החוץ, כי אם אפגש עם המצרי, אומר לו במפורש, כי לארצו אין שום זכות על עזה, שהיא חלק של ארץ ישראל, השייכת בזכות לעם היהודי. אם כך, הפטיר שר החוץ, לא תהיה פגישה. לא היתה. הרפתקה אחת נמנעה ממני בחיי הארוכים.
זמן מועט בלבד חלף מאז התנהל המשא ומתן הכמוס הזה. ונוכחנו כולנו לדעת, כי בראשית היתה הזכות. החל מבצע קדש. צבאנו נכנס לעזה. בטרם נצטווה לסגת ממנה, נאמר בשם הממשלה, כי "שחררנו חלק כבוש של המולדת". כבוש ... שחררנו... הזכות גברה על הכוח. אבל במהרה ויתרנו על זכותנו. הכובשים חזרו לחלק המשוחרר של המולדת. הובטח לנו, האורח חגיגי ומחייב, כי חיל הכיבוש המצרי לא ישוב לאיזור. אך יצאנו ממנו ממנו הופרה ההבטחה. שרת החוף מיהרה לוושינגטון ושאלה את הגורמים המוסמכים: הייתכן ? הושמעה הודאה במתן ההבטחה, אך שאלו את נציגת ישראל: האם בגלל זה תפתחו שוב במלחמה. לא פתחנו במלחמה. אבל שפיכות דמים היתה משם, והכנות למלחמה מחודשת נעשו על ידי האויב. באו ימי מאי ויוני 1967. היה עלינו להילחם על עזה. הקרבות היו קשים ומרים. היה עלינו לתת דם רב, כדי שוב להיות במקום ,שבו היינו וממנו יצאנו.
בשנת 1957 התנגד מר אלון לוויתור על זכותנו על עזה, על אף הבעיה הדמוגרפית הרצינית הקיימת בה. היום הוא מציע לעם לוותר על יהודה ושמרון ,על זכותנו עליהן, או, על פי ביטוי המובא לעיל, על חלקי המולדת שהיו כבושים ושוחררו. כלום הוא לא למד מן הניסיון המובהק של עזה ,כי וויתור על הזכות אינו מביא שלום, אלא גורם עוול דמים?
ההקבלה מאירה עיניים. מה היה קורה, לוא חלילה, היינו עוזבים את יריחו או את שכם? בעזה הוקמו גדודים שנקראו פלשתינאים ועמם היה צריך צבאנו לערוך קרבות לא קלים,כדי להתגבר עליהם. על ערי ארץ ישראל בשומרון וביהודה היו משתלחים אנשי פת"ח ,חבאש ,וספטמבר השחור , והרוב המכריע של האוכלוסיה היהודית היה בטווח אשם. כל בר דעת מבין את זאת. אחר מבצע ביירות באים דווקא אנשי החלוקה – מחדש ומשמעים את הטענה: הראיתם מה קרה בערי יהודה ושמרון ? כלום יכולים אנו לחיות עמם יחד?
שאלות מעניינות. אבקש להוסיף עליהן אחת ,לאמור: מה באמת קרה אחרי בירות ,בערי יהודה ושומרון? התשובה ,הנלקחת ,לא מהרהורי הלב, אלא מן המציאות, היא : כלום לא קרה שם. פשוטו כמשמעו: מאומה. רק מספר עיתונאים, אנשי רוח, כתבו דברי שיטנה נגד המדינה וצבאה. חשוב לציין, כי אפילו התעמולה העויינת הזאת לא הביאה להפרת השקט ביהודה ושומרון. על אף עובדות ברורות אלו, יש השמים אצבעם על כמה מאמרים ושואלים בזעקה חנוקה: הרואים אתם, מה התרחש שם אחר הפשיטה בביירות. ושוב יש להעמידם על טעות בהלתנותם. אמנם, נאמר, נכתב, אך דבר לא התרחש.
מדוע? משום שאנחנו שם – על פי זכותנו לשטחי מולדת משוחררים. אילו וויתרנו על זכותנו זו, ועזבנו ויצאנו , היו כל אותם כותבי מאמרים מצתרפים לשליחיו של עראפאת וחבש. יהודה ושומרון היו לפאתח לנד מזרחי. היה מתברר לכל, כי הדיבור על "פירוז הגדה" הוא ריק מתוכן. מתוך ניסיון ממושך ומובהק, לא רק של זרים, למדנו, כי שום הסכם על פיזורו של מקום מאוכלס, אינו מתקיים. כל בניין, כל מחסן, כל גרז משמשים הסוואה להחזקת כלים מסויימים, אפילו רציניים וגדולים. ובבוא השעה.. כך היתה מנת חלקנו שוב שפיכות דמים, מתמדת, בעיקר בריכוזים הגדולים של האוכלוסיה האזרחית. אין להניח, כי תיתכן קלות דעת נוראה כזו כלפי חייהם של אזרחים ותושבים, בתוכם נשים וילדים. אין מכחישים, כי כל זה עלול לקרות. אבל מפלגה החלוקה מנסה להרגיעינו, כי אם כך יהיה, הרי, על פי התנאים האיסטרטגיים החדשים, נוכל "בקלות" לשוב ולהיכנס לערי ארץ ישראל, הכבושות בידי אוייב, ולהשליט בהן סדר . ואילו אנחנו, המאמינים בכוח הזכות, חייבים לשוב ולהזכיר להם את התקדים של עזה הכבושה, המשוחררת, והכבושה מחדש. אף ביהודה ובשומרון זה לא היה טיול. אין כזה בשום שטח. הנתפס מחדש על ידי האויב. היינו סובלים אבידות. אשר איש לא <לא ברור> לפני שובנו אל המקומות שבהם היינו ומהם יצאנו, ובזמן השיבה אליהם. מותר איפוא ,לשאול, כיצד יכול עם, שכה מרובים נסיונותיו, אפילו לחשוב על גדודים עקובים מדם כאלה, בתוך מולדתו. מסתבר כי הזכות לארץ ישראל והזכות לבטחון החיים של תושביה, אינן ניתנות כלל להפרדה: חד הן.
עלינו לדגול בכוח הזכות. היא שעמדה לנו. אבל אמת היא, כי במשך אלף ושמונה מאות שנים ומעלה היא "עמדה", לא זזה, לא הוגשמה, כי לא היה לנו, ובנו, הכוח להניעה לקראת קיומה. הכרת הזכות היא גם יצרה את הכוח למען השגתה. זה היה קוו המחשבה וההתפתחות בתקופתנו. אחרת הינו אף אנו נטבחים, אמנם מתוך מרד של יאוש ,בידי מבקשי נפשנו.
בדורנו חודש הכוח היהודי ועצם מאד. זהו, בודאי, אחד הפלאים בתולדות האנוש. זינוק הוא, מן הנדירים בהיסטוריה הכתובה. מאגדת פחדנות למיציאות של גבורה. מחוסר אונים ליכולת רבה. מסבילות של קרבן ליוזמה של לוחם. כך נוצר ,או חודש הכוח היהודי : יש מאין ,במה התחלנו, לאן הגענו ?
גורמים רבים הביאו לפלא הזה ,עליהם ,פעלם והשפעתם, כתב ספר מחקר רציני מר מילשטיין ("בדם ואש יהודה"), כדאי לקרוא. ארגון בר גיורא, השומר, ניל"י, הגדודים היהודיים, פרי יוזמתם של תרומפלדור וזבוטינסקי, בימי מלחמת העולם הראשונה, ההגנה, פלמ"ח, אצ"ל, לח"י. – כולם תרמו לחידוש הכוח היהודי, אשר בלעדיו היינו כלים, מול פני אוייב חזק ממנו. בודאי, הכוח עצמו אינו מספיק , יש לדעת מתי וכיצד, להפעילו, כדי להגשים זכות או להגן עליה. לא הכל ידעו, אך כולם למדו. אין ספק ,כי את המעשה שהיה למפנה, עשה דוד רזיאל, בעברו להתקפת נגד ובהיותו הראשון שקרא: אחרי. הקרבות, אשר אירגוני המחתרת ניהלו נגד כוחותיה המזויינים של בריטניה בארץ ישראל, היו בודאי, מסימוני דרך היסטוריים בתהליך הגורלי הזה. בקרבות ההם, של מעטים נגד רבים, חידשנו, כפי שכתב בשעתו ה"טיימס", את רוחו של יהודה המכבי והחזרנו לכל יהודי את ההכרה, כי הוא שייך לאומה לוחמת. עם חידוש העצמאות -- המפנה הגורלי בתולדותינו – קם צבאנו והוא שב והפליא עמים רבים בכושר הלחימה ובגבורת חייליו. לכן, השבוע, מכנה אותנו, את היהודים, ה"סנדיי טיימס" בתואר : האומה האמיצה ביותר בעולם. לא יותר, ולא פחות ,מזה. עשינו דרך ארוכה, בזמן קצר.
מקצת מכוחנו המחודש ראינו ביום ב', בחוצות ירושלים. היתה זו נחמה. לא אכחד, כי מדי ראותי את צעירינו מחזיקים ביד בוטחת ומאומנת כלים האדירים, המתוחכמים, עוברת בלב שאלה מרעידה: מה עשו לצעירים יהודיים כאלה עוד לפני שלושים שנה ? מגיא צלמוות למעמד אחת האומות האמיצות בעולם. אך יש גם אירוניה בהתפתחות מלהיבה זו. בימים, שבהם לא היה לנו כוח, לא ויתרנו מעולם על זכותנו, ויש בינינו, מושלים ושרים, המכונים לוותר עליה. זוהי תופעה לא שכיחה של מעיין בריחה מן ההגשמה.
כדי למנוע את הבריחה הזאת, שאין לה כל הצדקה, יהיה עלינו לפנות אל מקורות האמונה בהגשמה,לאמור : שבנו לארץ ישראל לא בזכות הכוח, אלא בכוח הזכות. וברוך השם, יש לנו הכוח, כדי לקיים את הזכות.