ההתקפה על מבצר המשטרה ברמת-גן

כרוזים
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
כ"ט אדר ב' התש"ו, 1 באפריל 1946
מתוך:
במחתרת כרך ב ע"מ 127-129
נושא:
מחתרות - המנדט הבריטי, תאור קרב, תנועת המרי
בכרוז זה מיידע האצ"ל על הצלחת המבצע שבו הותקף מבצר המשטרה ברמת גן.על אף הקושי הרב הצליחו חיילי המחתרת להשלים את משימתם בהצלחה ולרכוש נשק רב. כרוז זה התפרסם בסביבות חודש אפריל 1946.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

דם בברזל

ההתקפה על מבצר המשטרה ברמת-גן

רמת-גן בשתים-עשרה בצהריים, במבצר המשטרה, הניצב ליד דרך המלך, נעשית עבודה שיגרתית. שוטרים באים ויוצאים, מוסרים הודעות ומקבלים הוראות, מכוניות באות ומסתלקות. וסביב המבצר עמדות מבוצרות עם מקלעים, המוכנים בכל רגע להדוף התקפה. אמנם גבוהה השמש בצהרי יום, אולם מי יודע, מה זוממים היהודים?

ליד המחנה מופיעה, בין שאר המכוניות, מכונית צבאית גדולה. אין היא מעוררת כל חשד בלב השוטרים הבריטיים. להיפך, ה"מטען" החי, הנמצא בתוכה, מעורר בהם רגשות שמחה, האופייניים לכל הסדיסטים המשרתים במשטרה טוטליטארית. במכונית יושבים, חפויי ראש ועצובי לב, כתריסר אסירים ערבים, שהובאו על-ידי משמר צבאי לחקירה, לאחר שנתפסו בביצוע גניבה באחד המחנות הצבאיים. על האסירים שומרים חיילים בריטיים עם סרג'נט וקורפורל בראשם, כולם מזויינים בתת-מקלעים, כולם מחזיקים את האצבע על ההדק, בל יעיז אחד העבריינים לנסות להתחמק מידיהם.

הסרג'נט עוזב את המכונית ושם את פעמיו, בשקט ובבטחון, אל תחנת המשטרה, שם הוא מוצא את הסרג'נט התורני (האמיתי) ומוסר לו על הבאת האסירים. שניהם יוצאים אל מדרגות המבצר והסרג'נט (מן "הצבא הבריטי") רועם בקולו הסרג'נטי:

Hallo Corp, bring here the prisonersl

הקורפורל נענה מיד לדרישה ונותן הוראות לחייליו. האסירים מצטווים לעזוב את המכונית ולהתקדם אל התחנה. המשמר ער מאד. תת-המקלעים מופנים ישר אל שורת האסירים. והיחס אליהם כיחסו של משמר בריטי אל "ילידים" אסירים. מדי פעם בפעם דוחף החייל הבריטי את אחד האסירים ואף בועט בו; האסירים הולכים לאיטם ומקבלים באהבה גם את הבעיטות. "ילידים" הם, ומלבד זאת, הרי הם יודעים...

כל הקבוצה נכנסת לתוך התחנה וצועדת לקראת בית-הכלא המקומי. הדלת הכבדה נפתחת בשריקה ו...פתאום: הידים למעלה! מתחת לעבאיות הערביות מופיעים הלועים המאיימים של אקדוחים ותת-מקלעים. ה"סרג'נט" עומד באמצע ונותן פקודה קצרה וקצובה: להכנס לבית-הסוהר! והם נכנסים. אך לא ה"אסירים הערבים", כי אם השוטרים, שנמצאו במקום. הדלת הכבדה נסגרת אחריהם. השלב הראשון של ההשתלטות נסתיים.

עתה מתחיל השלב השני. צריך לפתוח את מחסן-הנשק הגדול. המפתח איננו. אך מי שואל למפתח. יש חומר נפץ. מניחים את המטען. הדלת מתרסקת לרסיסים. הברזל, הברזל ישנו. מתחילה הטעינה. עשרות רובים, מכונות יריה כבדות, מכונות יריה קלות, תת-מקלעים, אקדוחים, מדוכות, עשרות ארגזי תחמושת, מחסנאיות ועוד - כל זה מוצא במהירות אל המכונית. אולם בין המכונית לבין התחנה ישנה כברת דרך. ועמדות הצופים הבריטיים רואות פתאום מה שמתהווה במבצרם. על המטעינים נפתחת אש קטלנית. המקלע שלנו, המחפה מעבר לתחנה על הפעולה, עונה באש. תת-המקלעים נלווים אליו. הקרב נמשך למעלה מחצי שעה. ותוך כדי הקרב, תחת מטר של אש, מוסיפים "הסבלים" - ההיו כסבלים האלה בישראל? - להוציא את הנשק עד שרוקנו את המחסן ולא השאירו בו אלא את האבק.

ישנם פצועים. ביניהם הנהג. כדור פלח את לחיו וכדור שני את זרועו. אך אין דבר! הנהג מחזיק בהגה בידים בטוחות הנשק הוטען, האנשים עולים על המכונית, האוטו הכבד זז. נוהג בו חייל עברי שותת דם והוא מביאו למקום בטוח. החובה נעשתה. עד תומה.

כמובן, בזמן הפעולה ניתן אות אזעקה בשרונה הקרובה ובפתח-תקוה השכנה. אולם, כיצד יגיעו שריוני האויב, אם בצהרי היום ההוא מכוונים את התנועה בכביש הראשי, משני צדדיו, שלושה חיילים עברים. שלושה חיילי הארגון הצבאי הלאומי, הניצבים, עם תת-מקלעיהם, על אם הדרך? שורקים השריונים, מתרגזים השוטרים, אך מעבר אין עשרות מכוניות "הסתדרו" בזיגזג וסתמו בפניהם את הדרך, עד שהושלמה הפעולה.

כך רוכשים חיילינו את נשק החופש. והרי אין זו הפעם הראשונה. הם שהתוו את הדרך לכבוש כלי זין ממחנות האויב. לכבוש, ולא להוציא בעזרת מסמכים מזוייפים. ועוד תקדים יצרו. הם יצאו לקרב בצהרי יום. בראש-העין, בעקיר, בצריפין, בנתניה, ברמת-גן ועוד, נכנסו לתוך "לוע הארי". לאור השמש, ולא זו בלבד שיצאו הימנו אלא גם הוציאו מאות רובים, מכונות יריה מכל הסוגים, רבבות כדורים וכו'.

כמובן, סלילת דרכים חדשות אלה עולה בדם, בדם רב, בדם קדוש. אך אין ברירה. מלחמת השחרור העברית איננה יכולה לשקוט על שמריה; היא מוכרחה לעלות משלב אחד לשלב גבוה יותר. צבא המחתרת העברי חייב להשאיר מאחוריו את הסין-פיין האירי ואת המחתרת המהוללת באירופה. וכך הוא עושה. אך מדי זכרנו את הדם הקדוש, הניתן בברזל, משתפך בנפשנו גל של מרירות תהומית נגד השאננים בציון. נגד בעלי הזהב בישראל, שיכלו, אילמלא אנוכיותם הפושעת לחסוך לעם את הקרבנות הטהורים. לו היו נותנים לצבא השחרור אחוז פעוט ממה שנותנים, בעל כרחם, לגויים המשעבדים, שיטלו מהם, אם לא יסולקו במהרה, גם את רכושם וגם את נפשם, היינו רוכשים את הברזל כמות הנדרשת למלחמת הכרעה, בדרך יותר פשוטה ופחות מכאיבה.