האתיקה של מלחמת השחרור
האתיקה של מלחמת השחרור
כל מלחמה היא קללה. וכל שמוש בנשק הוא הכרח טרגי לא נוצר האדם, כדי להרוג את שכנו, אלא כדי להמשיך, יחד אתו, במלאכת הבורא; כדי ליצור, בכוחות משותפים, חיים של יושר, אושר וצדק, עולם של אחווה, שלום וחופש.
בתורת מוסר זו, שמקורה סיני וציון, הננו מאמינים - למרות מה שמספרים עלינו המומחים להסתה - בכל להט נפשנו. האידיאל העברי, האוניברסלי והנצחי, פועם בלבותינו, למרות - ואולי מפני - כל מה שראו עינינו בדור האחרון... ואף על פי כן, או דווקא משום כך, הננו מאמינים ומכריזים, כי אין מוסר מעל למוסר של מלחמת החופש העברית, כי אין צדק מעל לצדק. הדוחף את הנוער העברי לנשק ולמיתרס.
אמנם לא נוצר האדם, כדי להרוג; אך הוא גם לא נוצר, כדי להיהרג. לא נולד האיש, כדי לשעבד; אך הוא גם לא נולד, כדי להשתעבד. ואנחנו נהרגים מדור לדור מפני שפורקנו, בתור אומר, מעל נשקנו; ועבדים אנחנו לבני עבדים. מפני שנגזלה מאתנו המולדת. בגורל כזה אין שמץ של מוסר. מי שמשלים אתו, עושה את ההיפך ממה שמצווה לעשות האתיקה האמיתית. והרי קורות דורנו למדונו, יותר מכל ספרי ההיסטוריה, כי אם נמשיך להשלים עם "הגורל היהודי", אם לא נשחרר את המולדת ולא נתרכז בה כאומה חפשית, בעלת כל האטריבוטים של כוח עצמאי, נדון את עצמנו לא רק לעבדות נצחית, אלא גם, ברבות הימים, לטבח, לכליון.
זהו, איפוא, המוסר ההיסטורי של מלחמתנו. אסור להשלים עם גורל עבדים וגורל טבוחים; אסור לא להתנגד לעריצות, השלטת בכוח הזרוע, הגוזלת מאתנו את הזכויות הטבעיות, וביניהן אף את הזכות לחיים. אסור לא למרוד ב"ירושת הקלון"; אסור לא להתקומם נגד שלטון שהיה לשלטון-כבוש, שבגד בהבטחותיו, שהפר את התחיבויותיו, שדוחף אותנו תהומה.
אולם במלחמת החופש העברית, המתנהלת על ידינו, בצורה זו או אחרת, יום יום, יש גם מוסר "אקטואלי". ידוע לכולנו, כי יהדות אירופה ירדה ברובה, ויורדת בשאריתה, שאולה, מפני שננעלו בפניה שערי המולדת. והנה שומעים אנו מבמות שונות הודעות דרמטיות על כך שהישוב "לא יסכים" ו"לא יסבול" ו"לא ירשה". מרת גולדה מאירסון, למשל, נשאה, בנעילת הועידה של ה"הסתדרות", נאום מלא רגש על נצולי החרב ועל חובתנו כלפיהם. היא אמרה, כי אף על פי שאין לנו טנקים וצי ואוירונים, הרי "לא ננוח ולא נשקוט", כל עוד לא נפתחו לרווחה שערי ארץ-ישראל ולא ישובו בנים גולים לגבולם.
ומר בן גוריון, בהופיעו בפני ועידה זו בהרצאה פרוגרמטית, הבטיח ליהודי הגולה, כי "נעשה את כל מה שבכוח האדם" כדי לשים קץ ליסוריהם ולהביאם לחוף מבטחים. הודעות כאלו, או דומות להן, נמסרות בכל הזדמנות, ע"י נציגים של מפלגות וזרמים אחרים.
ועתה נשאלת השאלה: האין בעלי ההודעות עושים שקר בנפשם? הבאמת אין הם יודעים "שקט ומנוחה" במלחמת-ההצלה? הניסו להוציא מידי השליטים האכזריים את המפתחות של שערי ההצלה? ההשתמשו בכוחם, כי רב הוא, כדי להחריב את החומה הארורה? הידעו לעלות על דרך היסורים למען אהים מובלים לטבח? כי מאי משמע "לעשות את הכל" למען העם הגוסס? האם קבלת החלטה, או השמעת נאום, או כתיבת תזכיר, או טיסה לוודונה, או שיחה עם שליט - האם זהו "הכל" מה שאנו יכולים וחייבים לעשות בימים אלה? הזהו "הכל" מה שעושה אומה בתקופה מכרעת?
בין הדבורים הללו לבין "המעשים" הבאים בעקבותיהם, פעו- רה תהום. ומה שבוקע ממנה, הריהו השקר הגדול. כי כך אין מצילים אומה מושמדת; כך אין משחררים מולדת משועבדת; כך אי אפשר, כפי שהורנו הנסיון המחריד, להגיע למטרה. דוברי התנועות הישוביות יכולים לרמות את עצמם; אולי הם מצליחים גם, לפחות זמנית, לרמות את חבריהם; את ההיסטוריה לא ירמו. דברים, שאין אחריהם מעשים, כזב הם.
ואילו בחיינו, אין סתירה זו. אנו באמת איננו יודעים שקט ומנוחה במאבקנו לגאולת העם. אנו באמת עושים את הכל מה שבכוחנו לעשות, כדי לפרוץ את השערים הנעולים, כדי להפיל את השלטון שנעל אותם. חיינו הם פרשה ארוכה של מלחמה ממשית, של סבל ורדיפות, של בתי-כלא ומחנות רכוז, של וויתור על חיי שלווה ואף על החיים עצמם. אין אנו עושים שקר בנפשנו. אנו נלחמים. הלאו שלנו הוא לאו; ההן שלנו הוא הן. ועל כך גאוותנו.
