ההחלטה להאמין לערבים

 ההחלטה להאמין לערבים

(מעריב, --)

 א.

ירושלים מסבירה לוושינגטון, כי לאחרונה הקשיחו הערבים את עמדתם כלפי ישראל. דוברי ארצות הברית משיבים, כי, לפי הערכתם, אין זה שינוי מהותי אלא נימתי. שני הטיעונים אינם מדויקים, הערבים לא נעשו נוקשים יותר; הם מעולם לא היו רכים יותר.

מקורו של הטיעון הישראלי הוא באשליה עצמית, שניזונה מרושם מוטעה בוושינגטון, או, אולי, יצרה אותו. כזכור, הודיעו דוברים של ישראל בעקבות הסכם ההפרדה, כי פני מצרים לשלום. אנחנו ביקשנו לדעת, לאיזה שלום הכוונה. לא קיבלנו תשובה. לא נותר לנו, אפוא, אלא להסביר, כי "שלומו" של סאדאת פירושו סיכון קיומה של מדינת ישראל. הזהרנו, כי שליטה של מצרים לא ויתר כלל על שני תנאיו לעשיית הסכם עם ישראל, והם נסיגה מוחלטת של ישראל לקווי רודוס, והחזרת זכויותיו של העם הפלשתינאי, בנוסח הידוע, במידה של עקשנות, שלא תגונה, הוספנו לשאול, האין זה ברור לכל יהודי בר-דעת, כי שני תנאים אלה, בשילובם, אחת היא משמעותם: שאיפה לחיסולה של המדינה היהודית?

חובה לציין, כי זמן מה לפני ביצועה של נסיגתנו מתעלת סואץ לא הירבה סאדאת עצמו להזכיר את שני תנאיו הנודעים. אולי אפילו העדיף להחריש שבועות מספר. מה הוכיח בכך? זוכר אני היטב, כי מיד לאחר מותו של נאצר, רבו הבדיחות על חשבונו של ממלא מקומו. מ"מקורות מהימנים" נודע, כי סאדאת נחשב בקהיר לכסיל. ייתכן, כי היו בינינו כאלה אשר קיבלו את התיאור "המוסמך" הזה, ואולי אפילו נהנו ממנו. אך התברר, כי סאדאת אינו טיפש. להודות בכך, אין זו בושה.

סאדאת רצה, לפני הכל, להיפטר מן החיילים היהודים במצרים וכן להגיע, במהירות האפשרית, לשליטה מצרית מושלמת על התעלה, משני עבריה. הימצאותנו מערבה מהתעלה היתה בשבילו השפלה נוראה; ליישר את הקו מזרחה ממנה, ולהגיע לפיקוח מצרי מלא עליה, היתה שאיפה חשובה, לוחצת. לו בימי השיחות על הסכם הנסיגה וההפרדה, היה סאדאת מזכיר לישראלים, במפורש ובתדירות, כי אין זה אלא צעד אשון לקראת הנסיגה הטוטאלית והשבת הזכויות הלאומיות של העם הפלשתינאי, מי יודע, אולי היו נציגיהם מתעוררים ושואלים את עצמם, ואת האמריקנים, מה טעמו, מבחינת עתידנו, שלה סכם כזה? משום כך, כל עוד היהודים עמדו במקומות, אליהם הגיעו בעקבות מלחמת יום הכיפורים, העדיף סאדאת להחריש, או לדבר על... הגשמת החלטת מועצת הביטחון 338.

ב.

דובריה הרשמיים של ישראל העדיפו לשכנע את עצמם, כי בכך חלה תמורה בהשקפותיה של מצרים. הסיפור של תהליך ההטעיה העצמית יכול היה להיות מצחיק, אלמלא רצינות תוצאותיו. ביוזמת אויבינו הוגשה התביעה, כי להסכמי ההפרדה יוכנס סעיף, הקובע, כי אין הוא הסכם שלום אלא צעד ראשון לקראת השכנת שלום צודק ובר-קיימא על פי ההחלטה 338 של מועצת הביטחון. יכול אני להעיד מניסיוני, כי נציגינו, במוסרם דין וחשבון לבני עמם, היו רגילים משום מה לפסוח על הסיפא של הסעיף הזה. הם גם לא אבו להזכיר את יוזמת הניסוח. רגילים היו לשוב ולומר לנו... "זהו צעד ראשון אל שלום צודק, ובר-קיימא". היה עלינו, בהזדמנויות שונות, להזכיר להם, כי למשפט יש המשך, בהתאם להחלטה וגו'. נוכח התזכורות, או, לעתים, אף בלעדיהן, היו מנהיגינו מסבים את תשומת לבנו, כי ההחלטה 242 המפורסמת של מועצת הביטחון אינה נזכרת כלל. היינו שוב נאלצים להזכיר להם, כי 338 כוללת 242. חייבו. אישרו. היה זה משחק במחבואים, שאינו נאה לאנשים מבוגרים, וסאדאת, שאינו בער, החריש.

הוא פתח את פיו לאחר שהושגו, הושלמו ובוצעו שני הסכמי הנסיגה וההפרדה, בדרום ובצפון. עתה הוא מאזכר את החלטות מועצת הביטחון, המסומנות במספרים המפורסמים 242 וכן 338. מה משמעותו של  "שלום צודק ובר-קיימא", על פי החלטות או, שואל סאדאת ועונה: לא יהיה שלום לישראל, או לא יהיה הסכם עם ישראל, אם היא לא תיסוג "מכל השטחים" ואם לא תחזיר את זכויות הפלשתינאים וכו'. על פירוש זה אומרים יועצינו לוושינגטון: אפתעה, הקשחה, נוקשות אנטי-ישראלית מחודשת. לו השכלתם, מנהיגינו הנכבדים, לא הייתם מופתעים, ולא הייתם, במחילה מכבודכם, מבלבלים את כוחותיהם של יהודים ולא-יהודים. אולם מאחר שמנת חלקכם היתה שוב, כמו לפני יום הכיפורים, האשליה, עם סבירותה הנמוכה, הועמדתם בפני אפתעה מדינית, כפי שקודם באה עליכם האפתעה הצבאית. האמת הפשוטה היא, כי סאדאת לא צריך היה להקשיח את עמדתו, משום שהוא לא ריכך אותה. האל"ף-בי"ת שלו לא נשתנה אפילו באות אחת; אבל הוא ניקד את כל האותיות, כאשר היה לו נוח.

אם נצפין, נגיע לאסאד הסורי. כלום יש צורך להוסיף, או אפילו לומר משהו, על עמדתו?

ג.

על רקע התפתחויות מדיניות אלו, מעניין היה לקרוא, בביטאונה הרשמי של מפ"ם, מאמר, מפרי עטו של אחד מכתביו הקבועים. המחבר הודיע בדרמטיות: "החלטתי להאמין לערבים; הכרזותיהם משקפות את שאיפותיהם".

יש בדברים אלה מעין וידוי מדיני. אחד ממורי ההוראה של מפ"ם מודה, במשתמע, כי עד הימים האלה הוא "לא האמין" לערבים. כלומר, לא התייחס ברצינות להכרזותיהם כלפי ישראל. הוא חשב, או רצה להאמין, כי יש להבדיל בין ההכרזות לבין השאיפות. הוא הניח, כי חלה תמורה במחנה אויבינו, כי מוכנים הם להתקרב אלי שלום עמנו. אך האיש למד, דווקא אחרי הסכמי ההפרדה, כי טעה בהערכותיו היסודיות. הערבים אומרים, כי יש להביא, בשלבים, להריסת המדינה היהודית, או ליצור תנאים שמשמעותם הריסתה – ומעתה חובה להניח, כי זוהי באמת שאיפתם. איש מפ"ם מייעץ לעצמו, ולקוראים, להתייחס ברצינות אל דברי הערבים. הוא החליט "להאמין" להם, אלמלא חששתי מפני הפרזה, הייתי כותב, כי מאז חברי מפ"ם שמעו את נאומו של כרושצ'וב בקונגרס העשרים של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית. לא שמענו מפיהם הודאה מדינית חשובה יותר.

העניין הוא רציני; משום כך אין להפריז, אבל דרוש לנו עימות בין העמדות. כדי ללמוד לקח, כדי לדעת איזוהי הצודקת, לא מעטים הקוראים, אשר יאשרו, לפני הכל בפני עצמם, כי במשך זמן רב שמעו, בערך, את הדברים הבאים:

אם אויב היהודים אומר, כי הוא רוצה לפגוע בהם, האמינו לו, כי בכך הוא רוצה. התייחסו לדבריו ברצינות. אל תתחכמו ואל תזלזלו. זיכרו את ניסיונו של עמנו באירופה בשנות השלושים והארבעים, ואת ניסיוננו החוזר בארץ ישראל. אם נאמין לדברי האויב ונניח, כי הם מבטאים את שאיפתו האמיתית, נעשה את הכל כדי למנוע את ביצוע זממו, ובעזרת השם נצליח. הסכנה היא שנתפתה חלילה לקבל את העצה המפורסמת לפיה דברי השיטנה אינם מכוונים אלא לתעמולה פנימית, ואין בהם רצינות כלפינו. או אז תוקהה עירנותנו, ייפגע הגיוננו, נאמר לעצמנו, ולאחרים, כי יש להבדיל בין הסתה לבין שאיפה, כי אויבינו רוצים בשלום בעוד אשר הם גזרו על הכל, לו יכלו...

בתגובה לדברי הסבר אלה שמענו, כי יש בהם פסימיות, או אפילו "תבוסנות" רחמנא ליצלן. ההיפך הוא נכון. היתה בהם תמיד, ויש בהם הערכה ריאליסטית של הנתונים המדיניים במזרח התיכון, המלווה באופטימיות אמיתית, באמונה ובידיעה, כי יש ביכולתנו להבטיח את עתיד האומה וריבונותה בארץ ישראל. אבל גם הסבר רציונלי זה נתקבל בשלילה, או במשהו גרוע אף ממנה. לאחר כל אלה מופיע מדריך ידוע של מפ"ם ומודיע ומודה, כי הוא החליט (מעתה) להאמין לערבים ולראות בהכרזותיהם העוינות ביטוי לשאיפותיהם האמיתיות. שוב למדנו, כי יש יסוד לאופטימיות. אין מנוס מניצחונה של האמת.

ד.

בדברנו על האמת והתקדמותה, אין ברירה אלא להתייצב נגד האויבת שלה הנודעת: הצביעות. אף בימים אלה, נוכח הקשחתה, כביכול, של עמדת מצרים, סוריה וירדן, הננו שומעים פרשנות, לפיה כל אלה המחייבים את קיום זכותנו לארץ ישראל, דוגלים בסיפוח; מונעים הסכם שלום; מוכנים, אף אם לא רוצים, להביא עלינו מלחמה מתחדשת. לעומתם, לוחשת לנו הוד רוממותה הצביעות, אין שולליה של שלמות הארץ רוצים בסיפוח, הם מאפשרים השגת חוזה שלום, הם ימנעו מלחמה נוספת. נעשה עימות בין ההאשמה ובין המתפארות ונלמד, כי שתיהן שווא הן. העמדת פנים היא. חובה לגלות את פני המציאות.

השבוע הירבה ראש הממשלה, מר רבין, להתראיין בעיתוני חוץ ובתחנות שידור למיניהן. לצורך ניתוחנו נתחיל בהודעתו על רמת הגולן. סופר ה"ניוזוויק" שאל את מר יצחק רבין, האם הוא יסכים להחזיר לסוריה את כל השטח שנכבש ביוני 1967, מתוך הנחה שהיא תהיה מוכנה לחתום על חוזה שלום סופי. תשובת ראש הממשלה היתה שלילית ללא סייג ומנומקת. הוא חזר על נוסח השאלה ואמר בזו הלשון: "אפילו בהקשר עם חוזה שלום סופי, איננו יכולים לוותר על רמת הגולן".

בהקשר זה נתבונן בכל שלוש ההאשמות המוטחות בפני ציונים המוסיפים להאמי, כי ארץ ישראל שייכת לעם היהודי, ואין לחלקה עוד.

ס י פ ו ח .  אם המושג הזה חל על הכללת יהודה או שומרון בשטח הריבונות של המדינה, איך ייקרא אותו מעשה מדיני עצמו ביחס לרמת הגולן? יכולתי להסתפק בקושיה זו. אני מעדיף להבהיר, כי באין צביעות, מחייב היושר להודות באחת משתי אלה: או שאין "סיפוח" של יהודה, או שיש סיפוח של רמת הגולן.

ה ס כ ם   ש ל ו ם. עמדתה של סוריה לגבי רמת הגולן ידועה לכל, ולו מנאומו האחרון של אסאד בקוניי טרה. ראש הממשלה הדגיש, כי אפילו היה אותו אסאד מציע לנו "חוזה שלום סופי", אם נמסור לו את רמת הגולן, לא נמסרנה, ולא נחתום על חוזה השלום המוצע. איך, אפוא, יושג הסכם שלום בינינו ובין הסורים?

ס כ נ ת   מ ל ח מ ה .  אומרים המקטרגים על עם ישראל, כי ברור להם לחלוטין, שאם לא יושג במהרה הסכם שלום, מרחפת עלינו הסכנה של חידוש האש. נוכח המדיניות המוצהרת של מר רבין וממשלתו, איך תימנע הסכנה הזאת?

גם בלי תוספות אפשר היה להחיל את הניתוח המשולש הזה על הגזרה הדרומית והמזרחית. סאדאת טוען בהתמדה, כי החזית הצפונית והדרומית אחת הן. חוסיין אף הוא דיבר עם סופר ה"ניוזוויק" ואמר לו במפורש, כי דבריו של רבין מוליכים להתפוצצות, למלחמה. אבל למען השלמתה של שורת ההיגיון, חובה להזכיר את הצהרתו השנייה של מר רבין באותו ראיון, לאמור, כי במסגרת של חוזי שלום לא נשוב בשום אופן לקווים שקדמו למלחמת ששת הימים. ראש הממשלה אף הסתמך על התקדים שנוצר באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה. ההשוואה אינה לגמרי מקורית; טובה היא.

אבל אם כך, המדובר הוא בפיסות קרקע ש..."יסופחו" למדינת ישראל בכל שלוש הגזרות. האויבים הבלתי מרוככים אומרים בעצם בימים האלה, בתשובה להודעותיו של מר רבין, כי לעולם לא יהיה שום הסכם עם ישראל, אם לא תמסור להם את כל "השטחים הכבושים". יוצא, כי בשום גזרה לא יהיה הסכם שלום, או בכולן קיימת סכנה על פי איומי האויבים, של חידוש האש.

לו נטלנו מופת (רע) מיריבינו הנכבדים, היינו מאשימים אותם במה שהם מאשימים אותנו. וכך היינו אומרים להם: מדיניותכם היא של סיפוחי שטחים: הסיפוחים שלכם מונעים הסכמי שלום עם הערבים; במדיניותכם אתם מוכנים להביא עלינו, אפילו אינכם רוצי בכך, מלחמה חדשה, חוזרת.

אבל יש ללמוד, גם מיריב, כיצד לא להרע. לכן את הניתוח המשולש הזה ערכתי על תנאי, לו... אין אנו משמיעים אותו כלפי יריבינו; אנו משאירים אותו ביד רק"ח. אבל אולי ילמד המערך ממופת טוב? הס, המקטרגים על מאות אלפי אזרחים נאמנים. את ההאשמות הנפסדות תותירו בידי רק"ח. באין היענות לקריאה כנה זו, נשארת הצביעות היא לא רק דוהה; יש בה גם ממתן עדות מסייעת לגורמים עוינים.

*

האמת לאמיתה היא, כי אויבינו הם המונעים את השלום ביניהם ובין ישראל. הם נהגו כך ביום הקמת המדינה, ומאז ועד היום, ללא קשר כלשהו עם "שטחים", הם מוסיפים לרצות ביצירת תנאים, שיקלו עליהם לפגוע בנו ולהחליש אותנו, לנסות להרסנו. משום כך הם זועקים השבוע כי מדיניותה של ממשלת רבין (דווקא!) מונעת את השלום ותביא להתפוצצות במזרח התיכון. כל מי שהחיט, אפוא, להתחיל "להאמין לערבים", ולהתייחס ברינות לדבריהם, המבטאים את שאיפותיהם, יואיל להסיק בהתפכחות, כי מדיניות החלוקה אינה מוליכה לשלום אלא להרס ביטחוננו ולסיכון הקיום. על מדיניות זו יש לוותר – וייטב לישראל בארצו.