הדרך היחידה: מלחמת שחרור – דברים בכנוס העולמי השלישי של בית"ר

וורשה, בית האקדמאים, 12 בספטמבר 1938.

כנוס נעלה,

השאלה, העומדת בפנינו היום, היא לא "מה" אלא "איך". אנו יודעים בדיוק מה אנו רוצים. בניגוד למחנה הציונות הרשמית, המתכחש לרעיון ההרצלאי, הרינו שואפים, מאז קמה תנועתנו הממלכתית, למולדת חפשית ועצמאית, לארץ-ישראל כמדינת היהודים לא בעתיד הרחוק אלא בימינו, למדינה שנקימנה במו ידינו ובה נחיה ונבנה כאזרחיה. את המטרה הזאת נתן לנו, ואת האמונה בהגשמתה, נטע בלבנו ראש בית"ר, והיא תמיד לנגד עינינו, פשוטה וברורה.

אבל איך נגשים את הטרה הזאת, זוהי השאלה. הכנוס שלנו המתקים בימים גורליים לעמנו ולארצנו, אינו יכול להתחמק מן השאלה המכרעת שנעשו, ובוודאי עוד ייעשו, על ידי הצה"ר והצ"ח, שאנו כולנו חבריהן ופעיליהן. הכנוס הזה עצמו חייב למצוא את התשובה בשביל הנוער היהודי, הן במולדת והן בגולה. כי הגענו לפרשת דרכים. ועל פרשת הדרכים המיוחדת הזאת, עליה עומד עם, הנרדף על צואר בגולה ורוצה לשוב לארצו והיא סגורה בפניו, דברתי עוד אשתקד במועצת הצ"ח בפראג.

מבחינת השאלה "איך" אפשר לחלק את תולדות הציונות, עד ימינו, לשלוש תקופות עיקריות. היתה תקופה של הציונות המעשית, זו שקדמה להרצל. חובבי ציון, לרבות הברון רוטשילד, רצו לפדות את אדמת ארץ-ישראל בדרך שהיתה נראית להם כמעשית ביותר, על ידי קנייה. בדרך זו – הן תמיד אמרנו כך בעקבות ראש בית"ר – נעשו דברים נאים וחשובים, נקנו אדמות, הוקמו ישובים, הוכח, כפי שהרצל עוד הדגיש, כי היהודים מסוגלים, לא פחות מאחרים, לעבוד את האדמה. אבל כבר בקונגרס הציוני הראשון, הוכיח הרצל, על ידי חשבון אריתמטי פשוט, כי דווקא הציונות המעשית אין בה מבחינת המטרה שום מעשיות. בדרך זו, אמר, אפילו בתנאים הנוחים ביותר, היה התהליך של הגשמת הציונות נמשך תשע מאות שנה.

משום כך הציע הרצל דרך אחרת, זו של הציונות המדינית. הוא שאף להשיג, על ידי הסכם מיוחד במינו עם השולטן, את התנאים הפוליטיים, את הצ'רטר לעליה גדולה, להתישבות המונים, למדינת היהודים. היה זה רעיון אדיר, תקווה חדשה, אבל בחייו של הרצל הוא לא הוגשם.

אחר מותו, בימי מלחמת העולם ואחר הצהרת בלפור, שהיתה צריכה להיות בבחינת הצ'רטר, השתלטו על הציונות אנשים, אשר עוד בימיו של הרצל התנגדו לדרכו ודגלו בציונות המעשית. בתופעה זו מצא מכס נורדאו, בעל הפרדוכסים, את ההוכחה, כי ההיסטוריה יכולה להיות לא רק טרגית אלא גם אירונית. מתנגדי הרצל החזירו את הציונות לתקופתה הראשונה, אף על פי שדווקא רעיונו נחל, לעיני כל, את הנצחון המכריע.

בתגובה להתכחשות זו קמה תנועתנו והניפה ברמה את דגלו המחודש של הרצל. שוב, מעולם לא אמרנו, כי בתקופה הרצידיבה המרכז-רוחנית לא נעשו דברים יפים, אף חשובים וגדולים. אבל לנגד עינינו היתה המטרה. והיה ברור לנו, כי בדרך זו, בעוד הפרשנים האנגלים, בעזרת יהודיהם, מרוקנים את הצהרת בלפור מתוכנה. הגענו למבוי סתום, לא נשיג רוב יהודי בארץ-ישראל, נקים את מדינת ההרצלאית אלא גם את הדרך ההרצלאית, את הציונות המדינית.

אבל היום חובה עלינו לשאול, אף אם נתאכזר לעצמנו, אם בדרך של פעולה מדינית בלבד, נוכל להגשים את מטרתנו. הנושא העיקרי של פעולה זו, מהו? הלא היא צרת היהודים, התובעת את פתרונה ואין לה פתרון אלא בארץ-ישראל, כמולדת יהודית. כלום יש ספק בכך, כי בימינו הגיעה צרה זו לשיאים, אשר עוד לפני שנים מספר עדיין נראו דמיוניים? ואף על פי כן, דווקא בימים האלה, הגיע גם לשיא חיסול הציונות. זוהי העובדא הכפולה, הטרגית הנוראה: המוני ישראל לוחצים על שערי ציון, אבל אנגליה חוסמת בפניהם את הדרך לציון.

כאשר פורסם הדין והחשבון של וועדת פיל, כולנו נזדעזענו. מציעים לנו, אמרנו, לגזול מעמנו כמעט את כל ארץ מולדתו, על המקומות המקודשים ביותר לו, ולהקים על פס צר שלה גיטו יהודי קטן סגור ומסוגר וכך להביא את הקץ על חזון הגאולה של מיליוני יהודים, אשר בשבילם, למרות הפילוסופיה החדשה, אין שום הבדל בין גאולה לבין הצלה. וכדי להטעות את העם ואת מנהיגיו המוכים בסנוורים, הם קראו לגיטו הזה בשם "מדינה". אולם ראש בית"ר אמר למחרת היום: נישט געשטויגען און נישט געפלויגען. (עורבא פרח. לא יצא מזה מאומה.) והוא שוב צדק. מן הדין וחשבון של וועדת פיל יצאה לא מדינה אלא וועדת חקירה חדשה. אך באין לראות בכל הוועדות האלו קור אחד לחיסול הציונות, כפי שאנחנו מבינים אותה?

לפני זמן קצר נתכנסה וועידת אוויאן. האספקט שלה היה הומניטרי. ישנם המוני פליטים מגרמניה ואוסטריה וצריך למצוא בשבילם פתרון. מה יצא מוועידה זו, שדנה בצרת היהודים שלא היתה עדיין כמותה? האנגלים אמרו: על כל הארצות אנחנו מוכנים לדון, אבל על ארץ אחת, על פאלסטיין, איננו מוכנים להתווכח. ארץ-ישראל, אמר, תוכל לתרום משהו לפתרון בעית הפליטים היהודיים, אבל בוודאי לא תוכל להיות הפתרון לבעיה זו.

האנגלים, כמובן, מסתמכים על הערבים ועל המרד שלהם. מי מאתנו אינו יודע, מי עומד מאחורי המרד הזה? לאנגלים יש תמיד הסברים והם דווקא נלקחים ממחסן העקרונות המוסריים, כאשר נוח להם להשתמש בהם. הנה, בשכנותנו הקרובה מופעל לחץ כביר על מדינה קטנה, הנלחמת על קיומה. אבל האנגלים כבר מסבירים, כי בעצם יש זכות לאנשי הגליין להגדרה עצמית. הגדרה עצמית, זה עקרון נעלה, אבל איך משתמשים בו בימים אלה? אין ספק כי הלורד רנסימן ושולחיו, הם המחלקים את צ'כוסלובקיה. זוהי האמת המרה.

הנימוקים המוסריים, ההומניטריים, הקשורים בצרת היהודים אינם משפיעים עוד אל אנגליה. נכון, צרת היהודים זועקת, אבל עובדא היא, כי אנגליה אטמה אזניה משמוע לזעקה זו.

אול מי אנו יכולם לפנות? על וועידת אוויאן כבר דברתי. עתה נפנה אל חבר הלאומים. וודאי, זהו מוסד שיש מאחוריו וויזיה גדולה, כאילו ויעשו כולם אגודה אחת. אבל המציאות הבין-לאומית, שאנו יכולים וחייבים להתבונן בה, אומרת לנו, כי חבר הלאומים יש לו כוח השפעה מסויימת בסכסוכים בין שתי מדינות קטנות, כמו זה שפרץ בין פארגוואיי לבין בוליביה על שטח צ'אקו. אבל לאותו חבר לאומים אין שום כוח להשפיע על סכסוך בין שתי מדינות גדולות ובעיקר אין לו יכולת, או אין לו רצון, לעזור לעם קטן נגד עם גדול. ראינו את ההופעה הזאת במזרח הרחוק; וראינו אותה, ובאופן קובע, באביסיניה. נכון, היפאנים, הגרמנים והאיטלקים לועגים לחבר הלאומים ושואלים בזלזול, איזה כוח יש לו, או נותר לו? אבל זהו ההבדל המוסרי המכריע ביניהם ובינינו. אנחנו היהודים, איננו מזלזלים; אנו מתעצבים. הם, נושאי הכוח הגס, שמחים בחולשת חבר הלאומים; אנחנו מצטערים על חולשה זו. אבל הצער שלנו אינו יכול לשנות עובדות. והעובדא ברורה היא, כי חבר הלאומים, גם אם הוא שומע את זעקת העוני היהודי, הרי אין הוא יכול לעשות בשבילנו, נגד אנגליה,שום דבר. ומה כי נתפלא? הן חבר הלאומים יושב בז'נבה. והנה שוויץ זו, סמל החופש, שוויץ של ווילהלם טל, של מתן אזיל לפליטים פוליטיים מארצות שונות, שוויץ הדמוקרטית, הרפרנדיסטית, אף היא מונעת הצלה מאחינו האומללים ושולחת פליטים יהודיים בחזרה – לאן? לגרמניה הנאציונאל-סוציאליסטית.

מבחינת המשולש הזה: אנגליה-חבר הלאומים-והעם היהודי, אולי מכרעת היתה חוות הדעת של וועדת המנדטים, כאשר היא באה לדון בדין וחשבון של וועדת פיל. כולנו זוכרים, שהדין והחשבון הזה קורע, כי המנדט אינו ניתן עוד לביצוע. ואילו וועדת המנדטים, בה יושבים אנשים מלומדים, ויש בהם אף מחסידי אומות העולם, אמרה: אמנם, אין זו דעתנו, כי אי אפשר לבצע את המנדט, אבל אם המנדדור הגיע למסקנה זו, אין ברירה אלא להתחשב בה.

כנוס נעלה, כל העובדות האלו מוליכות אותנו למסקנא, כי בנוטות וורבליות על צרת היהודים אי אפשר לפרוץ. אם המצור הוטל עלינו. ואם נשוב ונשאל את השאלה, בה פתחתי: "איך" איך נגשים את הציונות בימינו, איך נגשים את המטרה לה הקדשנו את חיינו, כפי שנשבענו בנדר הבית"רי הרי המסקנא הכוללת תהיה, כי אחרי תקופת הציונות המעשית, ואחרי תקופת הציונות המדינית, נגיעה תקופת הציונות הצבאית.

אינני אומר, כי הבנין והמדיניות נעשו מיותרים; אבל הם אינם מספיקים עוד. על ידם אי אפשר להשיג את המטרה בה קשורה הצלח העם וגאולת העם.

פרושה של הציונות הצבאית – וצריך, לדעתי, שהדברים ייאמרו במפורש – הוא: מלחמת שחרור נגד אלה המחזיקים בארץ אבותינו ואשר החליטו, כפי שנראה בעליל, ובניגוד להבטחתם והתחייבותם, לגזול אותה מאת עם ישראל. עלינו לכבוש את ארצנו, זו הדרך. ובשום דרך אחרת לא נגיע אל המטרה.

בעצם, גם בדרך זו לא יהיה חדש. הלכו בה כל העמים המשועבדים. להם לא היתה ברירה; אף לנו אין ברירה. זוהי דרך, אשר ההיסטוריה עצמה קובעת אותה. כך למדנו. זוהי מינות, אם אנו רואים באבינו ראש בית"ר לא רק את קאבור אלא גם את גריבלדי היהודי?

אינני אומר את כל הדברים האלה בלב קל, או מתוך קלות דעת. אני יודע, כל אחד מאתנו יודע, כי הדרך הזאת דורשת קרבנות יקרים ותהיה קשורה ביסורים רבים, אבל כבר אמרו אבותינו, כי אין ארץ-ישראל נקנית אלא ביסורים. ברור לכולנו, כי אלה שתלו את אחינו שלמה בן-יוסף לא התכוונו למשפט ואולי אפילו לא לשווי המשקל המפורסם שלהם. הם פשוט רצו להפחיד את הנוער היהודי, אם במולדת ואם בגולה, אבל הם לא יפחידו. אני מאמין באמונה שלמה, כי הנוער שלנו יהיה מוכן, למען הצלת עמו וכבוש מולדתו, ללכת בעקבותיו של שלמה בן-יוסף – למות או לכבוש את ההר.

וכדי לתת בטוי לתקופה החדשה, לדרך, בה אנו רוצים ומוכנים ללכת, הריני מתכבד להציע, כנוס נעלה, להכניס תיקון מסויים בנוסח הנדר הבית"רי. במצווה ד' של הנדר כתוב לאמור: "אכין זרועי להגנת עמי ולא אשא זרועי אלא להגנה". אני נוטל עוז לעצמי לומר, בדרך ההשערה, כי כוונתו של ראש בית"ר, בנסחו את החלק האחרון של מצווה זו, היתה כלפי פנים. כוונה קדושה היא. אין להשיג עליו. אולם את ההגבלה הזאת הן אי אפשר לנו לבטא במלים מפורשות. הנוסח אחד הוא: ולא אשא זרועי אלא להגנה. אך כלום אנו יכולים עוד להתחייב על כך כלפי חוץ? האם רק אז נקום, כאשר נותקף? ובינתיים יגזלו מאתנו את ארצנו, את תקוותנו האחרונה? האם לא נכשיר את לבותינו להתקפת שחרור, לכבוש מולדתנו ככל עם השואף להשתחררות, המאמין בצדקתו?

נכון, עלינו להכין זרוענו להגנה עמנו הן במולדת והן בתפוצות הגולה. אבל עלינו גם להכין את הזרוע למטרה, המקפלת את ההגנה ההיסטורית, את ההגנה בה' הידיעה, על עמנו. המטרה הזאת היא כבוש המולדת. משום כך, הריני מתכבד להציע לכנוס, כי במקום המלים "ולא אשא זרועי אלא להגנה", תכתבנה המלים "ולכבוש מולדתי". אם הצעת התיקון תתקבל – והרחיני קורא לכנוס לאשר אותה – תהיה המצווה ד' לנדרנו מהיום והלאה זו:

אכין זרועי להגנה עמי ולכיבוש מולדתי.