ההסכמים על שביתת נשק עם ארצות ערב הכנסת הראשונה – ה' בניסן תש"ט, 4 באפריל 1949
רבותי, חברי הכנסת,
בהסכם זה, המונח לפני, משתקפת מדיניותה של הממשלה, יותר מבכל מסמך אחר, ששמה עליו את חתימתה. אין כאן עוד אורינטאציה ואין דיבורים על אורינטאציה, על גוש זה או אחר. אין כאן מדיניות של ניטרליות. כאן המדיניות הישנה-נושנה – המדיניות של ועידות שולחן עגול לונדוניות. לא חשוב אם ועידות כאלה מתקיימות בלונדון גופא, או ברודוס, או מחר ברבת עמון. יש שינוי גירסה, אולם אין שינוי בתוכן.
אני מוסר לעצמי דין וחשבון, שההנחה הזאת חמורה מאד. ועל כן חובתי וכוונתי לנמק אותה ולהוכיח לאותם חברי הבית – שעדיין עשויים לקבל נימוקים פוליטיים הגיוניים – שההנחה הזאת נכונה וצודקת.
מונח לפני הסכם עם עבר הירדן. הסעיף החשוב ביותר הוא סעיף ששי. סעיף קטן ראשון שלו אומר: "מוסכם בזה, כי כוחות ממלכת הירדן ההאשימית יחליפו את כוחות עיראק בגיזרה התפוסה עכשיו בידי העיראקים". לכאורה, אין זה חשוב, שהסכמנו לשם הנ"ל. אחד מאתנו ניסה להתלוצץ על חשבון השמות. הייתי רוצה להזהיר לבית כולו, שבשני ההסכמים הקודמים בשביתת נשק לא זוכר שמו של הצד החותם. אין זה דבר מקרי. אמנם, איש מאתנו לא חתם עדיין על חוזים בין-לאומיים, אולם קראנו חוזים בין-לאומיים ולמדנו עליהם – אולי מר לוביאניקר לא שייך לאלה שלמדו – באוניברסיטה. ולמדנו, שכאשר חותמים על חוזה בין-לאומי, רושמים קודם כל את שמו של הצד האחד ואחר כך את שמו של הצד השני. קובעים, שיפוי הכח מספיק בכדי שיחתמו על ההסכם.
משום מה קרה שבשביתת הנשק עם מצרים לא הוזכרו השמות? אתם יודעים את הסיבה; משום שמצרים לא רצתה להכיר בקיומה של מדינת ישראל. אנחנו קבלנו זאת. קבלנו גם את הפשרה שיצאה מכך. והוא הדין בלבנון.
בשני הסכמי שביתת הנשק לא ייזכרו ולא ייפקדו שמות החותמים עליהם. מה קרה כאן? מדוע הופיעו השמות? אפשר לטעון, כי קבלנו תשלום. כי על ידי כך מופיע גם שם מדינת ישראל. גם זה אינו מקרה. בווין הכירו דה פקטו בממשלת מדינת ישראל, על כן אין קושי, שגם עבדו יכיר בקיומה של ממשלת ישראל.
אני מקבל את ההצעה שהושמעה פה: להשתמש בשמות שהצד השני קורא לעצמו. ביחוד צריך ראש הממשלה לדיין בשמות. אחרת עלול עוד "השליט הנבון, הדורש טוב לעמו ולארצו" להיעלב. צריך לקרוא את הממלכה הזאת, כפי שהיא קוראת לעצמה: הממלכה ההאשימית הירדנית. והרי הממלכה הזאת עוד לפני חדשים מספר היה שמה עבר הירדן. מה דין השינוי הזה? אתם יודעים את הסיבה; היא פשוטה מאד. התכנית היא תכנית בריטית ישנה. היא רשומה בדו"ח ועדת פיל. אתם יכולים שם לקרוא על חלוקת ארץ ישראל לפי תכנית בריטית; אתם יכולים שם לקרא על כך, שהגליל יהיה בידי מדינת ישראל, חלק מן הנגב יהיה בידי מדינת ישראל, ירושלים – בין-לאומית ושאר השטחים יסופחו לעבר הירדן, כלומר לממלכה ההאשימית הירדנית, המשתרעת משני עברי הירדן.
בוודאי חלו שינויים רבים. אבל הדבר הזה לא חל בתוקף שביתת הנשק, אלא בתוקף המציאות, בתוקף המלחמה. לא השגנו שום דבר על פי דרכי שלום. השליתים את עצמכם, יושבי הכסאות הירוקים, כי אם תסכימו לחלוקת ארץ ישראל, תשיגו את מדינת ישראל בדרכי שלום.
אתם יודעים, מה היתה התוצאה: שלמנו בדמם של רבבות מבנינו בהרוגים ופצועים. אני חוזר: ברבבות מבנינו – וכל זה כדי להשיג אותם הגבולות הזמניים.
באותה הפיסקא עצמה נאמר, שבוצעו חילופי משמרות. במקום הצבא העיראקי יעמוד הצבא של הממלכה ההאשימית הירדנית. מהו הדבר הזה, האם זה מקרה? מדוע יוצאים העיראקים, מדוע נכנס עבדאללה לאותו שטח, מי נתן לו את הפקודה, מי נתן לו את ההוראה, ומי נתן לבגדד את ההוראה לצאת? למה לא תחשבו על כך, למה תקבלו דברים אלה בלי מחשבה נוספת?
הדבר ברור שזוהי תכנית פיל במהדורה חדשה, או תכנית מוריסון מתוקנת. אני אמרתי "ועדות שולחן עגול לונדוניות", משום שהאנשים היושבים היום על ספסלי הממשלה, הכי מוכנית לחתום על תכנית מוריסון בתנאי שתינתן להם הרשות לקבל חמשת אלפים סרטיפיקאטים לחודש. על כן אין זה מפליא, שהסיפוח קם והיה בהכרת ממשלת ישראל.
מי הכריח אתכם להסכים לכך? כיצד הייתם לצופים משלימים? חילופי משמרות של צבאות פלישה הם דבר כל כך פשוט וקל?
[...]
יש הבדל גדול מאד בין מצב מלחמה, שעליו לא ניתנה כל הכרה, לבין מצב שהוכר. אנחנו הותקפנו על ידי צבאות פלישה. זה היה בלתי חוקי. והנה עתה הוכר על ידי ממשלת ישראל הכיבוש הבריטי העבר-ירדני במשולש. [...]
ועכשיו, רבותי, בסעיף קטן 4 של אותו סעיף 6 נאמר, שקו שביתת הנשק בגיזרת חברון-ים המלח כרוך בסטיה ניכרת מן הקווים הצבאיים הנוכחיים לטובת כוחות ממלכת ירדן ההאשמית.
הממשלה מודה בזה, שהסכימה לסטייה ניכרת. וכדאי היה לקרוא את נוסח ההסכם בלשונו המקורית, בשפה האנגלית – השפה היא במקרה זה סמלית מאד. שם כתוב במפורש על סטיה ניכרת מן הקווים בגיזרת חברון-ים המלח. למה הסכימה הממשלה לכך?
כתוב עוד בסעיף זה, כי כפיצוי לכביש בין תול כרם וקלקיליה, הנמסר לרשות ממשלת ישראל, היא מסכימה לשלם לממשלת ממלכת ירדן ההאשימית את ההוצאות של סלילת כביש חדש, מסוג א', בורך עשרים ק"מ.
אם כן, עלינו לבנות דרך איסטרטגית חדשה בשביל עבדאללה. מקווה אני, על כל פנים, ש"סולל בונה" לא יצטרך להקים את הכביש הזה, כסף ישראלי – אנו כבר נותנים לבנייתו.
בסעיף קטן 6 כתוב לאמור: "באם יחליט מי מבין התושבים לנטוש את כפרו, יהיה רשאי לקחת עמו את רכושו בבעלי חיים ושאר מטלטליו ולקבל, בלי דיחוי, פיצויים מלאים תמורת קרקעותיו שעזב. יהיה אסור לכוחות הישראליים להיכנס לכפרים כאלה, או לחנות בהם; משטרה ערבית, שתגוייס מבין בני המקום, תאורגן ותחנה בהם לשם בטחון פנימי".
אתם מדברים על תמורה. ומדוע לא הוכנס אותו סעיף ביחס לנסיגה העברית מקווי חברון – ים המלח? מדוע לא יוכל חייל עברי להציג רגלו בכפרים העוברים עתה לרשותנו? במקומות האלה יוקם משטר של גפירים ערביים מבני המקום. ואנחנו יודעים מה פירוש הדבר. יש לנו ניסיון רב ביחס לשמירת החוק והסדר מצד גפירים ערבים בני המקום. כף רגלנו לא תדרוך בכפרים הללו, ועוד התחייבנו לשלם עבור כל הרכוש שהתושבים יעזבו, בכסף מלא.
אייני רוצה להיכנס לוויכח יסודי בשאלה זו. אולם אני אומר, שזהו תקדים. וממשלת ישראל צריכה לרשום לפניה, שבזה קבעה תקדים. כי הבעיה היא רחבה מאד. ואינה מוגבלת לכפרים במשולש בלבד. אבל לא זה העיקר. השאלה נוגעת לשליטתנו באותם השטחים שעברו, כביכול, לרשותנו. במה תתבטא השליטה המעשית, אם חייב עברי לא יוכל להציג רגלו במקומות הללו? אתם השפלתם את כבוד ישראל על ידי ההסכמה לאי הכנסת חיילים עבריים לשטחים אלה.
רבותי, אל נא תחשבו, שקל כל כך לאופוזיציה לבוא ולהציע הבעת אי אמון בממשלה. זו הפעם הראשונה, שאנו מעלים את ההצעה הזו. וכנראה נפל דבר גדול בישראל עם חתימת ההסכם הזה. ואני שואל אתכם שנית, אפילו אם תסכימו לניהול המשא ומתן, אפילו אם תסכימו לעצם החתימה – האם כל התנאים האלה הכרחיים? למה מיהרתם כל כך? הרי אין זה נכון, שאם לא הייתם חותמים אמש על ההסכם, תפרוץ מחר מלחמה? למה מיהרתם? האם באמת הודות למר באנץ'? האם כדי להקדים את הפרסום לחתימת הברית האטלאנטית? הרי זו אחת השאלות החיוניות ביותר! למה מיהרתם לקבל תנאים מחפירים כאלה?
אתם טוענים, שהרי מישהו הסכים לתכנית החלוקה, ואין זו אלא תכנית החלוקה במהדורה השניה. מובן, שישנם כאן חברי בית, שהסכימו לתכנית החלוקה. שום מוסד עברי מייצג עדיין לא שם ידו במפורש, באופן יורידי, על תכנית החלוקה של האומות המאוחדות. אבל אלה, שטוענים את הטענה הזאת, יקחו בחשבון, מה קרה כאן מבחינת החלוקה. האם זוהי התכנית? האם גם שם כתוב, שהבריטים יעמדו באותו המרחק, שבו עומדים תותחיהם לפי הסכם זה? הרי בתכנית החלוקה מדובר על איזה איחוד כלכלי, וכל זה היה מותנה בשלום ובהסכמה – ואי השלום? מי התיר לכם לחתום על הסכם זה? למה הקדמתם את ארגון האומות המאוחדות, שעדיין לא שם ידו על כך? מי התיר לכם לשנות את כל הדברים? לא קבלתם יפוי כח מצד העם. אתם הבטחתם שלום. שלום הבאתם לנו? הזהו שלום? שעבוד הבאתם לנו. ושפיכות דמים גדולה עוד תבוא. אתם טוענים, מההו ההבדל האיסטראטגי אם בווין יעמוד בשכם או בעבר הירדן? הניחו דאגה זו לבריטי עצמו, הוא שלח את שכיריו למלחמת דמים ועומד על כך בכל תוקף – החל מתכנית פיל ועד היום הזה – שהשטחים הללו יסופחו לממלכה ההאשימית העבר-ירדנית. נראה, שיש לו סיבה איסטראטגית לכך.
רצוני לפנות בכמה מלים לחברי הכנסת מהחזית הדתית. רבותי, אני רוצה לשאול את מצפונכם – ואני נמנה על המאמינים בקרב ישראל – כיצד לא רעדה ידכם לתת הסכמה לתכנית, שיש בה הכרה בממלכה ההאשימית העבר-ירדנית, כלומר בהפקרתו של הירדן – הירדן כולו – בידי האוייב? כיצד לא רעדה ידכם לתת הכרה רשמית בשליטתו של עבדאללה בעיר העתיקה בירושלים? אין זו שאלה של קואליציה, זוהי שאלה השאלות של המצפון העברי.
ולבסוף אני עומד להשמיע דברי אזהרה חמורים מאד. אבל בטרם אשמיעם, עלי למנוע מראש כל אי הבנה בקשר למלה "הפחדה", שבה השתמש ראש הממשלה פעמים מספר. אינני בא להפחיד. אני רוצה להדגיש בקשר לזה שאמר ראש הממשלה: "כל ישראל אמיצים מאד". בוודאי שאני מעריך מאד אומץ לב, אני מעריך מאד את אומץ לבם של אנשים, שלרשותם משטרה צבאית, משטרה רגילה, משטרה חשאית ועוד יותר חשאית. מובן, שאיני יכול להעריך אומץ ליבם של אנשים, שאין להם משטרה א', ב', וג'. כל ישראל הם אמיצי לב ואי? מפחידים אותם. ואף על פי כן, או דווקא משום כך, היום הזה, לאחר שנשפך כל כך הרבה דם לא כדי שיהיה גיטו משועבד, אלא כדי שתקום מדינה חפשית, הריני אומר לכם, רבותי, אחרי החתימה: שרים, הזהרו במעשיכם.