האתיקה של קיר הברזל

מאת:
זאב ז'בוטינסקי
פורסם בתאריך:
כ"ט סיון התשע"ט, 2 ביולי 2019
נושאים:
בטחון - הגנה עצמית, יסודות בבטחון ישראל, צבא. הסכסוך הישראלי פלסטיני - ערביי ישראל. לאומיות - לאום יהודי, לאומיות. השקפות חיים - ליברליזם
מאמר זה ממשיך ומשלים את המאמר "על קיר הברזל". כאן רואה ז'בוטינסקי צורך להעניק הצדקה מוסרית לגישתו המדינית שעוסקת מטבעה בעיקר ביחסי כוח. השילוב של כוח מדיני עם דאגה מוסרית הוא ביטוי של השקפתו הלאומית-ליברלית של ז'בוטינסקי. המאמר פורסם בעיתון ראזסוויט (ברלין), ב-11 בנובמבר 1923.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

א

נחזור אל ׳תוכנית הלסינגפורס׳, הנזכרת במאמרי הקודם.[1] כאחד ממחבריה אני נוטה לפקפק פחות מכול שהיא מציעה פתרון צודק לשאלת המיעוטים. היא מבטיחה שוויון זכויות אזרחי וגם שלטון עצמי לאומי. אני משוכנע, כי כל מי שישפוט תוכנית זו ללא משוא פנים, יכיר שמדובר בבסיס אידאלי לחיים בצוותא, בשלום וביחסי שכנות טובה בין שני עמים. אך אין לך איוולת גדולה מאשר לבוא ולדרוש מן הערבים, שהם אחד הצדדים הנמצאים במחלוקת, לסגל לעצמם פסיכולוגיה האופיינית למי ששופט אותה ללא משוא פנים.

בראש ובראשונה, אפילו אם האמינו הערבים בחיים בצוותא, ביחסי שכנות טובה, עדיין נשארת השאלה הראשונה והעיקרית: האם הם רוצים ב׳שכנים׳, ואפילו טובים, בארץ שהם רואים כשייכת להם. שהרי נוכחותה של אומה אחת בארץ נוחה מזו של אומות רבות — את זאת הרי לא יעזו להכחיש אפילו בעלי הקול המהפנט ביותר בקרב המומחים שלנו ללחשים ולהשבעות. למה זה יסכים עם, המרוצה בהחלט מבדידותו, להכניס לארצו מרצונו מספר רב כל כך של שכנים טובים? ׳לא מדובשך ולא מעוקצך׳ - זו תהיה תשובתו הטבעית.

ואולם מלבד הקושי העיקרי הזה, הרי לדרוש דווקא מן הערבים להאמין ב׳תוכנית הלסינגפורס׳, או בכל תוכנית ממלכתית אחרת, המבוססת על הימצאם של עמים שונים בכפיפה אחת — פירושו של דבר לדרוש משהו שאינו אפשרי. תורת שפרינגר היא בקושי בת שלושים שנה.[2] עד כה לא הסכים ולו עם אחד, אף התרבותי ביותר, ליישם אותה בכנות. אפילו הצ׳כים בהנהגתו של מסאריק,[3] מורם של כל האוטונומיסטים, לא יכלו או לא רצו לקבל אותה.

אשר לערבים, הרי אפילו המשכילים שביניהם לא שמעו מעולם על תורה זו. לעומת זאת הם יודעים, כי המיעוט סובל תמיד ובכל מקום: הנוצרים בתורכיה, המוסלמים בהודו, האירים תחת שלטון האנגלים, ובעבר הפולנים והצ׳כים תחת שלטון הגרמנים, ובימינו הגרמנים תחת שלטון הצ׳כים והפולנים, וכן הלאה עד לאין סוף. צריך אדם להתבסם במילים עד לקהות חושים גמורה, ורק אז לדרוש מן הערבים שיאמינו, שדווקא היהודים מסוגלים (או לכל הפחות מתכוונים בכנות) להגשים תוכנית שלא יושמה אצל עמים אחרים, מנוסים הרבה יותר.

אני עומד בתוקף על כך, לא מפני שגם אנחנו נאלצנו לוותר על ׳תוכנית הלסינגפורס׳, בתור בסיס ל- modus vivendi בעתיד. להפך, אנחנו, מכל מקום כותב שורות אלה, מאמינים גם בה וגם בכושרנו להוציאה אל הפועל, למרות הכישלונות בעבר. ואולם כעת לא יועיל לנו במאומה לשבחה לפני הערבים: לא יבינו, לא יאמינו ולא יעריכו.

 

ב

ואם לא יועיל הרי יזיק. תמימותו הפוליטית של היהודי היא עצומה, הדבר ממש לא ייאמן: אין הוא מבין את הכלל הפשוט, שלעולם אסור ׳ללכת לקראת׳ אדם שאינו רוצה ללכת לקראתך.

היה מקרה טיפוסי לכך. בניו של אחד העמים המשועבדים ברוסיה הישנה (הצארית) יצאו כולם, כאיש אחד, במסע צלב נגד היהודים, בסיסמת חרם ופוגרום.[4] בה בעת שהשתדל להשיג אוטונומיה לעצמו, הכריז בגלוי שיש בדעתו להשתמש בה כדי לדכא את היהודים ביתר שאת. ואף על פי כן חשבו פובליציסטים ופוליטיקאים יהודים, אפילו מן המחנה הלאומי, כי חובתם לתמוך בכל דרך אפשרית בשאיפות של אויביהם להשיג אוטונומיה. שהרי, כפי שאתם יודעים, אוטונומיה היא דבר קדוש. וכפי שכבר כתבתי בעבר בעיתון זה, בדרך כלל אנחנו חושבים שחובתנו לעמוד דום ולקרוא בקול ׳הידד׳, כשאך נשמעים צלילי ה׳מרסֵייז׳ — אפילו היה משמיע אותם המן הרשע עצמו, ואפילו אם רוסקו באותה שעה עצמותיהם של יהודים בתיבת הנגינה שלו. שכן דבר זה נחשב בעינינו להתנהגות מוסרית פוליטית.

אין זה מוסר אלא שחיתות. החברה האנושית בנויה על הדדיות; טלו ממנה את ההדדיות, והצדק נהפך לכזב. לגבר העובר ברחוב ברגע זה על יד חלוני, יש הזכות לחיות את חייו, אך ורק אם הוא מודה בזכותי לחיות את חיי. אולם אם הוא רוצה להרוג אותי, הרי איני מודה מכול וכול בזכותו לחיים. וכן הוא כאשר מדובר בעמים. אחרת ייהפך העולם לתחרות ריצה של חיות, שייהרג בה לא רק החלש ביותר, אלא דווקא הענוותן ושפל הרוח מכולם. על העולם להיות מקום שנהוגה בו ערבות הדדית. אם לחיות, יש לתת לכול זכות שווה לחיים; ואם להיהרג, גם בזאת חייבים הכול לקחת חלק שווה. אין בנמצא אתיקה, הגורסת שהגרגרן צריך לאכול כאוות נפשו, והמסתפק במועט להתפגר תחת הגדר.

במקרה שלנו, המסקנה המעשית מאתיקה זו, שהיא האתיקה האפשרית היחידה מבחינה אנושית, היא כלהלן: גם אם היינו מסכימים לוויתורים, נוסף על אלה שב׳תוכנית הלסינגפורס׳, עד להסכמה להיעשות שותף לאיזו פדרציה ערבית דמיונית, od morza do morza,[5] גם אז היה אפשר לדבר על ויתורים אלה אך ורק לאחר שיסכימו הערבים לארץ־ישראל עברית.

אבותינו הקדמונים הבינו זאת. בתלמוד יש מקרה משפטי מיוחד ומאלף.[6] שניים אוחזים בטלית. זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. לאחר שמיעת טענותיהם של שני העקשנים, פוסק השופט, יחלקו ביניהם את הטלית, וכל אחד יקבל חצי טלית. ואולם שוו בנפשכם מקרה משפטי מיוחד, שבו רק אחד מבעלי הדין הוא עקשן, והשני מחליט להפתיע את העולם בג׳נטלמניות שלו. הוא אומר: מצאנו את הטלית יחד, אני תובע רק חצי טלית, והחצי האחר שייך ליריבי. לעומת זה עומד השי בכל תוקף על דעתו: אני מצאתיה, כולה שלי. במקרה כזה מציע התלמוד לשופט להחליט החלטה מחוכמת, אך עצובה בשביל ה'ג׳נטלמן'. השופט אומר: על החצי האחד אין מחלוקת. בעל הדין הראשון עצמו מודה, שהוא שייך לשני. המחלוקת היא אפוא רק בנוגע לחצי השני — ועל כן, נחלק את החצי הזה לשניים. בסיכומו של דבר העקשן מקבל שלושה רבעים מן הטלית, ואילו ה׳ג׳נטלמן׳ רבע אחר בלבד. ובצדק. כי טוב להיות ג׳נטלמן, אבל לא צריך להיות טיפש. אבותינו הקדמונים הבינו זאת, אך אנחנו שכחנו.

היה עלינו לזכור זאת, שהרי במקרה שלנו עניין הוויתורים שרוי במצב מעציב במיוחד. היקף הוויתורים ללאומיות הערבית, שאנחנו יכולים להסכים להם, בלי לחסל את הציונות, צנוע עד למאוד. להסתלק מן השאיפה לרוב יהודי בארץ ישראל איננו יכולים; להרשות פיקוח ערבי על העלייה לארץ־ישראל איננו יכולים; להרשות פרלמנט בעל רוב ערבי איננו יכולים; ולעולם לא נצטרף לפדרציה ערבית כלשהי. הואיל ולפי שעה כל התנועה הערבית מתייחסת אלינו באיבה, איננו יכולים לתמוך בה. יתרה מזו: אנחנו שמחים בכל נפשנו ובכל מאודנו (כולנו, אפילו אלה המדקלמים על חיבתם לערבים) לנוכח כל כישלון שלה לא רק בעבר הירדן השכן או בסוריה, אלא אפילו במרוקו. וכך יהיה, כי אחרת לא ייתכן, עד שיאלץ קיר הברזל את הערבים להשלים עם הציונות אחת ולתמיד.

 

ג

נעמוד לרגע על נקודת מבטם של אלה, שנדמה להם שכל זה לא מוסרי. הבה נלבן את העניין. שורש הרע הוא, כמובן, בזה שאנחנו רוצים ליישב ארץ נגד רצונה של האוכלוסייה הערבית, כלומר, ליישב אותה בכוח. כל שאר אי־הנעימויות נובעות ממקור זה באופן בלתי־נמנע, אוטומטי. מה אפוא נותר לעשות?

המוצא הפשוט ביותר הוא לחפש ארץ אחרה לקולוניזציה, למשל, אוגנדה. ואולם אם נתבונן מקרוב, תתגלה גם כאן אותה צרה. גם באוגנדה יש אוכלוסיית ילידים: וגם הם, כמובן, דוגמת שאר הילידים בהיסטוריה, יתנגדו מתוך אינסטינקט או מדעת להצפת הארץ על ידי קולוניזטורים. העובדה שהילידים הללו הם שחורי עור, אינה משנה, בעיקרו של דבר, את המצב: אם ליישב ארץ נגד רצון הילידים הוא דבר לא מוסרי, הרי מוסר אחד צריך להיות תקף לשחורים וללבנים כאחד. כמובן, יש תקווה ששחורי העור הללו עדיין אינם מפותחים עד כדי שיגור משלחות ללונדון. זוהי תקווה קלושה, כי תמיד יימצאו ידידים טובים שצבע עורם לבן, שילמדו אותם. ואולם אם אפילו כך יהיה הדבר, ואכן יתברר, תודה לאל, שהילידים הללו הם ילדים חסרי־ישע, הרי העניין גרוע יותר. אם התיישבות ללא הסכמתם של הילידים אכן דומה לשוד, הרי מעשה נפשע יותר הוא לשדוד ילדים חסרי־ישע. מכאן שגם אוגנדה היא פתרון ׳לא מוסרי׳. נמצא שהקצאת כל טריטוריה אחרת, ותיקרא זו באיזה שם שתיקרא, אף היא צעד ׳לא מוסרי׳. איים לא מיושבים כבר אין בעולם. בכל נווה מדבר שתפנה אליו תמצא את יליד המקום, היושב שם מימות עולם ואינו רוצה ברוב גדול של באים מן החוץ, או אפילו בסתם מספרים גדולים של מתיישבים זרים.

משמע שאם יש בעולם עם חסר־קרקע, הרי אפילו עצם החלום על בית לאומי הוא בגדר חלום לא מוסרי. על חסרי־הקרקע להישאר לנצח חסרי־קרקע: כל האדמה שבעולם כבר חולקה, וחסל. כך מחייבת האתיקה!

במקרה שלנו ׳נראית׳ האתיקה הזאת מסקרנת במיוחד. אומרים שמספרנו בעולם הוא 15 מיליון נפש: מחציתם חיים היום חיי כלב נרדף וחסר־בית, פשוטו כמשמעו. מספר הערבים בעולם הוא 38 מיליון נפש. הם יושבים במרוקו, אלג׳יריה, טוניסיה, טריפוליטניה, מצרים, סוריה, חצי האי ערב, ומסופוטמיה[7] (עיראק) — שטח שגודלו (בלי למנות את המדבריות) כמחציתה של אירופה. בממוצע יושבים בטריטוריה ענקית זו 16 ערבים על כל מיל אנגלי מרובע. לשם השוואה כדאי להזכיר, שבסיציליה צפיפות האוכלוסייה היא 352 נפש על כל מיל מרובע, ובאנגליה — 669 נפש. יתר על כן, כדאי להזכיר שארץ־ישראל היא החלק המאתיים בקירוב של טריטוריה זו. ואולם כאשר היהדות חסרת־הבית תובעת את אדץ־ישראל לעצמה, מתברר שתביעה זו היא ׳לא מוסרית׳, הואיל וילידי המקום מוצאים שאין היא נוחה להם.

אתיקה כזאת מקומה אצל אוכלי אדם ולא בעולם התרבותי. האדמה אינה שייכת לאלה שיש להם יותר מדי ממנה, אלא לאלה שאין להם אדמה כלל. הפקעת חבל ארץ מידי עם שיש לו אחוזות גדולות כדי לתת בית לעם נע ונד מעשה של צדק הוא. ואם העם הזה אינו רוצה בכך — מה שהוא טבעי מאוד — יש לאלצו לתת. אמת המוגשמת בכוח אינה פוסקת להיות אמת קדושה. בכך מתבטאת המדיניות היחידה לגבי הערבים, האפשרית בשבילנו מבחינה אובייקטיבית. ועל הסכם נשוחח בבוא העת.

 

[1] ׳על קיר הברזל (אנחנו והערבים)׳.

[2] שם העט של קרל רנר (1950-1870; Karl Renner), מדינאי והוגה דעות סוציאל-דמוקרטי אוסטרי ממוצא צ'כי, מראשי האסכולה האוסטרו-מרקסיסטית, שכתב תחת שם העט רודולף שפרינגר (Rodulph Springer). הוא הרבה לעסוק בבעיותיהם של מיעוטים לאומיים בארץ רבת לאומים, כפי שהייתה האימפריה האוסטרו-הונגרית עד סיומה של מלחמת העולם הראשונה.

[3] תומאש מסאריק (1937-1850; Tomas Garrigue Masaryk) - פילוסוף, פובליציסט ומדינאי צ׳כי. נשיאה הראשון של צ׳כוסלובקיה (1935-1918).

[4] ז׳בוטינסקי יוצא חוצץ נגד בני העם הפולני במאמריו החושפים את עמדתם האנט שמ ת המלוכדת והבלתי מתפשרת של כל שדרות הציבור בפולין: למן פשוטי העם ועד הנהגה הפוליטית ולאינטליגנציה.

[5] od morza do morza (פולנית) — מים עד ים. סיסמה שביטאה שאיפה לחדש ימי האימפריה הפולנית כקדם, מהים הבלטי עד הים השחור. הייתה פופולרית בפולין בתקופה שבין שתי מלחמות העולם. לדעת ז׳בוטינסקי, הקמת הפדרציה הערבית היא דמיונית כמו שאיפת הפולנים לשלוט ׳מים ועד ים׳.

[6] משנה, בבא מציעא א, א.

[7] במקור הרוסי באותיות קיריליות.