הבה ונשאל את פי העם
הבה ונשאל את פי העם
משביתי המאבק, מצביאי ההפוגה והתבוסנים למיניהם טוענים, כי הם הרוב בעם ואילו אנחנו, הלוחמים, הננו מיעוט, שמרד במרותו של הרוב.
גם לו היה כן, לא היה הדבר פוסל את מלחמתנו הצודקת - את מלחמת המצוה לשחרור המולדת למען הדור הזה והדורות הבאים.
אולם עובדה היא שטענת התבוסנים משוללת כל יסוד. הם המיעוט ואילו אנו, הלוחמים, מביעים במלחמתנו את רצונו הברור של רובו המכריע של עמנו. הוכחה לכך אפשר היה למצוא אפילו בבחירות לקונגרס הציוני הכ"ב. מפלגת פועלי ארץ ישראל, ברית הצה"ר המאוחדת, התנועה לאחדות העבודה, הסתדרות הציונים הכלליים והמזרחי - כל אחת מהמפלגות הללו הזמינה את הבוחר להצביע עבור רשימתה בסיסמת המאבק. "השומר הצעיר" דרש מאבק (גם בכח הנשק) "צמוד" לעליה ולהתישבות. רק מפלגה אחת "העליה החדשה", יצאה בגלוי נגד כל צורה של מאבק, וקבלה אלפים ספורים של קולות. ואם למרות זה מוסיף המאבק להיות אבק-מלים, אין זאת שמנהיגי המפלגות המחייבים את הכניעה התכחשו למנדט, שנתן להם הבוחר. במלים פשוטות יותר: הם רימו את העם.
אך אם הוכחה זו אינה מספיקה, הננו מוכנים ומציעים לעשות נסיון אחר:
תימסר שאלת המלחמה להכרעה חפשית של העם במשאל עם.
אנו מציעים, שלכל בני עמנו באשר הם שם תוצג, במשאל-עם כללי, השאלה:
האם אתה מחייב או שולל מלחמה, מדינית צבאית ומשקית, לשחרור המולדת מעול זרים ולהקמת מדינתנו החפשית הדימוקרטית והעצמאית?
אנו דורשים, איפוא:
ייקבע רצון העם על-ידי העם עצמו.
תועמד ההכרעה בשאלה הגורלית להצבעה חפשית ודימוקרטית של כל איש ואשה בישראל!
אל יוסיפו עוד קומץ תבוסנים לסנוור את העיניים בטענה שהם מייצגים את הרוב.
הבה ונשאל את פי העם.
שוא ידברו התבוסנים שדעתם דעת הרוב היא. אנו נלחמים ונלחם מתוך הכרה, שרובו של עמנו רוצה, מוכן, מחייב, ודורש להלחם לשחרור המולדת ולשיבת ציון. התבוסנים הם מיעוט מבוטל. את רצונו של הרוב מביעים הלוחמים.
