הודעת הנשיא וויצמן ומשמעותה
הודעת הנשיא ווייצמן ומשמעותה
נשיא הסוכנות היהודית, שהגיע למולדת, אחרי העדרו ממנה במשך 6 שנים, מצא לנחוץ לקכל את נציגו של העתון האמריקאי "ניו-יורק טיימס" ולמסור לו את גלוי-הדעת הראשון על התכנית הציונית, כפי שהיא נראית לו, לנשיא ויצמן.
יש, בלי ספק, בצעד זה מעין זלזול בישוב העברי, במוסדותיו, מנהיגיו והמוניו. בני המולדת חיכו - כך לפחות טענו תומכיה של ההנהגה הרשמית וחסידיו האישיים של ראשה - ל"דבר הנשיא"; הם ציפו להודעתו על סיכויי הציונות, על תקוותינו ואפשרויותינו. והנה לא להם, אלא מעל לראשיהם מסר הנשיא ווייצמן את הודעתו הפוליטית, אשר חזרה לישוב מניו-יורק, בדרך האלחוט.
זוהי שרירות לב המתאימה לא למנהיג דימוקרטי, אלא לאוטוקרט. אבל לא לנו, לחיילי ציון, להגיב על צורת ההודעה של ד"ר ווייצמן; יעשו זאת מתחריו הפוליטיים; אולי ינסו לעשות זאת גם תומכיו הישרים. אנו, אין אנו נלחמים לא בד"ר ווייצמן ולא באיש אחר בציונות, לפיכך מענין אותנו רק התוכן הפוליטי של הודעת הנשיא. על התוכן הזה נגיב.
ד"ר ווייצמן אמר לשליח העתון האמריקאי, כי, כתום המלחמה, דרושה ליהודים עליה גדולה לארץ-ישראל, וכי, לדעתו, תצמח המדינה העברית, אם תהיה עליה זו, בעבור 5-10 שנים. זוהי כל התורה כולה. וכל מה שהדובר הוסיף אינו אלא קליפה, שלא כדאי לעיין בה. די לנו לנתח את הגרעין, כדי לעמוד על ערכה הפוליטי של הודעה זו.
בענין העליה לא חידש הדובר ולא כלום. על "תקופת מעבר" עם עליה מאורגנת ומתוכננת דיבר ד"ר ווייצמן עוד לפני 20-25 שנה. בימים ההם הוא טען נגד מאכס נורדאו, אשר דרש "לזרוק" בחפזון חצי מיליון יהודים לארץ-ישראל, כדי לפתור מיד את שאלת הרוב. בתקופה יותר מאוחרת טען ד"ר ווייצמן נגד ז'בוטינסקי, אשר דרש להלחם לעליה המונית ותהא גם "בלתי מאורגות". כדי להציל גם את העם וגם את הארץ. ומי מבין שלושת המנהיגים הללו צדק? התשובה ניתנה במאידנק ובספר הלבן.
לעומת זאת "חידש" ד"ר ווייצמן חידוש ביחס למדינה העברית. כמובן לא לעצמו הוא חידש, כי עדיין זכורה הודעתו, ואף היא נמסרה לעתונות, בימי הקונגרס ה-17, לפיה אין לו "לא הבנה ולא אהדה לדרישה לרוב עברי בארץ-ישראל". אבל החידוש הוא כלפי העולם, העומד, "לחלק מחדש" את כדור הארץ: כלפי העם העברי שהקריב, מחמת חוסר מדינה עברית, ששה מיליון מבניו; וכלפי הישוב העברי, שדורבן ע"י מנהיגים אחרים לקראת ההכרעה, העומדת לבוא "מחר". בשביל כל אלה תהיה הודעת הנשיא לגלוי מוזר היא באה ללמד, כי אין ההנהגה העברית דורשת גם היום את המינימום, המגיע לכל עם; ועל אחת כמה וכמה לעמנו. היא קובעת, כי הקמת המדינה הופכת שוב ל"חזון". בתקופה זו, 5-10 שנים הן "כנצח". איש לא יוכל לומר, מה יהיה בעולם, או במזרח התיכון, כעבור עשר שנים!
אבל למטבע זו יש עוד צד אחד. ד"ר ווייצמן נפגש לפני בואו ארצה עם ווינסטון צ'רצ'יל, ואין זה בודאי מקרה, שאת הודעתו מסר נשיא הסוכנות לאחר ששוחח עם ראש הממשלה הבריטית. נראה, שכל הפטפוטים על החלטה בלונדון "לטובתנו", אינם אלא פטפוטים. שליטי אנגליה אינם רוצים להחזיר לנו את מולדתנו; הממשלה האנגלית מבכרת שוב, לפי מנהגה, לדחות, "לראות ולחכות" - ולשלוט.
ועתה הננו מגיעים לנקודה המכאיבה ביותר. ד"ר ווייצמן אמר מה שאמר לעתון אמריקאי. הוא "דיבר" עם דעת הקהל בארצות הברית, הדורשת, בכל מיני צורות, למסור מיד את ארץ-ישראל לעם ישראל. דרישה זו מרגיזה מאד את האנגלים, והנה בא מנהיג יהודי יאומר לאמריקאים: רבותי, אל תדחקו את הקץ ואל תקבלו את החלטותיכם בקונגרס; אנחנו היהודים איננו רוצים במדינה מיד. אנחנו רוצים בעליה ובעזרתכם הכספית. נשאלת השאלה: למה אמר ד"ר ווייצמן דברים אלה? מי ביקש אותו, או מי לחץ עליו, ללמד ככה את הקהל האמריקאי. הן נציגיו יהיו עתה נאלצים לאמר. אם היהודים בעצמם אינם רוצים במדינה. מה טעם ומהו הנימוס מצדנו להדחף לתוך הענין?...
כבוד הנשיא, אתה טוען, כי הפצצות שלנו מביאות נזק לענין הציוני. אין אנו מסכימים אתך. משוכנעים אנחנו, שהן מביאות תועלת רבה. אולם התסכים אתנו, ששום פצצה לא יכולה היתה להזיק לענין הציוני, כ"פצצה" זו, שזרקת לאור היום, על דעת עצמך, ברחובות העיר?