הגנה אקטיבית

"ההגנה הטובה ביותר היא – התקפה"

"הגנה פסיבית – סופה מפלה וחורבן"

התנגשות רצונות מתנגדים בנקודה אחת במידה כזו שאף אחד מבעלי הרצונות איננו מוכן לוותר משלו, זהו מקורה של כל מלחמה. בנוגע לזה אין כל הבדל בין מלחמה צבאית במובן הרגיל ובין מלחמה אזרחית, כגון מלחמת בחירות או התחרות כלכלית. כל מלחמה אינה אלא תולדה של התנגשות רצונות.

מן ההגדרה הזאת של מקור המלחמה אפשר בנקל להסיק על תכליתה. תכליתה של כל מלחמה היא שבירת רצונו של האויב והשלטת רצונו של המנצח. אבל את התכלית הזאת אין להשיג מבלי לשבור תחילה את כוחו של האויב; התגוששות הכוחות המתנגדים והכרעתו של אחד מהם היא, איפוא, אמצעי הכרחי להשגת תכליתה של כל מלחמה בעולם.

ובכל מלחמה אפשר להבחין, לאחר ניתוח קל, את היסודות הללו: התנגשות הרצונות, התגוששות הכוחות, שבירת רצון היריב והשלטת רצון המנצח.

בפעולות קרב מבדילים בין פעולות התקפה ופעולות הגנה. כל פעולת קרב נמנית על אחד הסוגים האלה. האם כל אחד מהם עלול להכריע את כף המלחמה?

מעצם המושגים לעיל, גם מבלי להתחשב בנימוקים אחרים, אפשר להסיק שפעולות הגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האויב, ואם את זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו – ברור שאי אפשר להסתפק בפעולות הגנה גרידא. טקטיקה הגנתית טהורה לא תשבור את כוחות האויב בשום פנים, מפני שהברירה בידו לא לתקוף לגמרי ולא לסכן בזה את כוחותיו. וגם אם יתחיל לתקוף יוכל לסגת כרצונו ולהתחמק מהכרעה, אם יוכח שבמקום לפרוץ את קווי ההגנה ולהכותה מכה ניצחת, הוא עלול לנפץ את ראשו אל קיר מוצק. פסגת תקוותיו של המגן אינה יכולה להיות יותר מקיום המצב שלפני הקרב, מצב התנגשות הרצונות היריבים שכל אחד מהם נשען על כוחותיו הבלתי מנוצחים. רק לתוקף יש תקווה לשבור את כוחו ואת רצונו של האויב גם יחד ולהגשים את השאיפות שלהן הוא נלחם. וגם אם הניסיון הראשון לא יעלה יפה, יוכל להיחלץ מכישלון מכריע, להשיב מן המערכה את היחידות שלא נספו, לארגן את כוחותיו מחדש, ולנסות לתקוף שנית בכוחות מחודשים וגדולים יותר. סוף כל סוף תישבר ההגנה במכות ההתקפה. המתגושש בבוקס סופו להיכנס במוקדם או במאוחר, אם תמיד רק יסתפק בניסיונות להדוף את מכות יריבו ולא ינסה מעולם להסתער ולהכות, כך עתיד להיכנע כל צבא שיסתפק בפעולות הגנה טהורה בלבד.

שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאויב לתקוף כרצונו ולסגת כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור ולתקוף, המסתפקת בשמירה על הקיים ואינה מתכוננת לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף שנית – הגנה כזאת נקראת הגנה פסיבית, וסופה כמבואר: מפלה וחורבן. אין זאת דרך פעולה צבאית, באשר כל צבא שואף לניצחון ומכוון את מאמציו בדרכים כאלה העלולות להשיג ניצחון, צבא שואף להכות את אויבו ולשבור את כוחו, או במילה אחת: – לתקוף.

היוצא מזה – מבחינת שיטת המלחמה אין הבדל בין מתקיף ומתגונן, כי גם המתגונן מוכרח לתקוף, כדי להינצל משעבוד. ההבדל ביניהם קיים מבחינת הרצון לחיות חיי חרות וכבוד. המימרא הצבאית "דרך ההגנה הטובה ביותר היא דרך ההתקפה", אינה כשלעצמה מימרת שקר מיליטריסטית לכסות בה על שאיפות זדון: מימרא זו כשלעצמה כולה אמת, אלא שאנשי זדון משתמשים בה ללא צדק.

התגוננות באמצעות התקפה, כדי לשלול מן האויב את האפשרות לתקוף, נקראת הגנה אקטיבית ורק המתגונן הגנה אקטיבית יש לו תקווה לא להיות מרמס לרגלי המתקיף. הגורל האומלל הזה נשקף בהכרחיות שאין ממנה מפלט לכל מי שמתגונן באופן פסיבי בלבד.

בראשיתה של מלחמה או בתחילתו של קרב נאלץ לפעמים אחד הצדדים להימנע מהתקפה, כדי להרוויח זמן לצורך הכנותיו ולתת לאויב את האפשרות לתקוף ראשונה. אבל מלחמת המגן לא תהיה אלא תקופת מעבר עד שתיגמרנה ההכנות, הכוחות ירוכזו כראוי, האספקה תאורגן וכו'. שאיפתו הראשונית של כל צבא מתכונן היא לתפוס שעת כושר ולהפוך את השיטה: להזניח את ההתגוננות ולערוך התקפת גומלין נמרצת, על מנת להשוות את כפות המאזניים, אם לא להכריען לגמרי. אולם בחירת הזמן המתאים היא שאלה קשה, והמעבר מהגנה להתקפת גומלין הוא מסובך בכלל וכרוך בקשיים רבים. זהו עוד נימוק נוסף אחד להכרעה לצד פעולת התקפה למפרע.

מה מלמדות אותנו המציאות הארץ-ישראלית וההיסטוריה של הנוער הלאומי?

במשך חמש-עשרה שנה בקירוב הייתה שיטת הנוער הלאומי הגנה פסיבית, הוא היה שואף רק להדוף את התקפת האויב לכשתבוא ולא התכוון לעקור מידי האויב את האפשרות לתקוף את היישוב – מה שאפשר לעשות רק על ידי התקפה קודמת – וגם לא התכוון לשלול מן האויב את פרי התקפותיו על ידי התקפות גומלין – וההיסטוריה של הארץ מוכיחה לכל מסתכל בלתי משוחד, שתמיד נשאו התקפות הערבים יבול פוליטי רב: כל פרשת התקפה גררה פרסום חוקים חדשים נגד הציונות. התופעה הזאת כבר חזרה ונשנתה כמה פעמים. ואחרת אי אפשר. סיום כזה הוא הכרחי לכל הגנה פסיבית. לו היה היישוב עורך התקפות גומלין, היה מקום לקוות שלא יטילו עליו הגבלות חדשות לבקרים – ואולי היינו זוכים לראות בעקבות כל התפרצות, הופעת חוקים חדשים לטובת הציונות. הסיפורים על הסימפטיה של דעת הקהל העולמית אינם אלא סיפורי מעשיות לשוטים או לתינוקות, וגם בזה אפשר להיווכח מתוך הסתכלות כלשהי בדברי ימי היישוב מאז הכיבוש הבריטי.

עין בעין אפשר לראות בפעולות הנוער הלאומי שעד הזמן האחרון – את כל התקלות ואת כל המועקה הגלומות בכל שיטת הגנה פסיבית. חוסר האיניציאטיבה [יוזמה] הכריח להסתגל לתמרוני הערבים – זאת אומרת להכריז גיוסים תכופים בכל מקרה של חשש, כי אי אפשר לדעת מראש איך יתפתחו העניינים ובמה תיגמר איזו הפגנה ברחוב. היה הכרח לפזר את הכוחות לכל אורך הגבולות הארוכים שלנו ולהחזיקם מגויסים במשך זמן רב. זמנו של גיוס לא היה תלוי בנו – הוא היה תלוי ברצון המופתי ומלכי ערב. כולנו זוכרים באילו הוצאות עצומות עלה הגיוס של שנת 1936, ועד כמה דלדל את כוחותינו בפרט ואת כוחות היישוב בכלל. ואחרי הכל נשארה בידי הערבים האפשרות להפתיע. כל אקט טרוריסטי משלהם היה הפתעה במקומו ובשעתו, הפתעה מרה מאוד ככל הפתעה מלחמתית. וגם את זה אי אפשר היה למנוע, כאשר זהו אחד מיתרונותיו של כל מתקיף. לחינם אלפי שוטרים, חיילים וגפירים; וגם אם יגדל מספרם כהנה וכהנה, וגם אם הוצאות החזקתם תגדלנה שבעתיים – האיניציאטיבה, ההפתעה והאפשרות לרכז את הכוחות במקום הרצוי ובזמן הרצוי תישארנה תמיד נחלת המתקיף, ואיתן גם סיכויי הניצחון הסופי.

לא נכון הדבר שמיעוט כוחותיו של היישוב הוא שהכריח לנקוט בדרך הגנה פסיבית. מאורעות החודשים האחרונים לימדו שאילו היו הרצון והנכונות הנפשית למלחמה, היה אפשר לפעול הרבה באותם הכוחות שהיו בעין. בעמדתו האומללה של היישוב אשם הדפטיזם [תבוסתנות] של אנשי השמאל. אותה רוח דפטיסטית של אחיהם ברוח אירופה, היא שהפילה למשאותו את וינה מבצר הסוציאליזם, והיא שהסגירה את גרמניה על מיליוני פועליה בידי היטלר בלי כל התנגדות, והיא היא שהסגירה עכשיו בידי אותו היטלר – גם את אוסטריה ושוב בלי כל התנגדות. אותה רוח דפטיסטית של אנשי השמאל שלנו בארץ היא שהוליכה את הציונות מוויתור לוויתור, מהסכמה לקריעת עבר הירדן עד הסכמה לחלוקת הארץ באופן מחפיר, והיא היא שכפתה על היישוב את חרפת ההבלגה ואת האסונות הפוליטיים שבאו בעקבותיה. כמו כן לא נכונה הדעה שההבלגה היא המצאת השנה 1936. מי שזוכר את הנוער הלאומי משנת תרפ"ט, זוכר את ההבלגה של הימים ההם, שאז נקראה בשם "צמחונית", ושהייתה – למען האמת – מדכאה פחות וכובלת פחות מזו של שנת 36. בעצם שולטת ההבלגה ביישוב עוד מימי "השומר", והקובץ לזכרו יוכיח. אין להתפלא כלל לא על התוצאות הפוליטיות שהיו תמיד לטובת הערבים, ולא על העובדה שהתקפותיהם נשנו וחזרו אחת לשבע או לשמונה שנים. אם לא נעשה שום ניסיון לשלול מהם את האפשרות ואת הרצון לתקוף שנית, מדוע לא יתקיפו שנית? זאת תורת המלחמה, והערבים מבינים גם התורה הזאת הרבה יותר מהיהודים, כפי שאפשר ללמוד גם מדברי ימי השנים האחרונות.

רק פעולות התקפה, שהצבא התחיל לערוך בזמן האחרון, רק הן התחילו למגר את כוח הכנופיות הערביות ואת רוח הקרב שלהן, ויחד עם זאת להשליט דיכאון במחנה הנוער הערבי בכלל. בימים שבהם הרוח הדפטיסטית של הממשלה איכפה טקטיקה פסיבית גם על הצבא, בניגוד לכל דוקטרינה צבאית – בימים ההם היתה יד הכנופיות על העליונה. אלה היו להן לימי הזוהר וימי הנצחונות. מכיוון שהאיניציאטיבה הייתה בידיהם, יכלו שבע מאות ערבים יחפים להעמיד בצל צבא מאורגן של עשרים אלף איש, דבר שלא יאומן לגבי כל צבא ההולך בדרכים צבאיות. מכיוון שהצבא לא התקיף ואפילו לא ערך התקפות גומלין, ניתנה לכנופיות האפשרות לתקוף כרצונן, להתנועע כטוב בעיניהן, ולסגת אל בסיס מובטח במנוחה שלמה ובכל רגע שרצו בכך; והמפקדים הערמומיים של הכנופיות ידעו לנצל את האפשרויות האלה יפה יפה. כולנו זוכרים כמה עלוב היה הצבא הבריטי הנכבד בשנת 36; קאוקג'י העז אפילו להתפאר בקול ענות גבורה שהוא עוד ישליך את האנגלים אל הים.

והיישוב? היישוב המשיך בהגנה הפסיבית, שבינתיים הפכה ליגלית למחצה. אנשי הסוכנות היהודית מתפארים בגפירים שלהם ואין איש שם לב שהמתנה הזאת שניתנה מהממשלה ליישוב רק כבלה אותו יותר ויותר בכבלי הפסיביות. שירות הביטחון של הגפירים הוא במידה רבה מאוד שירות של דוב, לפי שהם קשורים בשיטת פעולה כזאת שבמקום להעביר על ידה את סיוט ההתקפה הערבית המתמדת הם משקיעים על ידה את היישוב יותר ויותר בבוץ ההגנה הפסיבית, היינו – בהבלגה ובמפלה הכרוכה בה בהכרח.

את חרפת ההבלגה גלל מעל היישוב הנוער הלאומי בחודשים האחרונים על אף מיעוט הכוחות שעמדו לפקודתו, ולא רק הצלת הכבוד הייתה כאן, אלא גם ניצני התוצאות המעשיות כבר התחילו להיראות. מי שראה את פרצופי הערבים ב"יום ראשון השחור" ובימים שלאחריו, יכול לתאר לעצמו איזה פחד נפל עליהם. כל הגבורה המחוצפת שלהם, אשר במשך שנה וחצי דקרה את העיניים – נעלמה פתאום בבת אחת. ולא עוד, אלא שנתפרסם כרוז משותף של סוחרים יהודים וערבים הקורא לשלום. הנשים הערביות אשר הלכו אחרי מיטות ההרוגים קיללו לא את היהודים שרצחו את בניהן ובעליהן, הן קיללו את המופתי בקול רם ובראש חוצות. הטרור הערבי ושותפו הנאמן – ההבלגה היהודית – יצרו בארץ מצב כזה, שיהודי היה מוכרח להימנע מעבודות מפני שהמוות היה אורב בדרכים, בעוד שהערבי היה יכול ללכת לכל מקום שרצה ולעסוק בכל עבודה הטובה בעיניו, אפילו בסביבה יהודית טהורה. ככה סבלו חיי הכלכלה של היהודים, בעוד שהערבים המשיכו את חייהם הנורמליים ואת עבודותיהם הרגילות. והנה פתאום התחילו הערבים להרגיש שהדרכים בארץ הן בחזקת סכנה גם בשבילם ושלא לכל מקום הם יכולים ללכת. הם התחילו לראות שפעולות הגבורה של הטרוריסטים שלהם מסכנות גם את חיי בניהם ואחיהם ובאמצע הרחוב ולעין השמש. אין פלא שצמחה ביניהם נטיה להשלים עם היהודים. זאת הייתה התוצאה של התקפת הגומלין שערך הנוער הלאומי, כמו שהפסקת העלייה הייתה תוצאה מהתקפת הערבים. אין גם להטיל ספק בזה שהפעילות המיוחדת של הצבא בזמן האחרון יש לנו חלק בה: הדפטיסטים של הממשלה התחילו לחשוש שאם הבריטים לא יעקרו את הטרור הערבי משרשו על ידי התקפת גומלין כנגדו – יעשו זאת היהודים, מה שאינו עשוי להועיל הרבה לשמה של בריטניה בעולם ולשלטונה בארץ.

מעטות היו הפעולות שהספקנו לעשותן, אבל דיין בהן ובהשתלשלות תוצאותיהן להוקיע את אפסות ההגנה הפסיבית – שעדיין רוב היישוב דבק בה – ולהוכיח כי לו הייתה לנו אפשרות להמשיך את פעולותינו בתוקף הרצוי, היינו יכולים לא רק לשים קץ לטרור הערבי, אלא גם להכריע את הפוליטיקה הארץ-ישראלית לטובת השאיפות הלאומיות של העם היהודי.