הדחליל הישן – הגברת האנטישמיות
הדחליל הישן - הגברת האנטישמיות
אופיני הדבר, שלא רק הטירוריסטים הבריטיים משתמשים באיום של הגברת האנטישמיות בתעמולתם נגד מלחמת השחרור העברית; גם מנהיגים יהודים, בגולה ובארץ, מעלים נימוק חשוד זה בוויכוח הפנימי בין המועמדים החדשים לטרבליאנקה חדשה לבין לוחמי החופש. טוענים הללו לעומתנו; וכי אינכם מבינים, כי מעשיכם ימיטו שואה על היהדות באימפריה הבריטית ובעולם כולו? ואם עוד תעיזו להרחיב מלחמתכם לארצות חוץ, כפי שעשיתם ברומא, הרי בודאי שצרה רבה תביאו על ישראל.
כך מטיפים הרבנים ומזהירים המנהיגים והם מניחים, כי כמוהם, דור המדבר, כן גם אנו, דור הגאולה; הכל שכחנו ומאומה לא למדנו. אך טעות בידם. אנו זוכרים את הכל וגם למדנו הרבה. עודנו זוכרים, כי כאשר הרצל הפר את "המשמעת הלאומית" ודרש, בעמדו גלמוד ומבודד, את הקמת המדינה היהודית, הסתערו עליו הרבנים והמנהיגים וצרחו: אתה רק תגביר את האנטישמיות, אתה תמיט עלינו שואה! ואחרי הרצל היה נורדוי ואחרי נורדוי היה ז'בוטינסקי, וכלל גדול הוא, כי כל נסיון מהפכני של התעוררות לאומית נתקל בצריחה הפחדנית של יהודי-חיי-שעה: זה יגביר את האנטישמיות!
הכי לנו, לדור תאי-הגאזים, תספרו על "הגברת האנטישמיות"? לנו, שלמדנו בגופנו, כי חוסר התנגדות הוא היוצר והוא המגביר את תאוות הרצח; לנו היודעים, כי בפעם הראשונה אחרי אלפים שנה התעורר בלב מיליונים גויים יחס כבוד אל עם-ישראל, והוא התעורר הודות לעברי הלוחם; לנו, המקבלים הצעות ממתנדבים גויים לבוא אלינו ולהלחם יחד אתנו למען עמנו ולמען ארצנו: לנו המרגישים בעמקי האינסטינקט המציל, כי אפילו לא חיי עבדות מאוסים הם האלטרנטיבה לחיי חופש, שאין לקבלם בלי מלחמת חופש; האלטרנטיבה היחידה היא: כלייה, כלייה מוחלטת. הלנו תספרו את הסיפור התבוסני, שפרק מעל העם את הנשק הרוחני, והשמיט מידיו את הנשק הממשי, והפך אותו, מדור לדור, לצאן טבחה?
אנו מודים ומתוודים. כי אף על פי שהננו רגילים להרבה דברים מוזרים מצד "מועצות הזקנים" למיניהן, הרי לכך לא פיללנו. סוף סוף נפל דבר בישראל במשך שבע שנות ההשמדה, ומי לא ילמד ממנו לקח? אך נראה שבכך הענישם האלהים: בעינים שלא יראון, באזנים שלא ישמעון, בלב נמס כמים, ובפה רחב כים - בפה היודע לחרף, לגדף, להפחיד.
