האלטרנטיבה

האלטרנטיבה

המלחמה בכח הנשק אינה מוצאת חן בעיני חוגים מסוימים בישוב. אחדים דוחים אותה בגלל הסכנות הכרוכות בה; אחרים מקללים אותה כ"מלחמה פשיסטית". אפשר אולי להבין לרוח המסתיגים. המלחמה הישירה דורשת באמת קרבנות רבים הן נפשיים והן גופניים. זוהי דרך קשה מאד. ולא הכל מוכנים לעלות עליה. עוד הכובש הראשון שבקורותינו שלח הביתה את כל הירא ורך הלבב... לעומת זאת, אפשר רק לנוד לעמדת המשמיצים. בכח הנשק נלחמו כל שוחרי החופש בהיסטוריה האנושית והעברית. וושינגטון נגד האנגלים, גריבלדי נגד האוסטרים, עמי הבלקנים נגד הטורקים, הבורים נגד הבריטים, מהפכני צרפת נגד המשטר הפיאודלי, מהפכני רוסיה נגד המשטר הצאריסטי - כולם אחזו בנשק וקראו להתקוממות מזוינת. והחשמונאים והקנאים ובר-כוכבא ורבי עקיבא - האם ה"רק כך" שלהם היתה, כפי שטוענים היום המשמיצים "המוסריים", דרך נלוזה, העומדת בנגוד לחוקי הקידמה ומוסר היהדות? נראה כי קל מאד להתלהב למלחמות החופש שהתנהלו בעבר הרחוק; קל גם להציג כדוגמה תיאורטית בפני הנוער את הגבורים, שהלכו בדרך הקשה, לפני מאות או אלפי שנים. אולם קשה להמשיך בשרשרת הזהב, או, ביתר דיוק, בשרשרת הברזל; וקשה להפוך את הדוגמא ההיסטורית לדוגמא חיה. ואם צעיר עברי, שאך קם משיעור מלא הערצה לגבורים הקדמונים, רוצה להסיק מסקנות ביחס להווה, מזריקים לו מיד תרופה נגד "המינות": הדרך הזאת היא כיום דרך "פאשיסטית". וככל שגדלה סכנת המינות, ככל שמתרחבת הדעה, כי דרך אחרת אין, כן גדל מספר ה"זריקות" המטמטמות, כן גוברת ההסתה, הנוטלת את אפשרות המחשבה וההשואה.

אולם השאלה, העומדת כיום בפני כל איש בישוב היא, לאמיתו של דבר, לא שאלת ההסתיגות הכנה, או ההשמצה הזדונית. השאלה היא אחרת. אם המלחמה בנשק אינה מוצאת חן, מה אתם, רבותי מציעים במקומה? מהי האלטרנטיבה שלכם? מה אתם חושבים לדרך טובה וגם מועילה? כיצד יש בדעתכם להביא לידי שנוי במצב? איך אתם חושבים למגר (כבטויו המהפכני של "משמר") את הספר הלבן? באילו אמצעים רוצים אתם לפרוץ (כלשונכם המקובלת) את השערים הנעולים? איך תכוננו את "השלטון העברי הסוברני" על אדמת המולדת, בזמן ששולט בה, בלי מרכאות, שלטון נכרי, סוברני מאד ואנטי-עברי מאד?

כולם, ללא יוצא מן הכלל, מאוחדים בדעה, כי המצב הקיים הוא ללא נשוא. אבל המוצא? אי המוצא?

עורך "הארץ" בכותבו על "חידוש הטירור", תמים דעים אתנו, כי סיום המלחמה באירופה הפריך את האשליה האחרונה, שטופחה במשך שנות המלחמה. היטלר כבר נוצח, "הציר" נשבר, תקופת הפיוס כאילו חלפה. הטרגדיה היהודית הגיעה לשיאה. ארץ-ישראל מוכנה, מכל הבחינות, לקבל מאות אלפים עולים. אך, למרות כל זה, נשאר הספר הלבן בתקפו. השערים נעולים. אחרוני היהודים באירופה גוועים. אין קרן אור באופק. איש לא שם לב לתביעותינו; איש אינו מתחשב בזכויותינו.

ובכן - מה לעשות? בקרבות ובחבלות, טוען המחבר הנכבד, לא נוושע. אלה רק יביאו סבל על הישוב ויגזלו מאתנו מאות צעירים, טובים ומסורים, שיפלו, או ייכלאו, בבתי הסוהר. לא זו הדרך. צריך ללכת בדרך אחרת, יותר מועילה. מהי?

המחבר מתקשה לתת תשובה לשאלה הבלתי נעימה. בעצם אין לו אלטרנטיבה. הדרך שהוא מציע ללכת בה אינה נותנת, לאור הנסיון שלו, כל בטחון, כי היא תביא למטרה. הדרך הזו מבטחת רק מדבר אחד: היא אינה גוררת כל קרבן. משא-ומתן מדיני, קובע המחבר, יכול להביא לידי אכזבות מרובות. אבל תמיד אפשר לחדשו. אולי אין הוא מביא את התוצאות הרצויות, אבל מה איכפת? סכנה אין בו ותמיד אפשר להתחיל. לייחל, לפנות ולצפות.

זוהי, איפוא, ה"אלטרנטיבה" למלחמת-שחרור היסטורית. העורך שהציע אותה, מקפיד בדרך כלל על דיוק הביטוי, אך הפעם סר ממנהגו הטוב. הוא דבר על משא-ומתן ושכח, אולי בהשפעת הפראזיאולוגיה המקובלת, כי זהו מושג ממלכתי, שאין לו כלל יסוד בפעילות החוץ של המוסדות הציוניים. אין מנהלים אתם מו"מ; ואין הם מנהלים משא-ומתן עם גורמי חוץ. היחסים האמיתיים ביניהם הם אחרים. המוסדות הציוניים, או נציגיהם, מנהלים קצת תעמולה בקרב חוגים פוליטיים, אנגליים או אמריקאיים, או אחרים, פחות או יותר חשובים. וזה הכל. יש מי ש"משתתף בצערם"; ויש מי שמושך בכתפים. אבל החיים בארץ-ישראל, או המוות ביהדות הגולה, "זורמים" לפי רצונם הקבוע של השליטים הבריטיים. אין הם דנים עם היהודים על עתידם; הם מחליטים עליו. והחלטתם מוצאת לפועל בשיטתיות, בעקביות, באכזריות. היהודים רק מוחים.

אבל אפילו אם נקרא למלאכת התעמולה והמחאות בשם המצלצל "משא-ומתן", צריך לחשוב, אחרי השואה ההיסטורית, שכבר באה בעקבותיו, מה הוא עלול להביא לנו בחשבון הסופי. נכון, שאין הוא מסוכן; נכון שאפשר להתחיל בו כל פעם מחדש; נכון שאפשר לנהלו עד סוף הדורות. אולם התוצאה? מה תהא תוצאתו הסופית?

נוטים לשכוח אצלנו, אפילו היום, כי מצבנו אינו סטאטי. דינאמיקה רבה פועלת בחיינו, הן בגולה והן במולדת. מהי הדינאמיקה הגלותית, ידוע עתה לכל ילד. הזרם הכביר, העובר ברחבי העולם, דוחף את עמנו תהומה, במובן הפיסי, במובן הברוטאלי ביותר של מושג זה, בו השתמשו ציונים, כבמליצה, לפני כמה עשרות שנים. ובמקביל לזרם זה, זרם ההשמדה, שוטף זרם החיסול בארץ-ישראל. גם פה אין אנו עומדים במקום. אין זו עוד שאלה של תנאים יותר, או פחות, נוחים; אין זו בעיה של בנין, העומד להמשך, לפי החשבונות המוזרים, דור או דורותיים, או חמשה דורות. זוהי שאלה של חיים או מוות. ללא הפרזה. פשוטה כמשמעותה. השלטון הבריטי בארץ-ישראל אינו רק שלטון נכרי, ששום אומה, בעלת תרבות, אינה סובלת אותו לאורך ימים. הוא גם מחוקק חוקים גורליים; הוא מתכנן תכניות לעתיד הרחוק. השלטון הבריטי, כפי שעוצב במשך עשרים וחמש שנים, הוא "דינאמי" מאד ביחס לעמנו. מעשיו לא רק חרצו את גורל אחינו באירופה; הם גם קובעים את גורל בנינו ובני בנינו במולדת.

חושבנו, כי אפשר לדרוש, לפחות היום, מאת עתונאים, או מדינאים עברים, כי יבינו את האספקט הזה במצבנו. הם מודים, כי הספר הלבן מוסיף לחייב ולהתגשם. אך הם שוכחים - או רוצים לשכוח - כי רק שלש וחצי שנים נשארו להגשמתו הסופית. באפריל %1949& צריכה לקום, לפי "הצהרת בלפור הערבית", המדינה הפלשתינאית "העצמאית", "החפשית", "הדמוקראטית", עם אוכלוסיה עברית שתהווה שליש של האוכלוסיה הכללית. "לא יקום ולא יהיה"? מדוע? מדוע קמה והיתה "מדיניות הבגידה", כלשון הועד הלאומי בשנת %1939&, שגרמה להשמדת שליש העם מחד גיסא, ולהקפאת הישוב עד כדי שליש האוכלוסיה - כלשון הספר הלבן משנת %1939&, - מאידך? האם בשנים הללו, האיומות בקורותינו, לא השתמשתם באמצעי הבדוק שלכם, במשא-ומתן המפורסם?

איננו רוצים לחזות, מה היה בגורל הישוב בתוך "המדינה הפלשתינאית". דבר זה מרגיש כל יהודי באופן אינסטינקטיבי. הוא יודע, כי משמעו, במוקדם או במאוחר - השמדה. והפעם לא השמדת אחיו, הנמצא אלפי מילין ממנו, אלא השמדתו הוא והשמדת בניו ובנותיו. והנה, לאור האפשרות הזאת, שהיא ריאלית וקרובה ביותר, מציע לנו עתונאי מפוכח להמשיך, ללא נסיון של בקרת, בדרך שהביאתנו עד הלום. עלינו להוסיף ולנהל, ללא ליאות, את המשא- ומתן המדומה, מפני סבה פשוטה, מפני שאין הוא מסכן אף אחד!

העתונאי הנכבד, שניתן לו, לפי שעה, כשם שניתן בשעתו לעורכים היהודיים בברלין ובפראג, בורשה ובבודפסט, לכתוב מאמרים פילוסופיים, מלאי חכמה, נגד "הרפתקאות" - העתונאי הזה שוכח, כי אם האלטרנטיבה שלו אינה מסכנת אף אחד, הרי ברור, לאור הנסיון, ונוכח הדינאמיקה הכפולה, כי היא מסכנת את הכל ואת כולם. ואם רשאים אנו להשתמש באחד ההיקשים של זאב ז'בוטינסקי, הרי השקט, שאינו ניתן לערעור, של אנשי המשא-ומתן הנצחי, מזכיר את השקט של כבשים הניצבים ליד בית המטבחיים ומחכים לתורם...