הבו גודל

א.

באילו דרכים, שונות, נסתרות, צדדיות, אף עקלקלות, עולה האמת וצועדת לקראת גורלה, הטבוע בה בעצמה: ההתגלות? קורא הודורת והוגה הדעות, טומס קרלייל כתב בספרו האדיר על המהפכה הצרפתית: "כל השקרים, יש נגדם פסק דין מוות שנחרץ בבית הדין העליון, השמימי, והם מתקדמים, במהירות או באיטיות, לקראת קיצם הבלתי נמנע. ומדי עמדך, בן אדם, בפני פעלו של העילון בבתי הדין, יש את נפשך לכרוע ברך, להשתחוות אפים ולהשמיע קול: הבו גודל ליוצר האדם, שראשיתו אמת ותכליתו אמת. הבל היאוש; הכזב נידון; האמת תנצח."

ב.

חבר כנסת נכבד, יריב וותיק של תנועתנו, אפיין בפני את המנהיג המפא"יי. (מר) בן גוריון, אמר, הוא אדם פיקח, אך כשהוא מתרגש, הוא מדבר שטויות; והוא מתרגש לעיתים תכופות.

אין ספק, כי לאחרונה מתרגש ראש מפא"י יותר מאשר בכל תקופה אחרת. הדבר, המרגיז אותו, שמו שיטת הבחירות. העובדא, המוציאה אותו מכליו, היא, כי אין בכוחו לשנות, לפי רצונו, שיטה זו. וכל כך למה?

יום הבחירות הקרב מטיל אימים על ראש מפא"י. מפלגתו אינה עוד כתמול שלשום, היא הצליחה בעבר לההדיר ולהפעיל שנאה נגד אחרים. היום היא עצמה שנואה. היא היתה פעם מלוכדת; היום היא שסועה. אם מפלגתו תפסיד, כפי שרבים מחבריה חוששים ואזרחים רבים יותר מקווים, מספר ניכר של מנדטים – היוכל מר בן גוריון לשוב ולהרכיב ממשלה? שאלה זו אינה קשורה ביחסי הכוחות הפרלמנטריים בלבד. וודאי, אם מפא"י תרד במידה מספקת ובאותה מידה תעלה מפלגת האופוזיציה הראשית, תנועת החרות, יוכל להיווצר מצב, בו מפלגת השליש לא תהיה עוד גורם מרכיב ממשלה. אפשרות זו ניתנת. אך השאלה היא גם אישית. אם צפא"י תשוב ותפסיד מספר מסויים של מנדטים, היוכל עוד מנהיגה להתייצב בראש הממשלה?

כבר אחרי הבחירות לכנסת השלישית היה לו הדבר קשה. הוא אז חזר משדה בוקר, אליה הדרים, לאו דווקא כדי להחכים. אלה, הקרויים "הבחורים", הציעו לו, כפי הנראה או המשתמע, להפוך את שדה בוקר לסוליובק. אך הם שכחו, או לא שמו לב, כי מר בן גוריון אינו פילסודסקי, וכי היהודים, במדינתם המחודשת, בשנות החמשים, אינם כפולנים בשנות העשרים. ראש מפא"י דחה, כפי שסופר, את הצעתם, בגלל סבות, הידועות לו. אך סבה אחת ידועה לכל. הוא היה משכונע, כי, עם שובו מהתבודדותו הצריפית, ינחיל למפלגתו נצחון מכריע בבחירות. מכאן הצעתו הנודעת, כי הוא יעמוד במקום ה-61 ברשימת המועמדים של מפא"י לכנסת. אמנם, הצעה זו, בסופו של דבר, לא נתקבלה. הסכון היה נראה כעולה על הסכוי. אבל לית מאן דפליג, כי ראש מפא"י וחבריו היו בטוחים לחלוטין בעליה ניכרת של מפלגתם במבחן הציבורי של שנת 1955.

קרה אחרת. במקום לעלות, ירדה מפא"י, זו הפעם הראשונה ב-23 שנים. האכזבה היתה מרה כלענה. קראתי בימים ההם, ממקורבי מקורביו של ראש מפא"י, כי הוא היה נראה, אף מדבר, כאדם מר נפש, אשר ההמונים לאפתעתו המוחלטת, פנו לו עורף. אבל תאוות השררה הממושכת גברה על האכזבה. על אף אי האימון החלקי, אשר המוני בית ישראל הביעו לו, החליט ראש מפא"ילשוב ולהרכיב, אמנם עם שותפים אחרים, ממשלה בישראל.

מה יהיה, אם המוני העם, הפעם בלי אפתעה, ינחילו כשלון יחסי חדש למפא"י ולמנהיגה? הימצא עוד כוח להרכיב ממשלה, גם אם סיעתו, המקוצצת והמזועזעת, תוכל, מבחינה אריתמטית ומדינית, להקים קואליציה? השאלה נשארת פתוחה. הספק חל על שני חלקיה. והספק הכפול הזה מטריד את ראש מפא"י עד כדי התרגזות מתמדת.

כדי לבטח את מפא"י מפני מפלה חדשה, רואה מנהיגה דרך אחת: שינוי שיטת הבחירות. הוא מניח, ובצדק, כי אם המדינה תחולק למאה ועשרים איזורים חד מנדטיים תקבל מפא"י, בתנאי הפיצול הרצוי לה רוב בכנסת על אף היותה מיעוט יורד בעם. אבל המזימה היא כה שקופה, עד אשר כל הדיבורים על משטר דו-מפלגתי, ועל דימוקרטיה אנגלו-סכסית תקינה לא הצליחו לכסות על פניה. בזמן הדיון המכריע על חוק הכנסת נשארה מפא"י, אף אם היא קיבלה איזה סיוע בלתי מוצלח, במיעוט. ושוב התרגז מנהיגה. אין הוא רגיל, בוודאי אינו אוהב, להישאר במיעוט.

לפתע, בעקבות התפתחות, שונה לחלוטין, בארץ ידידותית, צפה הצעה לערוך משאל עם לשנוי שיטת הבחירות. חברי מפא"י רבים וחשובים התנגדו להבאת הצעה זו בפני הכנסת. ונמוקיהם עמם. ראשית, אמרו, אין ספק, כי שוב נכשל. ולמה לנו להרבות כשלונות פרלמנטריים? שנית, טענו, הן אנחנו, אך לפני זמן קצר, שללנו לחלוטין, באורח עקרוני, משאל עם; האם לא יזכירו לנו זאת בשעת הדיון על משאל עם אד הוק? התוצאה, אמרו חברי מפא"י, תהיה, כי נפסיד בהצבעה וגם נופיע כבלתי כנים.

התנגדות פנימית זו הרגיזה את ראש מפא"י עוד יותר. כדי להתגבר עליה, הוא ניסה להפחיד את חבריו בסכנה, הצפוייה לדימוקרטיה, כפי שהוא מבין אותה, משיטת הבחירות הקיימת. הלהג היה רב. וככתוב, המרבה דברים מרבה שטות. או, כפי שאמר אותו חבר כנסת, אם מר בן גוריון מתרגז, הריהו מדבר שטויות. בנאום הארוך, הרגזני ההוא במרכז מפא"י הפליט לפתע סיפור על הצעה, שהושמעה באוזניו, (כנראה, בימים, בהר מר שרת היה ראש הממשלה ומר לבון שר הבטחון) "לתפוס את השלטון" וכך, בדרך בלתי נודעת, החלה האמת במיצעדה.

ג.

האפשרות של הטלת דיקטטורה על ישראל אינה אלא קלושה. אין זאת אומרת כי חוג מסויים בקרב מפא"י, והוא דווקא המקורב למנהיגה, אין לו חשק לעשות זאת; אך יכולת אין. אני סבור, כי איש לא צריך היה ללכת להרים, כדי, במלחמה פרטיזנית של שנתיים, להפיל איזה בטיסטה ישראלית. דיקטטורה כזו, עם פיזור הפרלמנט ועם ביול בחירות, היתה מופלת אצלנו במשך יומיים. הדור הזה ראה יותר מדי והקריב יותר מדי, כדי לסבול מעליו רודן אכול תאוות שלטון. ולו היו נמצאים קציני צבא ומשטרה, שהיו מפקדים על יחידותיהם לעזור בהשלטת דיקטטור שכזה, היו קצינים אחרים ורוב החיילים שמים לאל פקודה אווילית זו. אני מאמין בכך באמונה שלמה. יש שכול בישראל; אך לא אלמן ישראל.

אפס, העובדא עצמה, שרעיון כזה הסתובב בראשו הסחרחר של מאן דהוא, היא הנותנת, מי לכפנו יתקע, כי הוא כבר יצא, או הוצא, ממנו? לכן, משפורסם סיפורו של ראש מפא"י, היתה זו חובתה האזרחית של האופוזיציה הנאמנה לתבוע מראש הממשלה דין וחשבון מוסמך על ה"אירוע" ההוא. הרפואה המבריאה ביותר היא, כידוע, זו המונעת.

מה עשה ראש מפא"י? הוא התרגז. ובעלותו רוגזו, לא רק אמר, אלא גם עשה שטות. בעמדו בפני חבריו, אשר, בשעתם, שמעו את הדברים, בישיבת מרכז מפלגתם, יוצאים מפיו – והם חזרו עליהם יום לפני כן באזני יריביו – הכחיש כליל את סיפורו על העובדא, או את עובדת סיפורו. ותהי תרדמה בכל בית ישראל, היא הנותנת אותותיה בעתונות ערב שבת, ששחורה ממנה לא היתה לו, לראש מפא"י, זה שנים רבות.

אבל שטות זו, של הכחשה, אשר כזבה נראה לעיני כל, לא היתה היחידה. בהיותו מרוגז, ביחוד על הסיעה שנואה נפשו המסכנת את שלטונו, הוסיף ראש מפא"י, לומר ולעשות שטויות. לאחר שהשיב בלאו מצח-נחושתי על השאילתה, יכול היה להידבק אליו. אחר דבריו המצויינים של ידידי אריה בן-אליעזר, יכול היה ראש הממשלה דהיום לעלות על הבמה ולומר כנהוג: לשאלה זו כבר השיבותי ואין לי מה להוסיף. וודאי, שומעיו, בכנסת ומעבר לכתליה, היו אומרים: אין לו להוסיף להיפוכה של האמת. אבל הוא, מבחינתו שלו, יכול היה, לפחות, לעמוד על כזבו. לא כן עשה. על שטות הכזב האקטואלי הוסיף את איוולת הכזב ההיסטורי. מתוך רוגז, שהיה ליועצו התמידי, הכין לו והשמיע, ללא כל קשר עם הנושא, שני נאומים, שנשאם, לפני עשר שנים ומעלה, בפני מועצת המדינה הבלתי נבחרת, על אצ"ל ו"אלטלינה". וכך נוצרה ההזדמנות להעמיד אמת מול כזב.

אמנם, ראש מפא"י הופתע לחלוטין ממכת הנגד. הוא סבר, כי דברו הגרתי יהיה האחרון. נראה, שגם זכרונו לקוי. לפני מספר חדשים הוכחנו לו, בקשר עם דברי נאצה אחרים, כי אין בכנסת מונולוגים. בבית נבחרים יש תשובה, ותשובה לתשובה, וחוזר חלילה. הלקח ההוא נשכח בוודאי. ביום ד' של השבוע האחרון היה ראש מפא"י, ברדתו מבמת הכנסת, שבע רצון מעצמו. ראיתיו מחייך לכל עבר. גם ביום ב' של השבוע הזה ראינוהו. הוא לא חייך עוד.

ועד משהו אופייני מאד. ערב הדיון האחרון בכנסת, כתב עתונאי, כי מר בן גוריון שוב עשה תכסיס מחוכם ופרש רשת לרגלי "חרות" ואנשיה נפלו לתוכה ונלכדו בה, המסכנים וכדומה, בנוסח המקובל אצלנו. אבל אחרי הדיון כתב אותו עתונאי, כי אנשי מפא"י הביעו את מורת רוחם על שמנהיגם גרם לווכוח על אצ"ל ו"אלטלינה". לדעתם, ווכוחים מעין אלה אינם אלא מחזקים את תנועת החרות. רשת משונה שכזו. מי שפורש אותה, נופל לתוכה.

ד.

עשר שנים בקשנו הזדמנות להעלות בפני הכנסת, ועל ידה בפני דעת הקהל הבלתי משוחדת, את פרשת המזימה, התרמית, האכזריות, הזוועה, והתועבה שנעשו, ביוני 1948, ליד חופי כפר וויתקין ועל שפת ימה של תל אביב, על ידי ראש מפא"י ועושי דברו.

אנחנו הבאנו את "אלטלינה", את המתנדבים שעליה ואת הציוד העצום שבתוכה – עצום ביחוד בימים ההם – bonissima fide מיד לאחר שנודע לנו על הפלגתה של האניה ועל הימצאה בלב ים, מסרנו עליה לממשלה על ידי נציגיה עמם עמדנו בקשר מתמיד, כמטה, המוכר באורח רשמי. לו הממשלה היתה מודיעה לנו, באיזה שהוא שלב של הדיונים, כי היא אוסרת על בואה של האניה, היא לא היתה באה. אך הממשלה – כך אמרו לנו נציגיה המוסמכים – החליטה, כי, על אף תנאי ההפוגה, צריכה אלטלינה לבוא. ואיך היה עולה דעתנו חהפנות אותה לכפר וויתקין, אלמלא הצעת הממשלה? ידידי אליהו לנקין, מפקדה של "אלטלינה" כותב בספרו המצויין, כי בקבלו מאתנו את ההוראה לעגון בחוף כפר וויתקין, תמה, מתחילה, תמיהה גדולה. אליהו לנקין הוא חלוץ ולוחם וותיק. הוא הגן ונלחם בשורות הארגון הצבאי הלאומי עוד בשנות השלשים, בפיקודו של דוד רזיאל. כפר וויתקין, כותב מפקדה של "אלטלינה", היה ידוע לי מיחס מסויים אל אנשינו; למה, איפוא, מפנים אותנו שמה? אבל במהרה, מדגיש לנקין, פנתה התדהמה דרך לשמחה. משמע, יש הסדר מלא בין מפקדתנו ובין הממשלה. ומיד שיתף בשמחתו את אברהם סטבסקי ואת רב החובל, מונרו פיין.

לא היה צורך בשום סכסוך על "אלטלנה" ונשקה. בוודאי לא היתה שום סבה – זולת מזימה אפלה – לסכסוך דמים. אף על פי כן הופגזה אניית ישע עברית, כפי שלא הופגזה אף אניית אוייב. הושמד נשק יקר. נשפך דם קדוש, יקר מכל יקר. ואף כל העובדות, סופר באורח רשמי, ברבים, במשך שנים, כי אצ"ל הביא אניית נשק בלי ידיעת הממשלה; כי הוא הביא אותה, כדי לנצל את ההפוגה ולערוך מרידה מזויינת; כי הנשק היה מיועד להפלת הממשלה בכוח הזרוע ול"תפיסת השלטון"; כי אצ"ל, בהפירו את תנאי הפסקת האש, העמיד, על דעת עצמו, בסכנה את כל החזיתות דאז; כזה היה הכזב הרשמי המגובב, של אלה, אשר ידיהם דמי נקיים מלאו.

בקשנו, איפוא, הזדמנות, מאז באנו לכנסת, להעלות מעל במתה את פרשת הרצח, שהוגדר כ"נועז". אך לא יכולנו לעשת כן, בעיקר בגלל העובדא הפשוטה, כי אנו עדיין מיעוט בכנסת, ואילו הרוב מורכב, בעיקרו, מאלה, אשר בידיעה או בלי ידיעה, תמכו בהפגזת הדמים. לפתע, באורח בלתי צפוי, נתן לנו הזדמנות זו ראש מפא"י. מובן מאליו שלא נתנו לה לחמוק. ומאות אלפי אזרחים, מכל השכבות, הגילים והעליות, קראו, זו הפעם הראשונה אחרי עשר שנים, מקצת מן האמת על פרשה, אשר עשן סמיך של כזב רשמי כיסה והאפיל עליה.

ה.

האמת מוסיפה לצעוד. שום כח לא יעצרנה. זאת הוכיח, שוב בדרך מופלאה, אלוף הסילופים (עתונה של המפלגה הדתית-לאומי, "הצפה", קרא לראשי מפא"י, יום לאחר הדיון בכנסת, בשם אלוף ההשמצות; נדמה לי, כי שני התוארים ראויים לו, והוא להם ראוי). מר בן גוריון בא לסתור; יצא מאשר.

מאז יום ד' של השבוע האחרון חפשתי, בכל המקומות האפשריים, את נוסח ההסכם, שהושג, נכתב ונחתם בין מפקדת הארגון הצבאי הלאומי ובין הממשלה הזמנית על צורת הצטרפותם של חייליו לצבא האחיד, שהוקם כשבועיים ימים לאחר הכרזת העצמאות. עודני זוכר, באילו תנאים נחתם ההסכם. נפגשנו, סגן שר הבטחון דאז ואני בביתו של קצין הקשר הקבוע שלנו, שהוצג בפנינו בשם סגן אלוף כהן (מאז ימי "אלטלינה" נעלם האיש, כאילו בלעתו האדמה; לא ראיתיו עוד ולא שמעתי עליו). בשעת הדיון הושמע אות אזעקה והחלה הפצצה אווירית מצרית. יצאנו לגזוזטרה והתבוננו בסביבה. חזרנו לחדר הקטן והמשכנו בדיונינו.

סגן שר הבטחון הביא לי מטעם הממונה עליו ובשמו, טיוטה של הצעת הסכם. סעיפה הראשון החל במלים אלו: "מפקד האצ"ל יורה לחברי האצ"ל להתגייס לצבא ההגנה לישראל בהתאם לצוו הגיוס" וגו'. אמרתי לו: נוסח זה אינו נראה לי. יש לנו מדינה. כולנו אזרחיה. יש לנו ממשלה. אמנם, היא זמנית, בלתי נבחרת, אך אנו הכרנו בה. אני אינני צריך "להורות" לאזרחי המדינה, חיילי הארגון הצבאי הלאומי, להתגייס לצבאנו, הם יתגייסו. מה, איפוא, אתה מציע, נשאלתי: והתמיהה היתה ניכרת בפני השואל. נכתוב, אמרתי לו, בפשטות: חברי האצ"ל, יתגייסו לצבא... בהתאם לצוו הגיוס וגו'. וכך נכתב. וראש מפא"י עודנו מעיז לטעון, כי אנחנו רצינו לקיים מפלגתי, או פרטי, במדינתנו העצמאית, אשר למען הקמתה עשינו כל מה שבן אדם יכול לעשות?

כי "להוכיח" טענת כזב זו, היטעה ראש מפא"י פעמיים את האומה על ידי העלמת סעיף מסויים מגוף ההסכם. דרוש היה לי, איפוא, העתק ההסכם, כדי להוכיח את האמת. אך לא השגתיו, על אף כל המאמצים. יגעתי ולא מצאתי.

איך בכל זאת מתגלית האמת? על סף הדיון בכנסת, נתן ראש מפא"י להפיץ שמועה, לפיה יש לו מסמכים חדשים "סודיים". ידעתי, כי אין בידו כלום, זולת דמם של חללי "אלטלינה". אבל לא שיערתי כלל, שימציא לנו מה שאני לא מצאתי. ראש מפא"י בקש בוודאי, מן הגנזך את נוסח ההסכם, כדי להוכיח את מה שנקרא "גירסתו". אך הוא הוכיח את ההיפך. יתכן, כי לכתחילה לא קרא את אשר החל להקריא בכנסת. והנה הוא קורא: "מטה זמני, מורכב מקציני הארגון הצבאי הלאומי, יופעל מטעם המטה הכללי של הצבא עד ההשלמה המהירה והמלאה של התגייסותם של חברי הארגון הצבאי הלאומי לשורות הצבא והפעלת גדודיהם. זה היה ההסכם, שנחתם ב-1 ביוני 1948. אם כן, היכן היה הצבא המפלגתי?". היכן הרצון לקיימו?

באשר לירושלים, מנסה עתה אלוף הסילופים להשכיח את העובדא, כי הוא הסכים להיותה "גןף נפרד" תחת פיקוח האו"ם. אך עובדא היא. משום כך, פרסמנו ברבים, אחרי כניסת גדודינו לצבא, את ההודעה הבאה: "הארגון הצבאי הלאומי מכריז בזה על צאתו מן המחתרת במדינת ישראל ועל הצטרפות גדודיו, על אלפי חייליהם ומפקדיהם לצבא העברי. בירושלים, כל עוד לא הוכנסנו תחת כנפי השלטון העברי, מוסיף האצ"ל, כארגון מזויין ולוחם, לשאת את דגל החפש". אלמלא היו שני הדברים מוסכמים, למה לא הוכחשה, לפחות, הודעתנו, ולמה לא הוגש לנו ה"אולטימטום" הנודע? על כך משיב ראש מפא"י, כי המלים "בתחום ממשלת ישראל" נתפרשו, כאילו הן חלות על "יהודי כל העולם". עם סיפור נלעג כזה לא כדאי אפילו להתווכח. בוודאי, יש בהשמעתו, מעל במת הכנסת, קלות דעת נפשעת לגבי בני עמנו בתפוצות הגולה.

עוד לא תמה הפרשה. עוד תוסיף האמת לעלות. עוד יודבר כליל הכזב. ואנו מייחלים לכך כי ראש מפא"י המרוגז יוסיף לתת לנו הזדמנויות לכך. אמנם אין אנו זקוקים כך לפרשיות העבר, כדי להכות במפא"י במערכת הבחירות הקרובה. עניני דיומא יספיקו. ועינינו לעתיד. אבל אם ראש מפא"י רוצה בווכוח על העבר, גם מחוץ לכנסת, אף אותו יקבל. ועליו לזכור, כי המוני העם באים לאסיפותינו, כדי לשמוע אותנו, ולא כדי להקשיב לזמרים שכורים.