הדור, מריו ובנו

א.

נפגשנו, אליהו ואני, בבית הסטודנטים. בבית ההוא לשפת הוויסלה, היינו יחדיו שלוש שנים תמימות. למדנו. שאפנו – על פי המשמעות המקורית של המלה הרומאית: סטודיאו. חלמנו את חלומותינו. היו לנו קשיי קיום. לא התאוננו. הם נראו לנו טבעיים. התכוננו לבחינות, ואולי במדיה יותר גדולה, למבחנים. צרת היהודים, זולת השמדה מולטת, היתה במלוא הקיפה ותקפה. שונאי ישראל רדפונו, היכונו, ניסו להשפילנו. הם היו רבים וחזקים, משום כך עלה בידם. או באגרופם, או במקלם לפגוע בגופנו. אך הם היו בזויים בעינינו; על כן מעולם לא הצליחו לדכא את רוחנו. במערב גילתה עינו החודרת של אחד העם עבדות בתוך חרות; בגולה, בה אנו גדלנו, קויימה חרות בתוך עבדות.

לימים, אף על אדמת נכר, הכינו במכינו והברחנו את הרודפים אותנו. הלכנו לאוניברסיטה בצוותא, מקלותינו באמתחותינו. בפרוזדור הקימונו מעין מערך הגנתי-התקפתי. שונאינו פתחו בצווחה הנודעת: הלאה היהודים, והסתערו עלינו. שלפנו. הלמנו. מיד החלו האכזריים-הפחדנים להשמיע זעקה אחרת: היהודים מכים! הוד מעלתו הרקטור הופיע בריצה. הוא הטיף מוסר, כרגיל, שני הצדדים וטען, כי התנגשויות הדדיות כאלו מחללות את קדושת בית האולפנא האוטונומי. עד אז לא שמענו מפיו על חילול כלשהו הכרוך בהתנפלויות חד צדדיות על סטודנטים, לרבות סטודנטיות יהודים. כבוד הרקטור תבע משני המחנות, ניצבים זה מול זה, לעזוב את הבניין. משנאינו הפעילו את חוש ההומור הנפלא שלהם. היהודים, אמרו, הם אורחים, יצאו נא הראשונים. השיבונו להם במקהלה אידרה. האף אתמול, שאלנום, כאשר הכיתם נשים בגן העירוני, הייתם ג'נטלמנים כאלה? שביתת הנשק הרקטורלית לא נמשכה זמן רב. בדרך לשער היו התנגדויות נוספות. מעבר לשער חיכתה המשטרה. באין אוטונומיה, הונחתה אלה. אבל אנחנו חשבנו, כי הכל היה כדאי למען תישמע צעקת התדהמה של הרגילים להכות; היהודים מכים.

כדי לארגן הגנה תוקפת מעין זו, היינו מתכנסים לא רק להתייעצויות של מעטים אלא גם לאסיפות גלויות. לאסיפת סטודנטים מאולתרת קראנו בשם "ההמונית". השיטה היתה פשוטה, כרוז, בעל קול חזק, היה נציב, בפנים הבית, ליד מעקה המדרגות וקרוא לסטודנטים לצאת מן החדרים. ההמונית היתה, כמובן מפריע ללימודים. אך לא נשמעו תלונות רבות על "מוסד" זה. המדרגות היו מתמלאות, מטה ומעלה. הנאומים היו מושמעים היו, כמובן, ויכוחים. אף הם תמו. הלימודים היו מתחדשים.

בביתנו המשותף היה אולם שנשא את שמו של איינשטיין. באולם הזה לא נתקיימו "ההמוניות"; הוא נועד לכינוסים, לוועידות לאסיפות מזומנות. שם למדנו, במלוא מובן המושג, פרלמנטריזם מהו. הקשבנו ליריבינו והשיבונו להם. כל הדעות, שהיו נחלת דורנו, באו לידי ביטוי הוויכוחים החפשיים האלה. היו לנו קומוניסטים, רובם ככולם משכילים מאוד, שניסו לשכנענו, כי המדינה עומדת להיעלם במהלך המהפכה, ככתוב אצל לנין, בחוברת, עליה עבד ביערות פינלנד: "המדינה והמהפכה". ומה טעם, איפוא, לפעול למען הקמת איזו מדינה קטנה נוספת? כך שאלו המרקסיסטים, שהתגאו עדיין בקוסמופוליטיזם שלהם, את הציונים הממלכתיים. (לימים נפגשו שניים מהם בבית כלא. אמר הרכסיסט: אחר הנצחון במלחמה זו יתנו לכם האנגלים מדינה. הוא טעם פעמיים).

אבל גם בתוך המחנה הציוני היו ויכוחים, עם קריאות ביניים, המותרות על פי הכללים הפרלמנטריים, עם סיכומים, עם הצעות החלטה. היתה רצינות רבה. והיה הומור טוב. וסתירה לא היתה בינהם. היתה יריבות רעיונית, והיתה אחווה אישית ועזרה הדדית. וגם בין אלו לא ניכרה שום סתירה.

כזה היה בית סטודנטים יהודי בשנות השלושים, על דחקותו ועושרו, על תסיסותיו ווכוחיו, היום-יומיים או חליליים. נעורים, טהר, חלומות, אמונה, רדיפות , עצבות, חדווה, רעות. ימים קשים, שנים יפות.

לכל אלה היה שותף פעיל אליהו מרידור. הוא היה תלמידו של זאב ז'בוטינסקי

בית"רי בכל הכרת נדרו. יהודי גאה, איש עניו, עליו אמרו כל אלה שהכירוהו: כבדהו ואהבהו. היתה בו קשיות של פלדה ורכות של משי. סתירה? אצל אליהו הן היו שלמות מופלאה.

ב.

עם עלותו ארצה, קיים אליהו, כדבר מובן מאליו בעיניו, את צוו הגיוס. פלוגות הגיוס לבית"ר היו ביטוי עליון לחלוציות של עוני, לאידיאליזם טהור; לשירות לאומי מתוך השכחת הדאגה, הטבעית, לביתך שלך. הוא הלך או נשלח לפלוגת הכותל, ששמרה על שארית תפארתנו בקדמונית ועל הבאים להתפלל לפניו, לבל ייפגעו בידי זדים. היתה זו יחידת שומרים להתפאר, שחיה לא רק בדחקות גרושית אלא גם בסכנה מתמדת. רבות שמעתי עליה גם בנכר וגם לאחר בואי ארצה. באשר לאליהו שמעתי דברים, שיש להם צליל של אגדה, על התנהגותו, על קיום כל צוו שהוטל עליו.

באחד הימים אירעה לו תקלה, אשר בוודאי חשבה לאחת הקשות בחייו, אמו, אחת הנשים האצילות ביותר שראיתי מימי, חלתה; אף לא היו לה, אם מותר לומר כך, אמצעי קיום מספיקים. אליהו שהתייתם מאביו בגיל צעיר, חש אל אמו, כדי לעזור לה. הוא נאלץ לא לקיים את צו המשמעת, שקיבלת על עצמו מרצונו החפשי. הוטל עליו עונש, בהתאם לנוהג המהודק של התקופה. אליהו התייסר מאד ופנה בהסבר אישי אל ראש בית"ר נודע כי כזה היה תכנה העיקרי של עתירתו,

בהיותו במסע ביקורים בערי השדה של פולין, קביל ידיעה כי אביו חלה. הוא המשיך בביקורים החינוכיים ומששב לביתו, לא מצא עוד את אביו בחיים. לא יכולתי, כתב למורה, לקבל על עצמי סיכון של נסיון שני כזה.. ורק ממכתב זה נודע לבני משפחתו, באיזו מדיה הוא ייסר את נפשו.

בימים ההם, ואני עודני בנכר, הגעתני מארץ-ישראל הערכה מסויימת על אליהו, אופיו והתנהגותו. היא נחרתה בזכרוני. כשלושים שנה, על תהפוכותיהן ומוראיהן חלפו מאז, ולא משו מזכרון הלב המלים הללו: אליהו הוא עבד למצפונו.

עבד שכזה, ההערכה נאמרה לשלילה. אך אודה, כי קיבלתיה לא לפי כוונתה. הייתי גאה מאד על ידידי ו"עבדותו". כעבור שנות דור, בימי צער ויגון, אך משאלה נוסיף על התגובה דאז. מי יתננו, וכל בני ישראל יבחרו בעבודתו של אליהו. חרות אמת היא.

ג.

אליהו מרידור היה, כל ימיו, לוחם על חרות ישראל וכבודו. משום כך, כידוע לי, כה חבב את הנשק הפורה והמשחרר, ללמד בני יהודה קשת - זאת היתה, בעיניו, מצוות המצוות של התקופה. ואליהו קיים אותה, בדביקות בלתי משוערת, מאז היה למפקד מחתרתי בארגון הצבאי הלאומי. רבים, רבים מטובי הלוחמים העברים הם תלמידיו.

בתקופה הקשה, שלאחר נפילתו בגיבורים של דוד רזיאל, היה אליהו לחבר המפקדה של יעקב מרידור, ייבדל לחיים ארוכים. (שניהם בחרו בשם השמשוני, על משמעותו המיוחדת – אליהו בהסכמתו של יעקב, שקדם לו, במחתרת בבחירה הסמלית). עתה מובן לכל, כי אלמלא עקשנותם ופעלם של יעקב מרידור ושל עוזריו הנאמנים, כאליהו מרידור, לא היתה אפשרית המערכה שחודשה בסוף שנת 1943.

זמן לא רב לאחר פתיחת המערכה ההיא, נעצר אליהו והוגלה, כמעט בדיוק לפני עשרים ושתיים שנים, למחנות הריכוז האימפריאליים באפריקה. מנסיונותיו במחנות ההם אעלה שני פרקים. את אחד מהם סיפר לי אליהו בעצמו. על השני שמעתי מפיו של אריה בן אליעזר, ייבדל לחיים ארוכים.

כידוע לא פסקו אסירי באפריקה לנסות לברוח.. אל חזית המלחמה במולדת. הם היו נתפסים ושבו וניסו להימלט מן הבטחון המגודר אל הסכנה הפתוחה. באחד הימים, לאחר בריחה חוזרת ותפיסה נשנית, נקרא עורך הדין מרידור, האסיר של הוד מלכותו, ללמד סניגוריה על חבריו. הבריטים, כידוע, מדקדקים, במידת האפשר, בנוהל. באו, איפוא שליחי בית הדין למחנה הריכוז והזמינו את הסניגור ללכת עמם. אבל הוא עצמו היה "טירוריסט" מה יהיה, אם ינסה להימלט? הפתרון היה נראה פשוט. אמנם, פי הסניגור ידבר, אבל על דיו של האסיר יושמו נחושתיים. כך נאמר לאליהו.

הוא מען. וכך הסיבר לכולאיו שהזמינוהו להגן על הצדק. לו כאסיר הייתם מובילים אותי, לא היתה ברירה אל להשלים עם הכבלים הללו. אבל עם כסניגור באתם להזמינני, לא אסכים למלא את תפקידי אלא כבן חורין, לפחות באופן סימלי. השליחים הנבוכים חזרו כלעומת שבאו. המדקדקים לא רצו לוותר על הופעת הסניגור. המשפט נדחה. עד שבאה פקודה מן הרשות העליונה לא לכבול על ידיו של הסניגור, אשר הקטיגור קרא לו כמובן, בכל מהלך המשפט "ידידי המלומד".

ידידו האמיתי של אליהו אריה בן-אליעזר סיפר לי, כי בהגיעו למחנה החקירה המיוחד, בסביבת קאהיר, הוא שמע והכיר, את קולו של אליהו בוקע מאחד התאים המבודדים. אליהו שר, בכוונה הידועה כלכל אסיר ציון, שירי מרי ומרד. התפרץ לתאו, כפי שאליהו סיפר בדיעבד, ראש המשמר וגער בו. מה אתה עושה? שאל, איך אתה מעיז, במקום זה, לשיר? השיב לו אליהו: אני מתפלל. אמר הסוהר: במקום זה אפילו אלהים לא ישמע אותך.

אולם אליהו האמין, בכל לבו, כי יש אלהים בכל מקום

אליהו שפך את דמו למען ירושלים. בהיותו פצוע, הוסיף לפקד, וביחוד לדאוג ללפיקודיו. הוא היה מפקד מהולל משום שהיה חייל מצויין.

ד.

אליהו היה אחד המשפטנים המובהקים בישראל. לא מעטים הם פסקי הדין, בעלי משמעות עקרונית, תקדימית, שניתנו בעקבות טיעוניו, השכלתו הרחבה והעמוקה, היהודית והכללית, סייעה בידו לראות את החוק באספקלריה אנושית. כל שופט, כל עורך דין וכל אזרח, שבא לבקש עצתו, יודע, כי גם במקצועו[, בו ראה שליחות, היה עבד למצפונו. אין זה כלל שבח, אם אומרים על אדם כאליהו מרידור, כי ישר היה.אבל צריך לומר, במיוחד בתקופתנו, כי הוא היה היושר החי.המקצוע לא נתן לו כסף רב; הוא נתן למקצוע כבוד רב.

שבע שנים עבדנו יחד בוועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת. יכולני להעיד עלי את כל שבעה עשר חברי הוועדה מכל הסיכעות כי מאז אליהו היה לחברה, ועד הישיבה האחרונה בה השתתף, אין חוק, מן החוקים שהובאו בפניה, עליו לא תהא לו זכות מחבר, אם בתוכן הטוב ואם בנוסח המדוייק. הוא היה אחד החברים הפעילים ביותר בוועדה, ואפילו בימי מחלתו השתדל שלא להחסיר ישיבה מישיבותיה. חברי הוועדה, שרים יועצים משפטיים, אורחים מוזמנים הקשיבו לדבריו בתשומת לב מיוחדת. ניכר היה בהם, כי האיש יודע לא רק את אות החוק, אלא את רוחו ואת דרך הפעלתו במציאות. תרומתו, בשבע שנות שירותו הפרלמנטרי, לחקיקה הישראלית, שיעור אין לה.

ביום בו ליווינו את ידיד נפשנו בדרכו האחרונה, ראינו את אהבת ירושלים למי שחרף נפשו למות למען חרותה, למי שגידל בתוכה משפחה לתפארת ורכש, בענווה ובאצילות, אל לב תשוביה. שם שטוב לאליוה שלנו. רבותינו הקדמונים לימדונו ערך זה. אך בימינו רואים אנו, כי אדיר הוא.

סיפרתי משהו מתולדותיו של דור המרי ומפרשיות חייו השזורים בהן, של בנו, אליהו – בגולה, במולדת, בסבל, במלחמה, ברדיפות, ביסורי, באהבה הגדולה במסירות הנפש, בהדר ההליכות, ביוש לבב, בגבורה המחודשת, בשירות לעם דווי.

כזה היה הדור, ואליהו הוא מן המהוללים בבניו.