הדוגמא הצ'כית

 הדוגמא הצ'כית

הצ'כים ידועים כעם "ריאליסטי". הם אוהבים את המלאכה ושונאים את המלחמה; הם נוטים, בלית ברירה, להתפשר עם מי שמיצג כוח עולה על כוחם. תקופת אבדן עצמאותם הלאומית, שנמשכה, החל מן התבוסה ליד ההר הלבן, שלוש מאות שנה, אינה יודעת אף נסיון אחד של התקוממות צבאית מאורגנת. רק בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה הזאת החלה האינטליגנציה הצ'כית לארגן התנגדות לשלטון הזרים, שאופיה היה, ביחוד, רוחני ותרביתי.

ה"ריאליזם" הזה קבע את עמדת המדינה הצעירה בימי המשבר של שנת 1938. הצ'כים, לאחר שנעזבו על ידי בעלי בריתם, נכנעו לפסק-הדין של מינכן וקבלו עליהם, בשלב השני של השתלטות הגרמנים, את עול "הפרוטקטורט". קם האכא, שקדם, הן בזמן והן ברוח, לקוויזלינג. היו, אמנם, מחאות וטרגדיות ואבל; אך התנגדות לא היתה. כמובן, האחריות על עובדה זאת, שתוצאותיה עבור העולם כולו היו חמורות ביותר, מוטלת על הבוגדים בלונדון. כידוע, היתה צ'כוסלובקיה קשורה בברית לעזרה הדדית עם צרפת ועם רוסיה, שהתחייבה לעזור לצ'כים בתנאי, שצרפת תחוש לעזרתם. אולם צרפת לא העיזה לצאת למערכה נגד גרמניה בלי תמיכת לונדון. וזו אמרה בשעת הגורל לאירופה כולה. "לא, אם תצאו להלחם בגרמנים, נעמוד מן הצד ונעזבכם לנפשכם". כך הוכרחה צרפת להפר את בריתה המפורשת עם המדינה הקטנה: וכך ביטלה העזרה המותנית של רוסיה. הצ'כים בודדו ופתחו את הגבולות. החל אסונה של אירופה, וביסודו הבגידה האנגלית. בימים ההם היה צ'רצ'יל "באופוזיציה" ואמר דברי נבואה אלה (צ'רציל, בהיותו מחוץ לממשלה, אמר הרבה דברים נכונים, ולא רק כלפי הצ'כים): "אנגליה עמדה בפני הברירה: לבחור במלחמה, או בקלון: היא בחרה בקלון, אולם את המלחמה לא תמנע".

בגידת המערב - קרי לונדון - שברה את רוח הצ'כים. אולם, יתכן, כי לו הם היו מרהיבים עוז להגן, לבדם, על מולדתם, היתה התגוננותם הנואשת מכריחה את המעצמות לשנות את מדיניותן והמצב היה משתנה מן הקצה אל הקצה. על כל פוים אין ספק כי לצ'כים היו אפשרויות רבות להלחם מלחמת הגנה. קו הביצורים הסודטיים היה מן המשובחים בעולם; האויריה הצ'כית היתה חדישה וניכרת; וכן השריון והארטילריה. תעשית המלחמה - מפותחת ומודרנית. עדות להנחתנו זו הננו מוצאים במקור המהימן ביותר, אצל האויב. באחת משיחותיו עם השגריר הצרפתי אמר היטלר: "ידועים לי פרטי התכנית של המטה הפולני והצ'כי. ואף על פי שאין לי ספק, כי היינו מדבירים את הצ'כים בזמן קצר, הרי אפשר היה להבין, מבחינה צבאית, את החלטתם להתנגד לי. אולם את הפולנים אי אפשר להבין בכלל - על מה הם סומכים, מה יש להם?"... ("הספר הצהוב" - אוסף הדוקומנטים הדיפלומטיים מטעם מיניסטריון החוץ הצרפתי).

סקרנו בקצרה את העבר הצ'כי, הרחוק והקרוב, לא כדי להטיל דופי בעם של מסריק. זהו אחד העמים "הקטנים-הגדולים" עם חרוץ ואמיץ, למוד הסבל ויודע ספר. הזכרנו את תולדותיו, כדי להוכיח, כי אפילו עם "ריאליסטי" זה לא רצה לסמוך על חסד זרים וכוחם, וניסה ברגע האחרון להשתחרר, ע"י מאמץ צבאי עצמאי, מכבלי השעבוד. לפני כניעת הגרמנים, פרצה, כידוע, בפראג התקוממות המחתרת הצ'כית, שיצאה להלחם בגרמנים והקריבה, בקרבות רחוב, קרבנות יקרים. נהרגו חמשת אלפים לוחמים צ'כיים. נשפך דם רב.

למה עשו זאת הצ'כים? מה דיתה "התבונה" שבמלחמתם זו? מה טעם בקרבנות אלה? הרי היה כבר ידוע להם, כי גרמניה נשברה וכי האמרילאים מזה והרוסים מזה מתדפקים על שערי פראג? האם לא יכלו לשבת עד הסוף בשקט ולחכות לשחרורם ע"י הצבאית האדירים?

בודאי שיכלו. אולם לא רצו. מפני שאף הם, ה"ריאליסטים" המובהקים, רצו להוכיח, כי שחרורם בא להם לא מידי זרים, על כל פנים לא מידי זרים בלבד, אלא מידי לוחמיהם וחייליהם, ועל מזבח "הטרוף" הזה הקריבו אלפי בנים נאמנים.

זוהי הדוגמא. וכדאי שילמדו ממנה "אנשי התבונה" שלנו, הסומכים על הבטחת "הידיד" ועל "הסכם הגדולים" ועל "כתרון חיובי". מאתנו, "ההרפתקנים הרומנטיים", אין הם רוצים ללמוד; אולי ילמדו מן הריאליסטים הצ'כיים.

ביחוד שאצלנו הכל תלוי במאמץ העצמאי.