הארץ, העבודה והעם

 הארץ, העבודה והעם 

(מעריב, 27.4.1973)

א.

בשבילי, אמר מר דיין, מלת המפתח היא אדמת המולדת. שמחתי לקרוא, מתוך הדיון במפלגת העבודה, את הדברים הפשוטים, היסודיים והטובים האלה. שניים הם מקורות הסיפוק. נמנה אני עם אלה, אשר, מאז חולקה ארץ ישראל, דבקו ברעיון שלמותה, ונשאוהו בקרב העם. שטחי ארץ ישראל, שהיו כבושים בידי הירדנים או המצרים, הם אדמת המולדת. על אמת היסטורית זו לא פסקנו להעמיד את אזרחי המדינה ואת בני עמנו. הזכות היא נצחית; הכיבוש הוא חולף. זאת הסברנו, ולא נלאינו, במשך 19 שנים, עדי מלחמת ששת הימים. היו שטענו, כי דבקותנו באמת ובזכות, מפריעה לנו בבחירות, כי מוטב לנו, לפחות במקצת, לקפל את הדגל. לא קיבלנו את העצות הללו. האופורטוניזם הוא מאתנו והלאה; הוא לעולם לא יקבע את דרכנו המדינית. אנו מאמינים, כי עקרונות נוצרו, לא כדי להפר אותם, אלא כדי לקיימם. משום כך יכולנו לאמר, בלב בוטח, אחרי מלחמת ששת הימים, את אשר אמרנו לפניה. אדמת מולדת היא. שחררנו אותה מכיבוש, אשר מעולם לא הפקיע את זכותנו עליה, אין צורך "לספחה"; יש להחיל עליה את חוקי המדינה. זה דבר הזכות; כזהו משפט השחרור.

שר הביטחון כיוון לשטחי ארץ ישראל, שהיו כבושים, בדברו על אדמת המולדת. בעינינו, דבריו הם מובנים מאליהם. אבל מר דיין הוא אחד מראשיה של מפלגת העבודה. אם הוא הגיע, על אף שנות התעייה של מפלגתו, לטרואיזם הזה, אות נוסף הוא, כי יש תוחלת בנאמנות לעקרונות. הוכחה נשנית, הניתנת לכולנו, כי בנאמנות זו, ולא בהתכחשות, יש גם תבונה מעשית, לקח טוב וחשוב הוא לאומה.

מלת המפתח, אשר עליה דיבר, במידה של התרגשות מר משה דיין, הוכללה בסעיף 4 המפורסם של קווי היסוד למדיניות הממשלה, התובע את הגברת הקמתן של היאחזויות ביטחוניות והתנחלויות קבע על אדמת המולדת. הייתי, בדצמבר 1969, אחד מחבריה של הוועדה הבין-מפלגתית, אשר קיבלה, בין השאר, סעיף זה. מר דיין הכריז, כי הוא הצטרף לממשלה, לא בעבות ראיונה של ראש הממשלה, הגברת גולדה מאיר, בעיתון "אובזרוור", אלא בזכות אותו סעיף בקווי היסוד. נציגי גח"ל עזרו, אפוא, למצוא את מלת המפתח אשר איפשרה, למר דיין, או הקלה עליו, לשוב ולהצטרף לממשלה. מוסיף אני לחשוב, כי מר דיין הוא שר ביטחון ברוך כישרון ורב ידע, גם משום כך קיבלתי בסיפוק את הודעתו. מסתבר, כי לא רק במאי 1967, אלא גם בדצמבר 1969, סייענו בידו, על ידי תרומתנו בניסוחם של קווי היסוד, לקבל את תפקידו.

כדי להסיר כל אי-הבנה, עלי לציין, כי לא עלה על דעתנו לדרוש אי-פעם מידה של הדדיות, בקשר עם סוגיות לאומיות אלו. אין לפנינו, או מאחורינו, שאלה של הכרת תודה, או כפיות טובה. הבעיות הן גדולות, היסטוריות, כל אחד מאתנו היה חייב לקבוע עמדתו כלפיהן, על פי הכרתו, ולבחור לו את הדרך בה ילך.

ב.

בשביל חבריו של מר דיין, למפלגה, לא לדעה, קיימת מלת מפתח אחרת: חלוקה. לאחרונה היא עלתה לדרגת עיקרון. יש לתמוה על מיסטיקה זו. היכן, ומתי, הוכרזה חלוקת ארץ לתביעה עקרונית? הכל יודעים, כי היתה זו תמיד תוצאה של מלחמה. נשער נא בנפשותינו, כי הארצות המחולקות, כגון אירלנד, או קוריאה, או וייטנאם, מתאחדות; כלום היה קם מישהו, בתוכן או מחוצה להן, לתבוע, כי ישובו ויחלקו אותן? מספיק להציג שאלה עיונית זו, כדי להבין עד לאיזה אבסורד הגיעו נלהבי-החלוקה-מחדש בארץ-ישראל?

נוסיף לשאול, אימתי שאפה הציונות לחלוקת הארץ. מר משה שרת הותיר לנו, בזיכרונותיו האישיים, רישום מעניין מפגישה בין נציבה של בריטניה, הגנרל ווקופ, ובין נשיאה של ההסתדרות הציונית חיים וייצמן. השיחה ביניהם נתקיימה בימי הדיונים על חלוקת הארץ, על פי המלצתה של ועדת פיל המלכותית. ד"ר וייצמן, אשר קיבל את המלצת הוועדה, הבהיר, כי הוא רואה בחלוקת הארץ עוול לעם היהודי, וכי בבוא היום תהיה כל ארץ ישראל למדינה יהודית. בפני ועדת פיל זו הופיע לויד ג'ורג' ראש הממשלה שפרסמה את הצהרת בלפור, והעיד, כי הכוונה היתה, שאם היהודים יהיו לרוב ברור של האוכלוסין, תהיה ארץ ישראל למדינה יהודית – Jewish Commonwealth. כיום יש רוב יהודי ברור וגדול בארץ ישראל המערבית, שחלוקתה הכפויה בוטלה במלחמת ששת הימים, אך יהודים, ציונים, שרים קמים ומכריזים, כי אסור לעשותה למדינה יהודית, כי מצווה היא לחלקה מחדש! אין להניח, כי בהיסטוריה, הידועה לאלה שלמדוה, קרה משהו כה אבסורדלי.

שרי האוצר, החוץ, החינוך ואחרים עומדים על "עקרון" החלוקה. הם תובעים במפגיע, כי נכריז ונבטיח שאנו נמצאים "בשטחים" באורח זמני בלב. שניים מהם אף הסבירו לנו, כי רק אם נתחייב על ארעיות הישיבה, נוכל להוסיף ו"לשבת" ביהודה ובשומרון. מדבריהם אלה יוצא סיבוך הראוי למשוך את תשומת לבו של כל מי שנוהג לחשוב בהיגיון. שרינו המכובדים רואים בשליטתנו ביהודה ובשומרון אסור מבחינה מדינית, דמוגרפית, חברתית. אך הם משיאים לנו עצה, איך לקיים את השליטה בהם זמן רב מאוד. הכיצד? אם נאמר, כי מנוי וגמור עמנו לצאת, נוכל להישאר. תהיה לנו, אפוא, ארעיות-קבע. הגיוני מאוד. אבל הן לדידכם, שרינו, מורינו ורבותינו, זה יהיה אסון לעם ישראל; למה, אפוא, אתם מבקשים, ומוצאים, עצה לאמללו? ברור, כי האסכולה שלכם, לחלוקת ארץ ישראל, בזמניות מושכת, מוליכה אל זו של מר בן-אהרן, המציע לחבריו לשבור את מה שהם חושבים לפח, ולהימלט אל הפחת.

מר פנחס ספיר דוחה, בתקיפות האופיינית לו, את ההצעה של מזכ"ל ההסתדרות, תומכו בעניינים מדיניים, יריבו בענייני כלכלה. שר האוצר הכריז, בהדגשה יתרה, כי הוא מתנגד לסגת אפילו מילימטר אחד, בלי הסכם שלום. הוא גם שולל, בלא תנאי, שיבה אל קווי ה-4 ביוני 1967. לעולם לא! אלה דבריו, לרבות סימן הקריאה בפיו.

אם אלה הם שני תנאים, בל-יעבורו, הנני מציע לשר האוצר, הדורש מחשבה רציונלית, וכן לתומכיו במערך, לבנות, על פי תורת ההיגיון, שני היקשים. יתבוננו נא:

הנחה א' – מר ספיר וחבריו מודיעים, כי לעולם לא נשוב לקווי החלוקה שהיו קיימים עד מלחמת ששת הימים.

הנחה ב' – (להבדיל) כל ממשלות ערב מודיעות, כי, אם זו היא עמדת ישראל, לעולם לא יעשו עמה הסכם שלום.

המסקנה – על פי האסכולה של מר ספיר וחבריו למערך, לעולם לא יהיה הסכם של שלום בינינו ובין הערבים.

ההיקש השני:

הנחה א' – שר האוצר מכריז, כי בלי הסכם שלום נוסיף לקיים את שליטתנו ביהודה ושומרון על אוכלוסייתן הערבית.

הנחה ב' – הערבים מצהירים, כי על פי התנאים המוחלטים של שר האוצר היהודי, הם לעולם לא יעשו שלום עם ישראל.

המסקנה – על פי האסכולה של שר האוצר ועמיתיו, נשלוט לעולם ביהודה ושומרון, על אוכלוסייתן הערבית.

אני קורא למר פנחס ספיר, לחבריו, תומכיו ועמיתיו, להסביר לנו, ולכל האנשים הפשוטים בישראל, באיזה היגיון הם מונעים, לפי אסכולתם, את מה שהם קוראים אסון.

ג.

שר האוצר שב ומעלה לפנינו את אומת הדמוגרפיה. עוד לפני הפסח שמענו אזהרה מפיו, כי הוא עומד לפרסם מספרים "מזעזעים". חיכינו. זכינו. בקול ישראל בישר לנו מר ספיר, כי בעוד 25 שנים יהיו בארץ ישראל 55 אחוזים יהודים ו-45 אחוזים ערבים. נו...?

מעניין יהיה להשוות את המספרים החדישים עם הקודמים. יש להניח, כי חכמי הסטטיסטיקה, המספקים תחזיותיהם לשר האוצר, לא התחלפו בחמש השנים האחרונות; אבל גם אם חלו ביניהם חילופי גברי, אין הם משנים את העיקר. עובדה היא, כי בקיץ 1967, מיד לאחר תום מלחמת ששת הימיים, נמסרה לידינו תחזית, הקרויה מדעית, שלפיה, כעבור 30 שנה, תשתווינה שתי האוכלוסיות, היהודית והערבית, בארץ ישראל כמספרן, ומשנת 1997 ואילך יתחיל לקום רוב ערכי על אדמת המולדת. מאז הוגשו לנו הטבלאות המפורטות ההן, חלפו חמש שנים ומעלה. עתה, החישוב הוא לא ל-30 אלא ל-25 שנה. יוצא, כי שנת קץ התחזית לא שונתה, הלוא היא 1997, על פי ספירתם. אך יש הבדל יסודי מאוד בין שתי המסקנות. לפני חמש שנים הזהירונו, באורח מדעי לחלוטין, כי עם התקרב המאה לקיצה, כבר נהיה למיעוט בארצנו; בראשית 1973 אנו שומעים נבואה סטטיסטית, כי עד הימים ההם, אמנם יגדל המיעוט הערבי, אבל הרוב היהודי יהיה רוב. לכל הדעות, אין זו טעות שולית. אפשר, וצריך, ללמוד ממנה הרבה.

לו רצינו ללכת בדרך חכמים וטועים זו, היינו יכולים להקשות עליהם, מה יהיה על המדינה היהודית, בלי האוכלוסין של יהודה ושומרון. מפלגת העבודה כולה עודנה עומדת על כך, כי חבל עזה ייכלל בשטח הריבונות של ישראל. כך הוחלט, נכתב ונאמר. מר ספיר מסכים, אפוא, כי במדינתנו יהיו לפחות 800 אלף אזרחים ערביים. ההפרש אינו, כמובן, כפי שמקובל לאמר, של מיליון תושבים, אלא של פחות ממחציתו. מוליכי האימים שואלים אותנו, מה יהיה עמנו, מבחינה דמוגרפית, כעבור 25 שנה, עם יהודה ושומרון. ואנחנו נשאל אותם, מה יהיה כעבור 35 או 40 שנה, עם איזור עזה? האם כל הרבותא שלהם היא בהארכת חיינו הלאומיים,ה שלווים, המבוטחים, ב-10 או 15 שנה?

אבל אין לנו צורך לשאול מן הבהלתנים את נימוקיהם. ייתכן, כי בצר להם, הם היו משיבים לנו, שאין לדעת, מה עשוי להתרחש ב-10 או 15 שנים נוספות. ומה עשוי לקרות ב-25 שנה? המומחים לסטטיסטיקה כבר טעו, בהניחם, כי יבואו אלינו, בשנות תחזיתם מספר מסוים של עולים. מהי, אפוא, מידת "המדעיות" של מספרם החדש: 50 אלף. היו לנו שנות עלייה של למעלה ממאה או אף מאתיים אלף. ההתפתחות, הנראית לעין, גם במזרח וגם במערב, באה ללמד, כי מייסדי העלייה האלה הם מציאותיים לחלוטין. שר האוצר, על פי הרגלי לשונו, דיבר בהקשר זה, על "מספרים יבשים". אבל אם המדובר הוא ב-25 שנים, הבאות עלינו בתקופה היסטורית אדירה זו, אין שום "יובש" במספרים צפויים. יש חזון, והוא המציאות. הוכח לכל, דווקא בארץ ישראל, כי החזון גובר על התחזיות. על כך, כמובן, יש תמיד להוסיף את אמירתו של הרצל: אם תרצו, אם נרצה, יגדל הרוב היהודי, על ידי שיבת ציון, במאוד מאוד.

ד.

לדיון הנמשך במפלגת העבודה, על ארץ ישראל וחלוקתה, יש משמעות לא רק מדינית, אלא גם מוסרית. שמענו את האסכולות למיניהן, קראנו את דבריהם המפורטים של ראש הממשלה ושל רוב חבריה. אנו יודעים היטב את עמדתה של מפ"ם. הטינו אוזן קשבת לעצותיו של מזכ"ל ההסתדרות. אין אנו צריכים להשתמש במלים דרמטיות, כדי לקבוע, כי האסכולות הללו אינן עולות בקנה אחד. בעליהן לא בנו בשבילנו את מגדל השלום; הם הקימו, לנגד עינינו, מגדל בבל.

יש לזכור, כי המדובר הוא לא בשאלה שולית, או בבעיה, שאינה עומדת להכרעה. נהפוך הוא. אנו דנים כולנו בבעיות המרכזיות של חיינו הלאומיים, אשר העם נקרא ועתיד, להכריע בהן בעוד חודשים מספר. איך הוא יבחר בין האסכולות הסותרות, אחת את יריבתה, בתך מפלגת העבודה, בתוספת מפ"ם? הניתן להצביע, בעת ובעונה אחת, ובפתק אחד, בעד אדמת המולדת, כמלת מפתח, לקביעת עתידנו ובעד חלוקתה מחדש כעיקרון, אשר להגשמתו יש לשאוף? על הבדל יסודי, היסטורי כזה, אין לחפות בשום מלל. אם בעל פה ואם בכתב. צריך לבחור. שתיים הן האסכולות העיקריות. והברירה ביניהן מעולם לא היתה בחירה כל כך, כמו בימים אלה, עם אי-סיום הוויכוח בתוך מפלגת העבודה.

כיצד, ובמה, בוחרים? לו ניתן היה, למי שתומך במערך, לסמן בפתקו, הנושא את שלוש האותיות  א-מ-ת, את שמות החטיבות, כגון מפא"י, אחדות העבודה, רפ"י או מפ"ם, אף אז לא היתה זו בחירה ראויה לשמה, לגודל התקופה, לחשיבות ההכרעה. רפ"י? ומה על עמדתו של שר העבודה מר אלמוגי? אחדות העבודה? ומה על עמדותיהם השונות בתכלית של השר גלילי ושל מר בן-אהרון? אף במפא"י לשעבר יש קבוצת חברים הדורשת, כי מפלגת העבודה לא תקבל על עצמה את האחריות ההיסטורית לחלוקתה מחדש של ארץ ישראל, מתוך פחד שווא של הדמוגרפיה. אלה דבריה המקוריים. באשר למפ"ם, הוסיף מורה ורבה, גם אם לא עוד מזכירה הכללי, היבט מעניין על עמדתה המדינית הידועה. לקראת חג החרות נתבשרנו מפיו, כי בברית המועצות הוקם הבסיס להגשמת הסוציאליזם. כדאי היה לשמוע, מה דעתו על בסיס זה על הגשמה זו של בעל בריתו לחלוקת ארץ ישראל, שר האוצר הנכבד.

אבל, כידוע, שום סימון נוסף, לא חטיבתי ולא אישי, אינו אפשרי בהצבעת האזרחים לכנסת. יתרה מזו: כל אות נוספת פוסלת את הקול. האזרחים ייקראו להצביע, בפתק "מאחד", בעד המועמדים דיין ופרס, בן-אהרן וספיר, גלילי ואבן, אלון וחזן, גב' מאיר ויערי. היום ברור לכל מי שרוצה לראות את הא.מ.ת, כי אין זו אלא הונאת הציבור.