האיסטרטגיה והטקטיקה של המרד

 האיסטרטגיה והטקטיקה של המרד/מנחם בגין

-א-

האיסטרטגיה המיוחדת של המרד העברי לא בן-יום נוצרה: היא עוצבה וחושלה באש הקרבות ולאור  הניסיון. היא התבססה בעיקר על ידיעת המצב הבין-לאומי, על לימוד מצבה החדש של בריטניה ועל התעמקות בשיטות השליטה של המעצמה המשעבדת.

-ב-

מלחמת העולם השניה – והמרד פרץ באש-להבה רק עם קץ המלחמה העולמית שנתה את המצב הבין-לאומי מן הקצה אל הקצה. ציים אדירים ירדו תהומה: מחנות צבא עצומים הושמדו ופוזו: מעצמות גדולות ירדו והפכו למדינות בינוניות: מדינות בינוניות וקטנות נבלעו, אם במישרין ואם בעקיפין. כגופים מעצמתיים גדולים. בקצות תבל קמו שתי ממלכות, המרכזות שטחים, אוכלוסים וכוחות צבאיים ומשקיים, שכמותם עוד לא נראו עלי האדמות.

האם השנוי הזה יהיה לטובת האנושות או לאסונה. לטובת עמנו, או לרעתו – ימים יגידו: אין ספק, שהוא היה לטובת המרד העברי נגד בריטניה. אין זו שאלה של הערכה היסטורית בדיעבד: אנחנו המורדים, לקחנו בחשבון את הגורם הבין-לאומי הזה בעיצומו של המרד. חשבוננו היה פשוט. בריטניה,שנגדה הרימונו את דגל התקוממות. נצבה מול מעצמה אוייבת במזרח התיכון ועמדה מול עם בלתי ידידותי במערב. החשבון לא היה מוטעה: המאורעות הצדיקהו לחלוטין.

היו לנו בשנות המחתרת, פגישות ושיחות עם גורמים רשמיים ובלתי-רשמיים של ברית המועצות וידידיה. בפגישות הללו, שהתקיימו בזמנים שונים, אפשר היה ללמוד, כיצד הולך ומשתנה יחסה של רוסיה אל שאיפת העצמאות שלנו, כתוצאה של מלחמת העצמאות נגד המשעבד הבריטי. רק מי שידע, לא מספורים וספרים, כי אם מניסיון אישי – על איזה הרגלי מחשבה חייבים היו להתגבר מעצבי המדיניות הסובייטית, בכדי לתמוך "במדינה בלתי קיימת", מסוגל להעריך את גודל השינוי, שהמרד האנטי-בריטי הביא בכנפיו. עודני זוכר את התורה "ההיסטוריוזופית" על תנועת שיבת ציון, ששמעתי ב-1940 מפי נציג שמי מיוחד של ברית-המועצות. הוא טען, כי "הציונות"  למעשה אינה קיימת, כפי שאינה קיימת המדינה, שאותה הייתי רוצה כביכול לראות מוקמת על תלה הציונות, אמר, אינה אלא קומדיה והסוואה. הרצל נשלח ע"י הבורז'ואציה הבין-לאומית, בכדי למשוך את הנוער היהודי ממשימת המהפכה באירופה. הרצל ואחרים – מטעים או מוטעים – נצלו את הרגש שקונן בלב היהודים לציון, אבל הם בכלל לא חשבו, או אינם חושבים על מדינה עברית: מטרתם האמיתית והיחידה היתה למנוע בעד הנוער העברי מלהצטרף למחנה המהפכה באירופה גופא. כך למדני שופטי: כך למדו אותו. זאת היתה הדעה הרשמית, השליטה כמעט, או הכמו-מדעית.

דעה לגמרי אחרת שמעתי, בעקיפין ובמישרין, בשנים 1946-7, בועידת העתונאים הבין-לאומית, שהתקיימה בפראג, שאל דוד זסלבסקי את העתונאים העברים, משום מה לא באתם בא-כוחה של העתונות התת קרקעית - של "הארגון"? העתונאים "מטעם" ענו מה שענו, אך זסלבסקי, אחד מעורכי "הפראוודה", אמר על חשבון הנעדרים: "הם עושים מלאכה גדולה"- "כראבריעי ריביאטא"

נציג סובייטי אחד הסביר לשליחנו, כי מלחמת הארגון הצבאי הלאומי היא פרוגרסיבית, באשר הוא מעורה בהמוני העם, והראייה: הבריטים לא מצליחים לחסל אותו. אף על פי שהם נעזרים ע"י משתפי-יהודים... לידי בטוי מושלם ונמרץ ביותר הגיע השנוי המופלא בנאומו המפורסם של אנדריי גרומיקו בעצרת או"מ. שבו קבע הנציג הסובייטי , כי מאורעות הדמים בארץ ישראל, שעליהם אין השלטון הבריטי מסוגל להתגבר, הוכיחו כי השלטון הבריטי פשט את הרגל. יתכן שבמשפט קצר זה מתגלמת,בעיקרה, המדיניות הסובייטית כלפי ארץ ישראל בתקופה האחרונה. וודאי, שברית המועצות רצתה ב"פשיטת הרגל" של שלטון הבריטי הקולוניאלי. מאורעות הדמים, לא זו בלבד שהביאו לידי פשיטת הרגל הבריטית, אלא אף הבליטו אותה,הבלטה שאין למעלה הימנה, לעיני כל. המסקנות של מדיניות ריאליסטית ושל מדינאים ריאליסטיים – אין בעולם ומלואו מדיניות ומדינאים יותר ריאליסטיים מאלה שבמוסקבה – משתמעות מעצמן. המסקנות הללו גם הוסקו. ברית המועצות, בניגוד ל"קול העם" ו"על המשמר", התייצבה בשורת שוחרי המדינה העברית העצמאית.

גם אמריקה דרשה בעקבות המרד על כל תופעותיו, "פתרון מידי" לשאלת ארץ ישראל, אופייני הוא כי וורן אוסטין, האמריקאי, כאנדרי גרומיקו הרוסי השתמשו כמעט בביטויים זהים, בכדי לנמק, בפני חברי ארגון האומות המאוחדות, את הדרישה להקים בארץ-ישראל משטר חדש במקום השלטון הבריטי.

וודאי, יהדות אמריקה ומדיניות הפנים האמריקאית מלאו כאן את תפקידן האובייקטיבי, ופעולתם הצבורית הענפה של שליחינו, שהקימו את הועד לשחרור האומה, הוציאו במידה רבה מאד את השפעתן של היהדות ושל דעת הקהל האמריקאית מן הכוח אל הפועל ביחס לארץ-ישראל. העובדה,שהעם האמריקאי בתור שכזה הוא בלב ובנפש בלתי ידידותי לבריטניה בתור שכזו: העובדה ששתי מלחמות עולמיות שבהן עמדו הבריטים והאמריקאים מצד אחד של המתרס, לא הצליחו לעקור מלב העם שמעבר לים את רגשותיו השליליים לניניו של ג'ורג השלישי : העובדה, שהיחס לברית המועצות , העומד היום בסימן פולטון, אין בכוחו לטשטש את הרגשות הללו – העובדה הזאת עזרה להפעיל, גם אם לא יצרה, את האינטרס המדיני של אמריקה לא להמעיט, בתקופות מסויימת, אלא דווקא להרבות בקשייה של בריטניה במזרח התיכון. רק איש נבער מדעת, או טלפן מדעת יכול לטעון, כי קיימת זהות אינטרסים בין ארה"ב לבין בריטניה במזרח התיכון : האמת היא, כי האינטרסים החיוביים של וושינגטון ולונדון הם מנוגדים, אם כי האינטרס השלילי אחיד הוא. אינטרס שלילי הוא גורם בעל ערך עצום : למדנו את זאת מתוך תהפוכתיה של מלחמת העולם השניה, אולם בתקופת בין הערביים הבין לאומיים משתלב האינטרס החיובי בשלילי : פעם גובר הראשון ופעם אחרת ידו של השני על העליונה. חכמת המדיניות היא לנצל את ניגודי האינטרסים ולא לטשטשם. אין זה מקרה, שברית המועצות מדגישה, מפקידה לפקידה, את ניגוד "האינטרסים האימפריאליסטיים" בין אמריקה לבין אנגליה: ודאי לא מקרה הוא, שמדינאי חשוב ממחנה המזרח – גוי כמובן- עמד במיוחד על אותו ניגוד אינטרסים בקשר לשאלת ארץ-ישראל. והנה, המרד, או "מאורעות הדמים" כלשונו של מר גרומיקו, או "מעשי האלימות" בלתי הפוסקים, בשפת מר אוסטין הפעילו את הניגוד האנגלו-אמריקאי ויצרו את "הפלא" של עמדה משותפת מצד שני היריבים הגדולים ממזרח וממערב ביחס לעצם הרעיון של הקמת מדינה עברית בארץ- ישראל. לא היה כאן, כמובן, כל פלא : היתה תוצאה פשוטה והגיונית של הפעלת גרומים פוליטיים שונים, שנפגשו, דוקא בגלל האינטרסים השונים שלהם, בנקודה אחת, אם כי הם יצאו מנקודות שונות ואף הולכים לקראת מטרות שונות. מיוצא דברינו : ראיית המורדים את המצב הבין לאומי, כפי שהוא נוצר עם תום המלחמה האנטי-גרמנית, היתה ראייה נכונה מנקודת ראות מלחמת השחרור העברית.                                       

-ג-

לא פחות נכונה היתה אבחנתנו ביחס למצבה של בריטניה. לא הנחנו, כי מדינתנו תקום רק עם התפוררותה של בריטניה, כדוגמת התפוררות של הממלכה האוסטרו-הונגרית. הנחה כזו היתה, לפי הכרתנו, אופטימית מדי ביחס לבריטניה ופסימית מדי ביחס לעם ישראל. מאנו להיות להיות אופטימיסטים, או פסימיסטים : רצינו להיות ריאליסטים. והנתוח הריאליסטי הכתיב לנו את ההנחה, שהיתה להנחת יסוד, כי הבריטים לא יוכלו עוד להמשיך לאורך ימים בשלטונם הישר בארץ-ישראל, "הנתמך" ע"י צבא כבוש, אשר היחס בין מספריו לבין "המוראל" שלו הוא יחס הפוך.

מוציאי הלעז על המרד והמורדים טענו בעתוניהם – וכמנהגם השמיעו את הטענה באזני נציגי "המזרח" – כי הבריטים "מעונינים" בפעולותינו נגדם, באשר הן נותנות להם אמתלא לרכז בארץ-ישראל כוחות גדולים, הדרושים להם לא לשם דכוי "הטרוריסטים" כי אם למטרות איסטרטגיות-עולמיות. על טענה זו כדאי להתעכב: והיום אפשר להתעכב עליה- Sine Ira`et Studio.

אין ספק, שהבריטים, הרגילים, על סמך נסיון בן מאות בשנים, לרכב על כמה סוסים לסירוגין, יודעים לעתים לנצל אפילו את אוייביהם למען קידום האינטרס הנסתר שלהם. ואמנם כן, הרכוז הגדול של צבאות בריטניה בארץ-ישראל בתקופה של 1948-1946, שאותו קידם בתרועת-אזהרה, סוכן האינטליג'נס הידוע "העתונאי" ווינדהאם, לא בא כנראה מעיקרו למען דכוי המרד העברי – כדאי להזכיר, כי דוקא בתקופה ההיא היה מרי מאוחד ולא מרד "הפורשים" בלבד – אלא בגלל חישובים "קוסמיים", שהיו קשורים עם מצבה של פרס ושדות הנפט, אולם לאחר ריכוז הכוחות העצומים עמדה בפני בריטניה השאלה המכרעת : האם יוכל צבאה בארץ- ישראל למלא את תפקידו הנסתר בשקט ובנחת. או האם יקשה עליו למלא אותו, או לא יוכל למסור אותו כלל?

ביטוי לשאלה זו ניתן במאמר אופייני, שפורסם בימים ההם מעל עמודי ה"טיימס" בסגנונו "האולימפי" כתב ה"טיימס" שיש לצפות בארץ ישראל, אם מצד היהודים ואם מצד הערבים (שווי משקל הוא הכרחי השביל הבריטי ממש כמו "הסדר" אצל הגרמני) Reasonable amount of violence או בשפתנו ל"כמות מתקבלת על הדעת של אלימות" קראנו את המשפט הקצר הזה, היכול לצאת,כמדומני, רק מפיו או מתחת לעטו של אנגלי,בתשומת לב מיוחדת. בדרך כלל הנני רחוק. כמובן, להמליץ אל אוטומאטיזם מחשבתי, אולם במקרה דנן ממש פיענחנו את רחשי לבו של האוייב. בודאי שהרצון הוא אבי המחשבה. בעל המאמר ב"טיימס" לא קבע עובדה : הוא גילה את צפייתו, "כמות מתקבלת על הדעת של אלימות" דרושה לו בארץ ישראל.

היא לא תזיק לו יתר על המידה: והיא תתן לו את האמתלא – כל אימת שתהא דרושה לו – לרכוז צבאות ולבנין בסיסים בארץ האלימות. המסקנה שלנו היתה, איפוא, פשוטה מאוד. צריך להבטיח לאוייב את ההיפך ממה שהוא מצפה. צריך לתת לו "כמות של אלימות", שדוקא אינה מתקבלת – "על הדעת", אלא על מקומות אחרים... ונתנו. המשכנו במלחמה גם לאחר שה"הגנה" עזבה, או נצטוותה לעזוב את שדה המרי המלחמתי. ראייתנו היתה נכונה, מי שהוציא את ה"הגנה", ממלחמת התנגדות הצבאית הוא שהיה קצר ראייה ומי שהעלה על דעתו להפסיק לחלוטין את ההתנגדות הצבאית ע"י חיסול המחתרת הלוחמת או השתקתה היה כסומא בערובא. הכל הוטל אז על כף המאזניים. לו אז היה מבחינה צבאית משתרר שקט מוחלט בארץ-ישראל, היינו בודאי עד היום הזה נהנים משלטונו רב- החסד של הגמגמן מארמון בוקינגהאם ושל "הבוס"-הבור מדאונינג סטריט, כי בינתיים השתנו החישובים ונוספו גורמים חדשים. רוסיה יצאה מפרס ואמריקה נכנסה גם לפרס. צבא בריטי גדול באזור זה לא היה הכרחי מבחינת האיסטרטגיה הכדור-עולמית. אבל צבא מגוייסים גדול היה, מצד שני, למעמסה לבלי נשוא על המשק ועל האוצר הבריטיים. ה"בויס" גם דרשו להחזירם הביתה והוריהם בבית דרשו להחזיר את "הבויס". האפשרות השניה – המצילה – היתה להחזיק צבא כבוש קטן ולשלוט בארץ-ישראל בעזרת כוחות מקצועיים לא גדולים, כמו שהאנגלים שלטו בה, בהפסקות קצרות, במשך חצי יובל שנים. שקט בשטח הצבאי, או אפילו "כמות מתקבלת על הדעת של אלימות" היו נותנים לאנגלים את האפשרות הזאת. והנה הופענו אנחנו, המורדים, הפורשים – ברכו היהודים על "הפרישה" – ו"העברנו קוו" על חשבון הבריטי. נתנו להם דוקא "כמות בלתי מתקבלת על הדעת של מעשי אלימות" וצבאם ומדיניותם הועמדו במצב פרדוקסלי. הצבא הגדול אינו מסוגל לשמור על הסדר : על אחת כמה וכמה שלא יוכל צבא קטן להבטיח את הסדר ולמנוע התקפות. צבא גדול אי-אפשר להחזיק לאורך ימים בגלל סבות כספיות, משקיות ופסיכולוגיות : צבא קטן אי אפשר להחזיק בגלל סבות בטחוניות. מעגל קסמים ממש. צ'רצ'יל המרחיק ראות מבווין, ראה את ההסתבכות מראשיתה. על כן דרש להוציא כליל את הצבא הבריטי מארץ-ישראל. הוא, כמובן, לא וויתר על האינטרס הבריטי בחלק זה של המזרח התיכון : אך היה מוכן – לאחר שנאלץ – לוותר על השלטון הישיר בארץ-ישראל, הכרוך בגלל "הטירור",בהחזקת צבא עצום, שאינו דרוש לעת עתה למטרות "ההן" והוא עולה בדמים, תרתי משמע. מכאן הרעיון של יציאת-ציון בריטית של מסירת ענין ארץ-ישראל לארגון "האומות המאוחדות" ושל הכנסת צבאות ערב למלחמה גלוייה מתוך ניסיון להחזיר את השליטה הבלתי-ישירה של בריטניה על ארץ-ישראל. מכאן – תקומתה של מדינת ישראל.

-ד-     

לימוד השיטות שלפיהן שולטים הבריטים במושבותיהם, היה היסוד השלישי לאיסטרגיה של המרד. התבוננו ולמדנו, כי בדרך כלל נמנעים הבריטים מלבסס שלטון של הפעלת כוחם, אלא הם משתדלים לשלוט בכוח הפרסטיג'ה הבריטית – והשלטון הבריטי יישבר ממילא. לאחר שמצאנו את נקודת התורפה של שלטון השעבוד. לא הרפינו עוד ממנה, הכינו, במשך כל שנות המרד, בפרסטיג'ה הבריטית, הכינו בה בלי ליאות ובלי רחמים. ודאי, עצם קיומה של מחתרת, אשר שום נסיונות דכוי, לרבות גרושים וגרדומים אינם מצליחים לחסלה – הוא מכה לפרסטיג'ה של שלטון קולוניאלי, החי מהפלת חיתתו הבלתי רציונלית על עמים משועבדים. כל התקפה צבאית, שאחריה באה התקפה חדשה, היא מהלומה לפרסטיג'ה. אם ההתקפה היא מוצלחת, המכה המוסרית היא חזקה מאד : אבל אפילו אם ההתקפה אינה מוצלחת לגמרי, הפריצה בפרסטיג'ה נעשתה והיא הולכת ומתרחבת עם כל התקפה נוספת, פחות או יותר מוצלחת. היו התקפות צבאיות, שמוטטו במיוחד את הפרסטיג'ה הבריטית, לאלו שייכת בראש ובראשונה פריצת כלא עכו, שאילצה את ראש שלטון הכבוש לפרסם מסמך-הצטדקות נבוך, בו הוא הודה בפומבי, כי אין לאל ידו להשמיד את המחתרת הלוחמת ולא למנוע את התקפותיה המפתיעות.

אולם היו בתקופת המרד, מאורעות ומעשים, גדולים וקטנים, לאו דוקא צבאיים, שפגעו ביסודותיה של הפרסטיג'ה של בריטניה, כלומר: ביסוד היסודות של שלטונה, אולי במידה גדולה יותר, מאשר הרבה פעולות צבאיות, ולו גם מוצלחות. מאסר קצינים בריטיים וביטול פסקי דין-מוות על חיילי הארגון הצבאי הלאומי, כתוצאה של לחץ מהמאסר ההוא : מלקות לקצינים בריטיים כתגובה על מלקות לחיילינו הצעירים : תליות כתגובה על תליות : הכשלת המצב הצבאי, נסיון הדכוי האחרון , ע"י התקפות כמעט בלתי פוסקות בעצם ימי "המצב הצבאי" – כל המאורעות הללו, שהיו ללא ספק. חמורים מאד גם בעינינו, אך היו בלתי נמנעים, אם לא רצינו להניח לשלטון הבריטי לשבור אותנו. במקום שאנו נשבור אותו,לא. עוד ערערו את הפרסטיז'ה הבריטית, כי אם ממש הרסוה. לא רק בארץ-ישראל, כי אם במזרח התיכון כולו. לא רק במזרח התיכון, כי אם ברחבי האימפריה הבריטית, באסיה ובאפריקה. לא רק בקרב נתיני הכתר המשועבדים, כי אם בקרב כל העמים וכל הלשונות. אפשר לומר ללא כל צל של סכנה של הפרזה, כי מזמן שהאימפריה הבריטית קיימת ויד מורדים הורמה כנגד שלטונה, עוד לא הונחתו על ראשה מכות-פרסטיג'ה כאלו,כפי שהיא קבלה מידנו בארצנו הקטנה.

בקשר למכות אלו, שמענו לא פעם טענות, כי העמדנו בסכנה את היישוב כולו, כאשר הבריטים, מתוך יצר נקמה. יכלו להשמיד את כולנו, בכח נשקם העדיף, ממש לפי הרב. זוהי שאלה נכבדה ביותר. גם קניגהאם נגע בה בדין-וחשבון הנזכר על פריצת כלא עכו. הנציב הבריטי האחרון, שחתם את פשיטת הרגל הבריטית בארצנו, טען, כי קיימת רק דרך אחת להשמדת המחתרת העברית והיא- הפעלת מלוא בכוח הצבאי הבריטי נגד האוכלוסייה היהודית כולה. אבל, הוסיף הגנרל בעל "העצבים המזועזעים", אנחנו הבריטים לא נעשה זאת, כי על כן אין אנו הנאצים הגרמניים...

מובן מאליו, שלא סמכנו על הודעתו של קניגהאם, או על ישר-לבם של הבריטים. הסתכמות, או מכל מקום,הסתמכות-יתר על "מעצורים נפשיים" של האויב, איננה שייכת לאיסטרטגיה" זהו פשע, זה גרוע מפשע: זוהי שטות. לא, לא סמכנו על "התרבות הבריטית" המהוללת ולא הנחנו, כי הנאצים הבריטיים טובים מן הנאצים הגרמניים. אף על פי כן לא חששנו מפני מה שחששו, או אמרו שחששו אנשי המוסדות, או כתבניהם המבוהלים : לא חששנו, בכל תקופת המרד, מפני "השמדת הישוב" בידי הצבא הבריטי, שהותקף על-ידינו כמעט ללא הרף. והשואל ישאל : על מה סמכנו, או הסתמכנו, אם הוצאנו את "ההומניות" הבריטית מכלל חשבוננו? התשובה פשוטה, סמכנו על שני היסודות הקודמים באיסטרטגיה של המרד. מול בריטניה עמדה מעצמה עויינת מכאן ועם בלתי ידידותית מכאן: מצבה של בריטניה היה ירוד מאד ועצם-קיומה היה תלוי בחסדי הדוד העשיר מעבר לים. אוכלוסייה אזרחית, ולו גם של מאות אלפים, אי אפשר להשמיד בבת אחת :  הכרחי מסע-השמדה ממושך. ו"תהליך" כזה לא יכלה בריטניה להרשות לעצמה, הן בגלל יחסי-הכוחות הבינלאומיים, הן בגלל מצבה המיוחד. שאבשלום חביב הי"ד הגדירו בפשיטת רגל במזרח-התיכון ופשיטת יד בארצות הברית, והן בגלל העובדה, שהיתה ברורה לכל בריטי, כי "התהליך" יהיה עקוב דם – דם רב מאד – גם עבור הבריטים.                                                  

ותל אביב אינה בכל זאת ארמיטסאר :  ארץ ישראל אינה חוף-הזהב. ארץ ישראל עמדה במרכזה של ההתענינות הבין-לאומית. המרד הוא שהעמיד אותה במרכז ההתענינות. עובדה היא, ששום מלחמה פרטיזנית לא היתה כה מפורסמת, כמלחמתנו כנגד הבריטים. באותה תקופה עצמה היו לעתים קרבות עצומים בהרי יוון : בעתונות העולמית לא נכתבו עליהם אלא שורות מספר. ואילו פעולות המרד שלנו היו מכסות את העמודים הראשונים, תחת כותרות מרעישות ביותר, של העתונות הגדולה,ביחוד האמריקאית. אופייני הוא, שאפילו מבצעי הצבא העברי האחיד פורסמו בעולם הרחב בפחות הבלטה מההתקפות הפתע של המורדים. הסבה מובנת, מבצעיו של צבא סדיר גם אם הוא נוחל נצחונות גדולים, הם בכל זאת "טבעיים"  יותר מהתקפותיהם הנועזות של מורדים מעטים, העומדים במלחמה מרה נגד שלטון וצבא אדיר-כוח. בפרסום זה, שהיה לעתים מופרז, אך תמיד בא מעצמו, ראינו גורם חשוב למניעת ההתנכלות הבריטית, היינו מעונינים שיותר ויותר אנשים יתענינו במה שמתהווה בארץ-ישראל. התענינות זאת שמלחמתנו גופה הולידתה, הקימה מעין "חגורת-בטחון" בלתי-נראית לעין סביב האוכלוסייה האזרחית העברית. הבריטים לא היו עוד חפשיים לשעות בנו ככל שיעלה על נפשם צמאת-הנקם. אמנם, חששנו בפני קורבנות מקריים של יצר-הנקמה הבריטי: ותמיד השתדלנו לעשות כל דבר אפשרי, כדי למנוע אותם. אין זה סוד שהיינו רגישים ביותר כלפי כל טפת-דם עברית שנשפכה במלחמת השחרור, והאחריות שרבצה עלינו היתה אף לעתים קשה מנשוא. אף על פי כן אמרנו, ללא היסוס, כי גדול הכאב על נפילתו של אזרח יהודי סתם מן הכאב על נפילתו של לוחם, באשר הראשון במקרה וללא הכרה נפל ואילו האחרון ידע היטב, למה ועל מה הוא יוצא לסכן את נפשו. אכן, מפני קרבנות מקריים חששנו. וגם בהם ראינו את הקרבנות הבלתי נמנעים של מלחמת-השחרור,הבאה למנוע את שואת השואות. אולם מפני השמדה, כתוצאה מן המלחמה, לא חששנו מעולם. ידענו, כי ארץ-ישראל כבית-זכוכית היא: העולם כולו מסתכל בה ורואה את כל אשר נעשה בתוכה. על כן המשכנו ויכלנו להמשיך במלחמה ולהביאה בשנים 1948-1946 לשיא. אין ספק: לא הברזל עמד לנו :  עמדה לנו גם "הזכוכית"...

-ה-

גם הטקטיקה של המרד העברי היתה מיוחדת במינה, אולי בעקר בחלקה הפסיבי. יערות-עד לא חיפו עלינו: הרים בוהים לא הגנו עלינו. היינו חשופים לחלוטין לעיני האויב. וידענו את זאת. על כן הפכנו את ההכרח למוצא. עשינו את עצמנו כמעט גלויים לגמרי: רק השתדלנו "להאליל" את המשעבדים בבחינת עינים להם ולא יראון, אזניים להן ולא ישמעון, אף להם ולא יריחון... אדוארג גריג לא טעה בטענו בבית הלורדים כי כשלונה העיקרי בארץ-ישראל הוא כשלון האינטליג'נס  שלה. זוהי אמת – ומחמאה למחתרת ובעיק לשרות הידיעות שלה. האינטילג'נס הבריטי המהולל הוכה בארצנו הקטנה שוק על ירך. השכל היהודי הטוב הוא שהכהו. הבריטים נתנו לפי שיגרתם, סימני-הכר "בטירוריסטים", אולם ל"טרוריסטים" לא היו כלל סימני-היכר. משום כך לא נמצאו, אלא לעתים רחוקות מאוד, או כתוצאה של הלשנה יהודית.  

הטקטיקה האקטיבית התבטאה בניצול מקסמלי של גורם האפתעה ובשמוש בכוחות קטנים למען הנחתת מהלומות גדולות. מהמת השילוב של שני גורמים אלה ישבו הבריטים באמת כעל עקרבים בארץ-ישראל. ותפול עליהם אימתא ופחד.כוחות-הדכוי לא ידעו מנוחה. לא ביום ולא בלילה. כאשר היו פעולות היה להם רע :   כאשר לא היו פעולות לא היה להם טוב, באשר ציפו בכל רגע "לביקור" מפתיע. נהגנו לפי שיטת הסכון, לא היינו צריכים להתקיף בבת אחת עשרה מחנות בריטיים, בכדי להפוך את היושבים בהם לעדר נבהל: היה מספיק להתקיף מחנה אחד, בכדי שהיושבים בשאר המחנות ירעדו מפחד בלילות ומאימה בימים. הקמת "הגיטאות" הבריטיים המבוצרים נחשב, בשעתו לאמצעי מניעה של ההתקפות ולאמצעי-הבטחה עבור השלטונות. למעשה היה זה שלב לקראת חיסול השלטון הבריטי. הספיקו כמה חדירות של חיילינו לתוך "הבווינגרדים" למינהם,כגון ההתקפה על בית גולדשמידט, או ההתקפה – אולי הנועזת בהתקפות המחתרת – על מחנה שנלר, או "החבית" על מבצר המשטרה בחיפה, בכדי לשלול כל רגש בטחון "מאסירי הגיטאות" הללו ולהוסיף על השפלתם ודכאונם.  לידי שכלול מיוחד הגיעו יחידות הקרב של הארגון הצבאי לאומי בשמוש משולב בשיטה של התקפת-פתע. פריצת הדרך בחמרי נפץ, פצוץ האוביקט וחפוי מתמיד של מכונת יריה,הן להתקפה והן לנסיגה. קניגהאם המסכן התאונן, כי למדנו את השיטה הזאת מן הצבא הגרמני וכי כמעט שאי-אפשר לעמוד בפניה. האמת היא, שלא למדנו כמעט שום דבר מאף אחד. המוח היהודי למדנו: הנסיון הורנו: נכונות ההקרבה הפליאה לעשות. וזה הכל, האמת השניה היא, כי הבריטים כמעט שלא עמדו בפני התקפותינו המשולבות הללו ואם לפעמים הוכינו ונכשלנו, לא אמץ לבם של הבריטים היה אשם בכך, כי אם חישוב מוטעה, או מקרה עוור. גם איתן וגם גדעון – קציני המיבצעים בתקופות שונות של הארגון הצבאי לאומי – היו "ווירטואוזים" בשמוש בטקטיקה של פשיטות מפתיעות ושמשו משולב "בפורצים" ו"מחפים".

התקפותינו הצבאיות היו משאירות בדרך כלל משאירות רשם על האויב, כי השתתפו בהן פי כמה וכמה יותר אנשים משהשתתפו למעשה. היינו שבעי-רצון מן הרשם הזה: ומעולם לא השתדלנו להעמיד את האויב על טעותו., ההתקפות היו צבאיות: המלחמה בכללותה הייתה פסיכולוגית. ומי כבריטים יודע, מה פרושה של "מלחמה פסיכולוגית". ומה הן דרכיה?

אגב,לא רק הגויים קבלו את הרשם הזה מהתקפותינו: גם היהודים הוטעו, ללא כל כוונה מצדנו, ע"י העובדות. בפריצת כלא עכו לא השתתפו אלא עשרות מעטות של לוחמים: הכל כתבו אז, כי השתתפו מאות מתקיפים חמושים. יש להודות, כי הטעות הייתה הדדית, "ההגנה"הניחה כי לנו פי חמש נשק, ממה שהיה לנו למעשה: אנחנו האמנו כי ל"הגנה" יש פי חמשה עשר נשק ממה שהיה לה למעשה: הגויים למיניהם היו בטוחים, כי יש לכולנו פי חמשים נשק ממה שעמד באמת לרשותנו. ומי יודע? לו כל הצדדים ידעו את האמת לאשורה, היה אולי היום המצב אחר לגמרי...

האגדה, רבותי, הוא גורם רציני בהתפתחות ההיסטורית, לעתים – גורם כביר: לפעמים – אפילו מכריע.

-ו-

על האסטרטגיה והטקטיקה כלפי פנים אין להרבות בדברים. מן היום, בו הרימונו את נס המרד, גרמנו אמר למנוע מלחמת-אחים. מנענו אותה, מימי ההלשנות וההסגרות בתקופת החרפה, היא התקופה בין נובמבר 1944 עד קיץ 1945 ועד היריות הטמאות של "התותח הקדוש" ועד בכלל, וגדולה אולי הימנעות זו ממעשה מכל מעשה. אלוהי הצדק ישפוט.

-ז-
האסטרטגיה והטקטיקה של המרד מחושבות היו וחשובות למען השגת הנצחון, שבא מהר יותר, משרבים מאתנו ציפו, אולם הן לא היו עומדות לנו, אלמלא גורם אחר, אלמלא הגורם הנפשי, אשר זאב ז'בוטינסקי, אבי התקוממות בדורנו,כינהו "כטל המרד"... זוהי נכונות-הקרבה של בחורינו, אשר רק לעתים רחוקות אפשר לצוא דומה לה ומעולם לא היתה,ובטחוני, כי לעולם לא תהיה, מעלה הימנה.היא היא שהכתה את השלטון הבריטי: היא שחסלה אותו: היא שפלסה את הדרך בפני העצמאות העברית ונתנה לאומה את האפשרות האוביקטיבית, שלא נוצלה ע"י קצרי הראייה והרוח, לקום ולרשת את הארץ כולה.

לעתים, מדי חשבי על המרד הגדול ומאורעותיו,הנני תמה: מנין לקחו בחורינו את הכח הנפשי לעמוד בכל מה שעמדו, לא רק בחוץ, כי אם גם – ואולי בעקר – מבית? מנין יכול לדעת, כי מפקדיהם שלא ראום ומפקדי מפקדיהם שלא ידעום הם באמת לא כאלה, כפי שמתארת אותם העתונות "הגדולה?" למה בטחו בהם ? למה הלכו, ללא היסוס, לסכנת מוות ולקראת המוות? מה לכד אותם לכוד כה מוחלט והיו למשפחה לוחמת?"

"פקודה" לא יכלה כאן למלא תפקיד כלשהו: רק פקודה אחת יכלה לקבוע: "הפקודה העצמאית". הבאה מעמקי הדם ויורדת לתהומיו. "פקודה" כזו קבלו, או נתנו לעצמם חברינו. ולנגד עינינו קם והיה חיזיון בלתי-שכיח: הזדהות מוחלטת בין האדם לבין הרעיון. הזדהות זו היא מקור לכוחות טמירים בלתי משוערים בנשמת האדם, באה הזדהות, נעלם הפחד, מושגת החרות,הנפשית, בטרם הושגה החרות המעשית, קמים גרונרים, עולם האידיאות חוגג את נצחונו הגדול: לא יעמוד בפניו כל כח גשמי. הרעיון מוכרח לנצח. ערבים לכך אלה, שהזדהו עמו הזדהות גוף ונפש.

טל המרד הוא טל מפרה. לא רק את שדות המורדים הוא מפרה, אלא גם את אדמת המולדת כולה, הנכונות לקרב ולהקרבה – ממי למד אותה נוער העברי, אם לא ממשפחת המורדים? אכן, גם אם לא קצרנו, הרשנו, גם זרענו: ומטלנו-דמנו צמח עץ החפש לישראל.