הגיטו לא יקום, המולדת תשוחרר

הגיטו לא יקום, המולדת תשוחרר

עוד לפרשת מלון המלך דוד

הקרב על האמת

הקרב נמשך בין ההתקפה האדירה לבין המצור המשפיל. והוא יירשם כאחד הקרבות הגדולים בקורות הארץ והעם. לא טנקים השתתפו בו, לא צבאות חמושים. השתתפו בו שני יריבים בלבד, יריבים ותיקים. הנלחמים איש ברעהו מיום ברוא אלקים את השמים ואת הארץ. היריבים הם: האמת והשקר.

הכוחות לא היו, כרגיל, שווים. מאחורי השקר עמד מנגנון תעמולה עצום של אימפריה גדולה, החובקת זרועות תבל. לרשות השקר עמדו תחנות שידור, שקולן מגיע לארבע פינות העולם, מאות עתונים, פרלמנטים, ממשלות, צירויות, ולעזרת השקר אצו רצו עתונאי ישראל אומללים, מוסדות יהודיים נבהלים, "אישים" בעלי ברכיים רועדות. ומי לא? הכל צרחו, הכל צווחו, הכל אטמו אזניהם משמוע, הכל התחרו בחיפושים אחרי מלות גנאי חריפות יותר, מעליבות יותר, משפילות יותר נדמה היה, שהקרב אבוד.

כי הרי מן הצד השני של המיתרס, מאחורי ה א מ ת , עמד ארגוו לוחם אחד ויחידי, ללא רעים (מצוות ההתחמקות לעולם תעמוד) ולרשותו אמצעי הסברה, אשר החשוב בהם הם קירות הבתים בארץ- ישראל. כרוז. הדבקה, הפצה. עוד כרוז. וזה כמעט הכל. היש פרופורציה כלשהי בין הכוחות, שהתייצבו למערכה הגורלית? אפילו דוד וגלית אינם משקפים את ההבדל, שהיה בין שני המחנות היריבים הללו.

אם כן, אבוד?

עתה מתברר, כי כוחות האופל והשקר הוכו שוק על ירך. לא עמדו להם תותחי התעמולה ופגזי הרעל. הכל, הן בארץ והן בעולם, הכירו את האמת והודו באמת. פה בציון אין כמעט איש עברי, שלא ידע, כי האזהרה לפינויו של מלון "המלך דוד" היתה הן בתכנית והן בביצוע. למעלה מזה, כל אחד מוכן כעת להילחם על הכרתו זו. אזננו השומעת רבות, קלטה, בימי המצור בתל-אביב, שיחה בין "כלנייה" בריטית לבין איש "העליה החדשה", שעמד בתוקף על כך, כי "הם הזהירו ואשמת השליטים היא, שלא בוצע הפינוי". גם עורך "הארץ", שאבד בימים הראשונים את ראשו ואת עשתונותיו, ראה צורך, ביום הראשון למצור, לדרוש חקירה בענין הפינוי. אין ספק, טען, כי היתה אזהרה טלפונית, וכי ההתפוצצות הראשונה, שאירעה חצי שעה לפני ההתפוצצות המכרעת, צריכה היתה לשמש אזהרה (זו באמת היתה תכליתה); וכי בכיסו של ג'יקובס המנוח נמצאו אותות ההצטיינות שלו - עובדה המוכיחה, כי הוא התכונן לעזוב את משרדו בעוד מועד ומישהו מנע זאת ממנו...

ובעולם הרחב? מתברר, כי תחנות השידור האמריקאיות, וכן כל עתוני אמריקה הגדולים, מסרו מלה במלה את שתי הודעותינו, שהכילו את העובדות, שהסבירו, בלשון המנצחת של עובדות- אמת, כי האזהרות ניתנו בזמן, כי אפשר היה להוציא מן הבנין המותקף את כל האנשים, שהיו בתוכו, וכי הפינוי לא החל לגמרי, מפני שמישהו החליט לא להרשות לבצע אותו.

קשה היה הקרב. סיכויי הנצחון נראו להיות מעטים וקלושים. ואף-על-פי-כן, ניצחו הכרוזים הצנועים את מנגנוני התעמולה הכבירים. כיצד?

פשוט: בכוח האמת.

העתונות העברית בקלקלתה

עמדת העתונות העברית בימי המבחן היתה - נדבר גלויות - מחפירה ופושעת. מחפירה, באשר היא שוב הנהיגה את שיטת איפה ואיפה הנפסדת בכל המקרים הקודמים - השרון, עמק חפו, גבעת אולגה וכו' - טענה העתונות, ובצדק, שאין לתת אמון בהודעותיה של הממשלה הבריטית במקרה ההתקפה על מרכזי השלטון בירושלים הזדהתה העתונות ללא סייג עם כל מה שהודיעה ממשלת הדכוי. ומה שנוגע לקרבנות יהודים, הנופלים, באורח טרגי, בפעולה מלחמתית, זכורה עוד עמדת העתונות המודרכת בימי "פאטריה", שבה ניספו לא 15 כי אם למעלה מ-200 יהודים.

ופושעת היתה העמדה הזאת, באשר העתונות קיבלה כעובדה, שאין כלל לחלוק עליה, כי בחורי ישראל, אשר הוכיחו במשך שלוש שנים כיצד הם נלחמים, הלכו בכוונה תחילה לטבוח עשרות אנשים אזרחיים, וביניהם יהודים, וביניהם קרובים, קרובים מאד. מה הביא אותה לידי מחשבה שטנית זו: פחד, שנאת אחים מזוכיזם חולני, התרפסות גלותית, סתם היסטריה - לא נוכל לומר עובדה היא, שהעתונות שלנו המתיימרת לשרת את העם העברי במאבקו, הושיטה יד עוזרת לאויב הבוגדני לרבו של היטלר, למגשים תכניתו. עזור עזרה לו לסלף, לשקר, לשקץ, ולספר ברחבי העולם, כי "רוח הנאציזם דבקה בקרבנותיו".

בין "המדריכים" העוזרים הללו. היושבים בכורסותיהם הנוחות, בזמן שאנחנו מסכנים יום-יום את חיינו ואת כל אשר לנו כדי להציל את העם ולשחררו. נמצא אחד, זקן, ששנאתו עולה על אהבתו. והוא מצא עוז בנפשו לטעון, על אף העובדות, כי הכוונה היתה להרבות בקרבנות והראייה, נבחרה שעה זו ולא אחרת להתקפה.

לא לזקן יהיר זה הננו חייבים תשובה. אנו יודעים שהוא שונא אותנו שנאה עוורת, אנו יודעים גם למה הוא שונא אותנו סוף סוף. הננו קוראים את חיבוריו ה"פוליטיים" ומהם למדנו, מהו הקשר הנפשי שלו עם המוני העם המושמדים, שלמענם הננו נותנים את נפשנו; על השמדתם של ששה מיליון יהודים כותב האיש תמיד בשקט גדול יותר. מאשר על התרקבותם של כמה מיליונים תפוזים. לא איכפת לנו, איפוא, מה שהוא חושב עלינו, לא לו ניתן את ההסבר.

ניתן אותו, לעומת זאת, לציבור העברי וטוב שאנו יכולים היום להסביר גם נקודה זו. כי לא במקרה נבחרה שעת ההתקפה, והיא נבחרה דווקא, כדי למנוע קרבנות אדם בקרב האוכילוסיה האזרחית. כידוע, היה מרכז ההתקפה מרתף המלון, בו נמצא המטבח ובית הקפה רדנס. בכל שעות היום - בלילה היתה ההתקפה כרוכה בקרבנות עצומים משני הצדדים - מלבד אשר בבוקר, הומה המקום מרוב אדם, מבקרי בית הקפה וביניהם לא רק נשים. עתונאי חוץ וכו', כי אם גם עשרות קצינים, נושאי נשק חם. ההשתלטות על אלה היתה אפשרית אך ורק תוך כדי קרב בפנים הבנין, שהיה עולה, אם נקח בחשבון את מספר כלי הנשק שהיו מופעלים, בעשרות קרבנות בקרב האורחים ואת זאת רצינו למנוע. על כן נבחרה השעה, בה ישנם במקום 10-15 פועלי המלון בלבד, עליהם השתלטו הבחורים ללא יריה (פרט להתנגשות הבלתי צפוייה שהיתה בינם לבין קצין בריטי ושני חיילים בריטיים) כך הוכנס המיטען של חמרי הנפץ כמעט בלי קרבנות. ניתנה שהות של חצי שעה לפינוי הבנין. ניתנה האזהרה. והכל יכלו להינצל, אלמלא הפושע שאו, שמנע את הפינוי.

אלו הן העובדות. אולם עתונאים עברים לא ישמעו לעובדות. אחד היה תפקידם; לקלל, לשקץ, להתחמק ולהתחרות עם עתוני האויב בגידופים על טובי העם וחייליו. מה מחפיר ומה משפיל היה מחזה זה:

אכן נודה ונתוודה: לעולם לא רחשנו כבוד גדול מדי ל"מנהיגים" הללו, שהביאונו עד הלום, להכחדת שליש העם ולשעבוד המולדת. אך ריקוד השדים האחרון עקר מלבנו את שארית האמון בהם. דור המדבר הוא! אין לצפות ממנו לא עצה, לא ישועה, לא הקרבה, לא תקומה. והשרות היחיד, שהם מסוגלים עוד לשרת אח עמם האומלל הוא - ללכת.

המיבצע עצמו

ההתקפה על מרכזי השלטון הבריטי, הצבאי והאזרחי, תירשם בהסטוריה כאחת ההתקפות האדירות ביותר, שבוצעו בזמן מן הזמנים על-ידי מחתרת לוחמת מעשי גבורה רבים נעשו על-ידי הפרטיזנים באירופה, אך שום ארגון לא השכיל לחדור ללבו של שלטון הכיבוש, למרכז עצביו ולעשות בו שפטים. את זאת השכיל לעשות רק חיל המחתרת העברית.

ביטוי-מה להערכת המיבצע, מבחינה צבאית, ניתן אפילו בעתונות העברית ובפרלמנט הבריטי. "במקום כה שמור וכה מבוצר; במרכז ער הבירה; מתחת לאפם של מחנות הצבא והמשטרה נעשה הדבר, אכן כאגדה הוא נראה" - כך כתב אותו עתונאי, ראש וראשון למתפרצים ההיסטריים ולתבוסנים, שחגיחו לפתע ממחבואיהם אשר לתוכם נדחפו בכוח המציאות המדינית. ואילו בפרלמנט הבריטי - מספר סופר אחד - רגזו צירים רבים ושאלו: "היתכן? במרכז הבסיס של הצבא הבריטי במזרדח-התיכון אירע הדבר. מה יעילותם של השלטונות הצבאיים?"

לא קטן מזה היה ערכה הפוליטי-פסיכולוגי של המהלומה הבלתי צפויה. אל לנו לשכוח, כי היא ירדה על השליטים לאחר "השבת השחורה", לאחר שהם התפארו, כי נשבר חוט השדרה של כוח המחץ העברי וכי הסדר בארץ (קרי: שלטון הטירור הבריטי) הוחזר על כנו. והנה נוכחו השליטים המתרברבים לדעת, כי נסיון-ההפחדה שלהם עלה בתוהו, וכי זרועו של הנוער העברי נטויה לסכל את "הפתרונות הבריטיים" ולהוריד מהלומות על ראש הצר הצורר. אין פלא, איפוא, שהעתונות הבריטית החלה ליילל, כי כל מעשי הדכוי של הממשלה היו לשוא וכי הכרח הוא לפרוץ את מעגל הקסמים שנוצר על-ידי ההתקפות היהודיות והרפרסליות הבריטיות. כאן משתלב ערכה של ההתקפה האחרונה בערכה המדיני של כל מלחמתנו. היו שטענו, כי היא דוחפת לביתור הארץ, לחלוקה, להקפאת הישוב. האמת היא אחרת. האמת היא, כי תכנית החיסול היא תכנית בריטית ישנה. ישנה מאד, אלא שהשליטים לא רצו, כמנהגם, לגלותה. הם ניסו להסתירה; הם שאפו לדחות, להרויח זמן - מעל לכל להרויח זמן ולא להסתבך בסכסוך גלוי עם עם ישראל ובכל מה שכרוך, מבחינה בין-לאומית, בסכסוך זה. המלחמה שלנו הפרה את חשבונותיהם. הם נאלצו לגלות את הקלפים. הם הוכרחו להודות ולהודיע, כי אכן יש בדעתם לגזול לעצמם את מרבית הארץ (משני עברי הירדן) ואילו את היהודים, שמספרם יהיה ששים או שבעים רבוא, יש בדעתם לכלוא בגיטו ולהעמיד בראשו "אובריודע" ו"יודען ראט", שיטפל בפירוק הנשק -בהסגרת נושאיו בידי הגסטפו הבריטי.

אפשר לטעון, כי ההישג הזה, גילויה של תכנית החיסול הבריטית, הוא הישג שלילי. יתכן, אך חשיבותו אינה מתמעטת על-ידי כך. כי בלעדיו היינו מוסיפים ללכת מאשליה לאשליה, מדחי אל דחי, מהשמדה להשמדה. עד שלא היה עוד כוח בעם לקום ולהלחם על עתידו וחיותו. ואילו כיום צפו ממעמקים כוחות נסתרים. כוחות בלתי משוערים בקרב העם. היודע , כולו. או כמעט כולו שהברירה בפניו היא אחת: מלחמת שחרור או חרפת הבגידה. אם יבחר בבגידה, לא ימנע את הכלייה. על כן ברורה בחירתו. ברוכה בחירתו.