האמרשילד,ישראל והאומות

 היום, בו ארגון האומות המאוחדות שב ובחר במר דאג האמרשילד למזכירו הכללי, חל ביום הכיפורים. משלחת ישראל נעדרה, לפי טבע הדברים, מישיבת בחירה. לפני שנה עד לא יצאה מציון התורה הרשמית, או הרישומית, של הפרדה, לגבי יהודי, בין לאום ובין דת. אבל ממשלת ישראל נוהגת, לעיתים, גם באו"ם להפריד בין הלאום ובין הכבוד. למחרת היום נצטוותה משלחתנו להודיע ברבים, כי היא לא נעדרה מן העצרת אלא בגלל יום הדין, אך לו השתתפה בה, הייתה מצביעה עבור האמרשילד.

הודעת חנופה זו לא יכלה אלא לעורר תמהון וסלידה. אפשר היה להבין, לו הממשלה הייתה מחרישה בדבר סדר היום של הישיבה, ממנה נעדרה משלחתנו מטעמי דת- לאום. אפשר היה גם להבין, לו היא הייתה מודיעה, כי, אלמלא יום חשבון הנפש, הייתה משלחתנו משתתפת בישיבה ונמנעת מן ההצבעה. ועוד יותר אפשר היה להבין ולהסביר, לו נציגותנו הייתה אומרת בגלוי ובגאווה, כי היינו מצביעים נגד בחירתו המחודשת של מר האמרשילד, אך היות והיא חלה בשבת השבתון, לא השתתפנו בה כלל. אבל להביע צער על כך, כי משמים עיכבו בעדנו להרים ידנו בעד מזכיר כללי, הנוטר איבה לישראל בליבו ועויין לה במעשיו,- הייתה זו התרפסות, אופיינית לא לנציגי יהודה המחודשת, אלא לנושאי העבדות בתוך חירות, שניסו, בימים עברו, להפריד בין הדת ובין הלאום בכיוון הפוך.

מר האמרשילד נשלח, מטעם האו"ם, ללבנון השסועה, כדי להתבונן במצב ולמסור עליו דין וחשבון לאומות העולם. ההתערבות הנאצרית גלויה לעין כל. סוגי הנשק- ביניהם בזוקות- הנמצאים בידי מורדים, בארץ בה הצבא לא התמרד ולא התפלג, מאשרים אותה יותר ממאה עדים. אך מר האמרשילד מסר דין ושבון, המטהר את נאצר מכל אשמה ומכל חשד. במקום ריבוי הדברים, יכול היה המזכיר הכללי לכתוב, בשינוי גירסה היסטורית, שתי מילים בלבד: באתי, לא ראיתי, ולהוסיף עליהן...ונאצר ינצח. דין וחשבון זה הוציא מכליהם את אפילו את האנגלים קרי המזג, כביכול, ואת מחלקת המדינה בוושינגטון, שאינה ידועה מהתנגדות לנאצר. בריטניה טוענת, כי בידיה הוכחות ברורות של התתערבות הסורית- מצרית בלבנון. אמריקה הוסיפה, כי, על פי המסמכים הנמצאים בידיה, אין עוד שום ספק, שנאצר שולח אנשים ונשק לערי הלבנון. באשר לפאריס, והיא מעולם לא פקפקה, כי נאצר ינסה להשתלט על כל המזרח התיכון, אם בכוח ואם בחתירה, ואם בכוח החתירה. התערבותו של נאצר בלבנון ברורה לחלוטין למדינאי צרפת. כך נוצר מצב בין לאומי משונה; אולי חסר תקדים. אולי חסר תקדים.

ישראל חייבת איפוא לפעול. ויש, בעניין זה, יותר מאשר דרך פעולה אחת. באיגרת פומבית, שתופנה לכל חברי האו"ם, מלבד אלה שאינם מכירים בנו, יכולה הממשלה להעמידם על אי מהימנותו של המזכיר הכללי, לאור התגובות בבירות המערב לדין וחשבון שלו, ולהשיר להם את הסקת המסקנות. אפשר גם, בפעולה דיפלומטית לא פומבית, להכין את הקרקע לתביעה משותפת, בעצרת הסתיו המתקרבת, להתפטרותו של מר האמרשילד, החייב ללכת.

אבל ברור, כי ישראל יכולה וחייבת ליטול בעניין חמור זה, יוזמה, שתהא לברכה לה ולעמים אחרים. ואולי בפעולה זו תכפר הממשלה, במידת מה, על החטא שחטאה לאומה בניב שפתיים, לאחר יום הכיפורים האחרון...