הובטח שלומה של תל אביב

 הובטח שלומה של תל-אביב

השבוע עמד בסימן ההסתערות על יפו הפורעת. אור ליום א' החלו חיילי הארגון הצבאי הלאומי לתפוס עמדותיהם בשכנות העמדות המבוצרות של הפורעים, כדי להבקיע את קוו האויב ולשים קץ להתעללות הבלתי-נסבלת הנמשכת זה חמשה חדשים, מצד עיר לוונטינית נחשלת, בכרך עברי מודרני. ידוע ידענו, כי המשימה תהיה קשה. אף על פי כן יצאו חיילינו אל המערכה מתוך אמונה בלתי מעורערת בהשגת הנצחון שיבטיח את שלומה של תל-אביב. תכניתנו לא היתה אבנטוריסטית. היא בוודאי ובוודאי לא היתה תכנית ראווה, או תכנית נפל. זו היתה תכנית נועזת ביותר אך גם מחושבת על פרטי פרטיה. לא יצאנו בידים ריקות להסתער על ביצורי האויב. נשק היה בידינו. נשק חדיש שרובו ככולו נכבש על ידינו מידי האויב. אבל אולי חשוב מן הנשק החדיש והכבד היה הנשק "הסודי" שלנו והוא: התיכנון המחושב ואומץ הלב ונכונות ההקרבה של חיילינו. הם קבלו פקודה להסתער, להתקדם ולכבוש. ולא היה ספק בלבנו, כי הכוון היחידי שבו ילכו יהיה - קדימה.

שלשה ימים ושלשה לילות נלחמו ועמלו. העמל לא היה חשוב פחות מפעולת הקרב. אלפי שקי חול הועברו בין ורבות, מבית לבית, מטר אחרי מטר וכך נבנו תוך כדי קרב בלתי פוסק הבצורים הארעיים אך הבלתי-נכבשים שסייעו ליחידות הקרב להתקדם ולהתקדם עד הגיעם אור ליום ד' לחוף הים הנכסף. ואז ידוע היה, כי מנשיה, הסרטן בלבה של תל-אביב אין לה עוד תקומה. היא מוכרחה ליפול כפרי בשל. ואכן, לא עברו אלא שעות ספורות וכל אותו איזור, שפלט כדורי מוות על ילדינו, על אחיותינו ועל אחינו נכבש וטוהר מן הכנופיות העירקיות והסוריות. זהו הישג איסטרטגי חשוב. חזיתנו קוצרה, והעיקר לא עוד ירעדו אמהותינו בעוברן ברחובותיה המרכזיים של עירנו עם ילדיהן מאימת כדורי מרצחים. בשקט ובשלווה יוכלו לעבור תושבי תל-אביב בחוצותיה ולא יהיה מחריד. והרי בסופו של דבר זוהי מטרת המטרות של כל מלחמתנו: להבטיח חרות ושלום לאחינו, לאחיותינו ולפעוטינו.

אבל במנשיה לא סגי. עתה ברור לכל בר-בי-רב כי יפו כולה היתה בידינו באותו יום ד' כאשר השלמנו את כבושה של מנשיה והפכנו בבת ובעונה אחת את מרכזה של העיר הפורעת לתל-חרבות. זה שלושה חדשים שיפו מרעישה את תל-אביב שלנו במרגמות כבדות. ובמשך שלושה ימים המטרנו עליה אש פי כמה וכמה גדולה מזו שהמטירה עלינו במשך רבע שנה. הפגזים שלנו, אותם הפגזים הברוכים שרכשנו לעמנו בדם לוחמינו, קלעו גם קלעו למטרה. הרגמים שלנו ידעו גם ידעו את המלאכה. כל פגז מהלומה - מהלומה המגבירה את האימה והפחד שנפלו על קן הפורעים. החלה המנוסה. מרכז יפו עמד בלהבות. לא היה גבול לפאניקה שאחזה את האויב. אי-אפשר היה להחיש תגבורת. הרחובות נחסמו על-ידי הבתים שנחרבו. יפו עמדה על ברכיה. יפו היתה נכנעת. יפו היתה נכבשת על-ידי חיילינו, שהיו מתקדמים בסערה לעבר מרכזה.

אין אלה דברי התפארות. הצבור העברי יודע שאין הפרזה בדברינו ואין גוזמא בהערכותינו. לא אנחנו בלבד טוענים שיפו עמדה בפני כניעה וכבוש. את הדברים הללו אמר מפקד הכנופיות הערביות בכבודו ובעצמו. את הדברים הללו פרסם שלטון הכבוש. את הדברים הללו ידע כל משקיף אוביקטיבי. ובאותו רגע כאשר עמדנו למחוץ את האויב במבצרו העיקרי, התערב המשעבד הבוגדני והפעיל נגדנו את כל כח המחץ שלו, את תותחיו ואת שריונו ואת אוירייתו. כמובן, לו היה בידינו רק חלק מאותו ציוד, שנמצא בידי האויב הבריטי, היינו גם עליו מתגברים. הן לא זו הפעם הראשונה, שהכנענו יחידות לוחמות של צבא-הכבוש שעלו עלינו במספרים. אך אוירונים לא היו לנו. המשוריינים שהיו בידינו - ואף אלה נכבשו מידי הבריטים - מעטים היו. והאויב לא הסתפק בהרעשת עמדותנו ובחסימת דרכנו בטנקים כבדים ובתותחים. הוא גם הוציא מנרתיקו את הנשק הנאצי הטפוסי: את האיום. ירשם הדבר. ביום ד' וה', י"ט וכ' ניסן תש"ח, איים המשעבד הנאצו-בריטי להפציץ ולהרעיש את תל-אביב, אם לא תופסק התקפת הנגד - והתקפתנו לא היתה אלא התקפת נגד - על יפו הפורעת.

אלמלא התערבות זו, ברור לכל כי יפו היתה היום שקטה ושלווה תחת שלטון עברי. אבל המערכה עדיין לא נסתיימה. את השלב הראשון שלה סיימנו בהצלחה. שקט שורר בגבול יפו-תל-אביב. אין כדורים ואין הרעשות. ויפו הפורעת יודעת עתה שעל כל פגז של מרגמה נשיב לה בעשרה פגזים שלנו. היא לא תרים עוד ראש והיה אם תנסה להרימו, ייהפך קן המרצחים כולו לתל-חרבות.

מחיר יקר שלמנו בבצוע המשימה הזאת. רק אתמול הובלו למנוחת עולמים אחד-עשר חללים נוספים שלנו שנפלו שלשום בהגינם על האיזור שנכבש בידי אחיהם. בין החללים מטובי מפקדינו ולוחמינו. אבל מאידך הננו יודים כי מאות קרבנות בקרב האוכלוסיה האזרחית נפלו עד כה מפני שמנשיה היתה בידי הכנופיות ומפני שיפו יכלה כמעט בלי עונש להוסיף להתקיפנו. יקר הוא הדם שנשפך בקרב יפו. אולם דם זה, הן כולו קודש הוא להצלת חייהם של בני-ישראל, להבטחת חרותם ושלומם.

ברגעים אלה אין לבנו לווכוחים, לפולמוסים, להתנצחויות. יש שמחה על הנצחון, ויש אבל על אלה שעוד אתמול עמדו בשורותינו ולא עוד נראה אותם במערכה. אך אם מישהו מנסה להוציא מידי חיילינו את הזכות על שחרורה של תל-אביב מן הסכנה הישירה, את הזכות שהם קנו לעצמם במסירות בלי גבול, ובאומץ לב בלי דוגמא, הרי חובה עלינו לומר: הרפו. אל ינסה ה"דבר" לטעון, כי התקפת ההגנה על הכפרים הסמוכים לתל-אביב איפשרה, או אפילו הקלה עלינו, את ההתקדמות בחזית הצפונית. אין בכך אף שמץ של אמת. שום עמדה מבוצרת של האויב לא נעזבה בגלל ההתקפה של ההגנה. שום פורע לא הועבר מן הצפון אל הדרום. באותו לילה, כאשר על פני חורבות וסימטאות ומול כדורי מוות הבקיעו להם חיילינו את דרכם הימה, עמוד עמדו בפני שירת ביצורים, בפני שפאנדאו ותותחים. ואם בכל זאת הצליחו לשבור את האויב, הרי הודות למוחו החושב ועינו הסוקרת של מפקדם הקרבי[1], והודות לגבורתם שאין עילאית ממנה, הצליחו. אל יספרו לנו מטיפי המוסר הכוזב על התרברבות. אין אצלנו התרברבות. אך אל יתרברבו הם. יספרו נא את האמת, כפי שאנחנו מספרים אותה. ואם בוצעה המשימה בידי חיילינו, יגידו נא בפשטות, כיאה לכל אדם ישר: עשיתם ויישר כוחכם.

והנה, אחים בציון, הגענו תוך כדי קרבות על שחרור ארצנו למוצאי חג החרות. ואף על פי שחלף עבר החג, כדאי עוד לשאול את השאלה שהציגו לנו בנינו לפני שבעה ימים: מה נשתנה? מה נשתנה הפסח הזה מכל הפסחים? שאל בני ואגדך: במשך שבעים דורות היינו יהודי חסות. היינו היו לנו תלויים מנגד. כל גוי וכל עריץ, כל בור וכל גס רוח יכול היה להתעלל בנו ללא עונש וללא פחד מפני עונש. ואף בארצנו זו היינו במשך חצי יובל שנים יהודי חסות. בעולם כולו סופר כי בעזוב השליטים הבריטיים את ארץ ישראל נישחט כולנו בידי הפורעים הערביים. ואכן, היה היו גם בארץ ישראל שחיטות ופוגרומים. צפת, חברון, טבריה... יהודי חסות היינו. והנה נשתנה הכל. אנחנו הסתערנו על אויבינו ולמעשה הדברנו אותם תחת רגלינו. אין עוד יהודי חסות בארץ ישראל. אולם יש ויש ערביי-חסות, התלויים בצבא-בריטי, בטנקים ובשריונים בריטיים. ואם נזכור שהשנוי הזה, אחרי שבעים דורות, חל במשך שנים ספורות של מלחמת שחרור ללא משל וללא דוגמא בתולדות האנושות, ידוע נדע כי לנגד עינינו התחוללה אחת המהפכות האדירות בהיסטוריה. ועל כן בני, הגידה יחד עמי בצאת חג החרות: "ברוך שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה".

[1] הוא גדעון.