דרשת מלון המלך דוד יולי 1946- יולי 1976
יולי 1946 – יולי 1976 – פרשת מלון המלך דוד
א.
חלפו שלושים שנה מאז ההתקפה של הארגון הצבאי הלאומי על המיפקדה הראשית של צבא בריטניה ומרכז שלטונה, אשר שוכנו באגפו המזרחי, המוחרם, של מלון "המלך דוד". המיבצע ההוא, מן הנדירים בתולדותיהן של מחתרות לוחמות, לא רק בארץ-ישראל מנוצל עד היום על ידי אוייבניו ותומכיהם כדי לערוך את השוואת הכזב המחללת בין המחתרת העברית ובין "החזיתות" למינניהן של ימים אלה.
בינתיים קם דור אשר לא ידע את לוחמי קודמו. הוא שומע דברי הסתה והטעייה ואומר, או "שואל": הגם היהודים עשו כך? העולם ההגון כפי שכתב ג'פרסון במסמך המפורסם של ה-4 ביולי, צריך לדעת את האמת על הסיבות והנסיבות הנכונות למען ידע להבדיל ולהבחין. לא רק כבוד העבר תובע את גאולת האמת; דאגתנו לעתיד מחייבת לעזור לה לגבור על הכזב. והאמת היא, כי פרשת מלון "המלך דוד" היא אחת ההוכחות להבדל המכריע בינינו ובינהם: לכן חובה לספר, לפחות פעם בשלושים שנה, לפני שיתם הדור ההוא כולו.
ההתקפה על מרכזי השלטון הבריטי בארץ-ישראל בוצעה בימי תנועת המרי. לאמור בימים, שבהם ההגנה, אצ"ל ולח"י נלחמו יחד למען שחרור האומה. היתה זו תקופה קצרה, יפה של קרוב לשנה, אשר העלתה את האור הגדול של אחדות לוחמת, אחר החרפה והאפלה של ה"סיזון", של חטיפת הלוחמים והסגרתם בידי המשטרה הבריטית למעצר והגלייה אל אריתריאה וקניה. ההסכם שהונח ביסודה של ההתחייבות ההדדיות האלו:
ארגון "ההגנה" נכנס למערכה צבאית נגד השלטון הבריטי; ארגוני המחתרת, אצללל ולח"י לא יבצעו את תוכניות הלחימה שלהם אלא באישורה של מיפקדת תנועת המרי; מיפקדת תנועת המרי תוכל להטיל על אצ"ל ולח"י לבצע תוכניות לחימה נציגי שלושת הארגונים הלוחמים יוועדו לפגישות קבועות, או לפי הצורך, כדי לדון על כל התוכניות מבחינה מדינית ומיבצעית: לאחר שייחנתן האישור עקרוני לתכניות הלחימה, יקיימו קציני המבצעים של שלשת הארגונים בירורים ביחס לפרטי הבצוע; אצ"ל ולח"י יהיו מוסמכים לבצע פעולות רכש, שלומר כיבוש נשק מידי המשטרה והצבא הבריטיים על פי החלטותיהם, ללא צורך באישרה של תנועת המרי; ההסכם בין שלושת האגונים מבוסס על מצוות עשה; אצ"ל ולח"י יוסיפו ללחום נגד השלטון הבריטי, אם באחד הימים תצטווה ההגנה לעזוב את המערכה הצבאית נגדו.
על פי הסכם זה, באביב 1946, הגיש אצל למפקדת תנועת המרי תוכנית מפו7רטת לתקוף את מיפקדת הצבא הבריטי ואת המזכירות הראשית של השלטון הבריטי באגף ההוא של מלון "המלך דוד". נציגי "ההגנה" לאחר התייעצויות, הודיעו לאצ"ל, כי תוכנית כזו היא בעינהם מרחיקת לכת מדי. גם בדיון נוסף על תוכנית זו שבו דוברי "ההגנה" אמרו כי עדיין לא הגיעה השעה להתקפה על מרכזי השלטון הבריטי. האצ"ל כמובן, קיים את אשר קיבל על עצמו, ונמנע מלבצע תכנית שלא אושרה על ידי המיפקדה של תנועת המרי.
ב.
המיפנה החל ביום ה-1 ביולי 1946. ביום ההוא, בעקבות ה"שבת השחורה", החיפוש בבנין הסוכנות היהודית ומעצרם של ראשיה, חיפושי נשק ומעצרם של חברי "ההגנה", נקראו האצ"ל לבצע את ההתקפה במלון "המלך דוד" על מוסדות השלטון הבריטי, והלח"י לתקוף את הבניין של האחים דוד ממול. בפתק המקורי, שנשאר לפליטה, נאמר:
"עליכם לבצע בהקדם האפשרי את המלונצ'יק ואת הבית של עבדך ומשיחך. הודיענו על המועד. מוטב בבת אחת. אין לפרסם את זהותו של הגוף המבצע – לא פירסום במפורש ואף לא ברמיזה".
מן הפרק הקודם ברור לאילו עצמים כוונו הכינויים המחתרתיים "מלונצ'יק" או, בקיצור שאף בו השתמשנו לשם הסוואה, "צ'יק" וכן "עבדך ומשיחך". ארגוני המחתרת נתבקשו לבצע את תוכניותיהם בהקדם האפשרי ולא לרמוז אפילו, כי הם, אצ"ל ולח"י, ביצעון.
לפני כשלושה שבועות פנה אלי בשם שידורי ישראל, מר דוד מרגלית וביקשני להקליט דברים על "השבת השחורה" מלפני שלשים שנה. עשיתי כבקשתו. תוך שיחתנו על הנושא סיפר לי המראיין, כי שנמע שאותה הוראה של מפקדת ההגנה בוטלה, ואילו האצ"ל ביצע את ההתקפה במלון "המלך דוד" על אף הביטול.
את הסיפור הזה שמעתי, בפעם הראשונה אחר שנות דור. וגם הוא אופייני בכזבו. לשם הוכחה אביא פתק נוסף, אישי, שהגיע אלי במחתרת מאת הרמ"א, ראש המפקדה הארצית של ההגנה משה סנה ז"ל. כך נאמר בו:
"שמעתי מחברי על מהלך השיחה האחרונה אם עודך מחשיב את פנייתי האישית הריני מבקשך בכל לשון של בקשה להשהות את הפעולות העומדות על הפרק לימים ספורים נוספים".
התאריך שבו נכתבה פניה זו 19 ביולי 1946. היא מוכיחה כי מעולם לא היתה הוראת ביטול הפעולה אלא דחיית ביצועה (למען סידורי הבטחה של ארגון ההגנה),בין האחד ובין התשעה-עשר ביולי. לבסוף נתבקש האצ"ל לדחותה לימים ספורים נוספים ואף זאת עשה, ההתקפה בוצעה ב-22 ביולי.
יש לשוב ולשאול מה הניע את מפקדת "ההגנה" לשנות את עמדתה לגבי תוכנית התקפה שנדחתה על ידה פעמים מספר. הסיבות אינן מוטלות בספק. השלטון הבריטי התקיף את הסוכנות היהודית עצר את מנהיגיה, החרים נשק. היה צורך והתעורר רצון, להגיב על פעולות איבה אלו התגובה, או, כפי שאנו אומרים בימים אלה, התגמול, היו עדיין הקו המדריך במחשבת הלחימה של ראש הישוב.
אך היה גם מניע שני, בחיפוש בתוך בניין הסוכנות מצאו הבריטים מסמכים, אשר בעזרתם ניתן היה להוכיח, כי הנהגת היישוב הרשמית משתפת פעולה עם מפוצצי רכבות, גשרים ועדו. מעל הסוכנות, המוכרת על ידי השלטון הבריטי הונף האיום הישיר של העמדתה מחוץ לחוק. המודיעין הבריטי, שאף היא שכנה בתוך האגף המוחרם של מלון "המלך דוד". צריך היה להשמידם...
ג.
זו היתה הסיבה לדיון בין שני קציני המבצעים של "ההגנה" והאצ"ל על משך זמן האזהרה שיינתן לבריטים להבטחת פינוי המלון בטרם יופעלו חומרי הנפץ במרתפו. האצ"ל תיכנן אזהרה זו מלכתחילה, בהתאם למוסר המלחמה שלו.במלון "המלך דוד" היו אזרחים, לא חיילים רבים, אסור היה לפגוע בהם. חובה היתה לתת שהות לפינויו של המלון מכל יושביו, על כל אגפיו.
אבל בדיון בין יצחק שדה ז"ל ובין עמיחי פגלין יבדל לחיים ארוכים התעוררה הבעיה של הזמן, שייקבע באזהרה המוקדמת. קצין המבצעים של הארגון הצבאי הלאומי הציע שלושת רבעי שעה; קצין המבצעים של ארגון "ההגנה" – רבע שעה בלבד. האחרון טען להנמקת הצעתו כי יש להבטיח את השמדת המסמכים שנתפסו בסוכנות היהודית. גידי, הלא הוא עמיחי פאגלין, הרגיעו ואמר כי על פי נסיונו אין להניח שהברייטים, בשומעם את האזהרה, יחשבו על ניירות. הם בוודאי יעזבו במהירות את המלון, גם אם זמן ההשהיה יהיה רב יותר.
פאגלין היה צעיר משדה, אך נסיונו במצבעים מחתרתיים היה רב יותר. לכן יכול היה קצין המבצעים של האצ"ל להציע בביטחה זמן השהיה שהיה אף פי שלושה מזה שהוצע על ידי עמיתו מן "ההגנה". לבסוף, עשו שניהם פשרה והסכימו למחצית השעה.
שעת ההתקפה נקבעה ל-11 לפני הצהריים, למען לא ייתקלו התוקפים לקצינים בריטיים, שהיו רגילים לסעוד צהריים במסעדת "רג'נס", הנמצאת (גם היום) במרתפו של המלון, שהיה בימים ההם מבצר מוקף גדרי תיל, ומשמרות לרוב עם מכונות יריה. החדירה למיבצר הזה תוכננה על ידי גידי ועוזריו בשכל טוב. גדעון השני, הירושלמי, מפקד הפעולה, היה לבוש בדי שרד של עובדי המלון. הוא היה צריך, יחד עם חבריו, להביא חלב לצרכי בית המלון. בכדים המקובלים היו חומרי נפץ. היו בהם שני מנגנונים מיוחדים, אחד להשהיית הפעלתם לחצי שעה וחר להפעלתם בנגיעה.
כדי למנוע את הנגיעה המוקדמת, מתוך נסיון אפשרי לפרקם, הוכנו שלטי אזהרה גם באנגלית. בנוסף לחדירה מתוחכמת זו תוכננו מראש שלוש אזהרות טלפוניות: אל מרכזיית הטלפונים של המלון, אל העתון "פלסטיין פוסט" (היום "ג'רוזלם פוסט") וכן אל הקונסוליה הצרפתית השוכנת מול מלון "מלך דוד", למען תפתח חלונותיה ותמנע פגיעה ביושביה עם לחץ התפוצצות. כן הוכן חזיז, שאין בו פגיעה, כדי לפוצצו לפני הפעולה, ברחוב למען יתפזרו עוברי אורח ולא ייפגע איש מהם.
התכנית כולה בוצעה על כל פרטיה, אבל כרגיל היו גם מספר תקלות. אנשי לח"י, אשר עמם היו מגעים מתמידים, לא הספיקו להביא את חומרי הנפץ לשעה היעודה לביצוע תוכניתם בבנין האחים דוד, או "עבדך ומשיחך" כפי שנאמר במכתבה של מפקדת "ההגנה". לבסוף הודיעו למפקדי האצ"ל, כי באותו יום לא יבצעו את תוכניתם.
ההשהיה שנגרמה על-ידי ההתייעצויות למיניהן גרמה לדחיית ההתקפה במלון "המלך דוד" בשעה לערך. התוקפים היהודיים נתקלו בשני קצינים בריטיים שפתחו עליהם באש. גם בחוץ החלו חילופי אש. היו אבידות ופצועים משני הצדדים, אבל אנשי האצ"ל גברו, התכנית בוצעה לפרטיה, לרבות השהיית הפעלתם של חומרי הנפץ ומתן כל האזהרות הטלפוניות.
גדעון עצמו הרכיב את מנגנון ההשהיה, ובצאתו מן המלון קרא בקול: מוקשים במלון "המלך דוד", פנו מיד את הבנין!
בשעה 12:37 נשמע קול נפץ אדיר שהרעיד את ירושלים כולם, אגפו של מלון "המלך דוד", שבו היו המפקדה הצבאית ו רכז השלטון של הבריטים, התמוטט ונהרס כליל.
ד.
המלון לא פונה על אף כל האזהרות המוקדמות שניתנו לפינויו בזמן שהספיק לפנותו מכל יושביו. הטרגדיה היתה נוראה. נהרגו ונפצעו כמאתיים איש, בתוכם אחד-עשר יהודים. מה עמוק היה הכאב, מה איומים היו הימים ההם...
לאחר שנודע על האבידות אשר האצ"ל עשה הכל כדי למנען, נתבקשנו על ידי מפקדת "ההגנה" להודיע, כי אנחנו הארגון הצבאי הלאומי ביצענו את ההתקפה במלון "המלך דוד" אמנם בקשה זו עמדה בסתירה להוראה הראשונה: אין לפרסם זהות הגוף המבצע... אף לא ברמיזה אבל הבינונו. לקחנו, איפוא, על עצמנו את מלוא האחריות על המצבע, ביום ה-24 ביולי פירסמנו הודעה עובדתית שממנה אביא ככתבם, שלושה סעיפים:
א. ביום כ"ג בתמוז תש"ו בשעה 12.05, התקיפו חיילי הארגון הצבאי הלאומי את מרכזי השלטון הבריטי;את המזכירות הראשית של ממשלת הכיבוש ואת המפקדה הראשית של הצבא הכובש.
ב. לפי התוכנית שנקבעה מראש הופעל מטען חומר הנפץ רק כעבור חצי שעה (ההדגשה במקור אחר הכנסתו לבנין המותקף.
בארבעת הסעיפים הבאים הודענו על האזהרות המקודמות שניתנו לפינויו של המלון ועל האחריות הבלעדית של הבריטים לאבידות בקרב האוכלוסיה האזרחית. ובסעיף השביעי אמרנו: אנו מתאבלים על הקורבנות היהודיים. אף הם קורבנות טרגיים של מלחמת החופש העברית שאין טרגית ואין נעלה ממנה.
ידענו כי לו בעצם הימים ההם היינו נותנים פומבי להתכתבות ולדיונים בינינו ובין ראשי "ההגנה", היה השלטון הבריטי עושה שפטים בראשיה ובשורותיה, באכזריות ובממדים הרבה יותר גדולים מאשר ב"שבת השחורה". לכן לא אמנו מלה על הפתק מן ה-1 ביולי ועוד, החרשנו, על אף ההסתה הנוראה שהשתפכה על פני כל העתונות. שנה תמימה שתקנו.
אך בערבו של אותו יום השיבונו בתחנת השידור של הארגון הצבאי הלאומי להסתה הכוזבת. את המסמך הזה הנני מעמיד לרשות הקוראים על כל סעיפיו, ככתבו וכלשונו:
א. בין 12.10-12.15, כמחצית השעה לפני ההתפוצצות, ניתנו שלוש אזהרות טלפוניות. מתברר, כי לפני שניתנה האזהרה העיקרית – האזהרה למרכז הטלפונים של המלון על שם המלך דוד – שאלה החיילת שלנו למען הבטחון, אם מדבר המלון על שם הלך דוד, ובקבלה תשובה חיובית, מסרה את ההודעה על פינוי מידי של כל הבניין. באותו זמן ניתנו האזהרות הטלפוניות למערכת "פלסטיין פוסט" וכן לקונסוליה הצרפתית הנמצאת בשכנות קרובה מאד למלון המותקף.
ב. עתוני הערב התל-אביביים, שהופיעו שעות מספר אחרי ההתקפה אישרו, כי בשעה 12.15 צלצל הטלפון במערכת העתון "פלסטיין פוסט" וקול מיסתורי הודיע על הנחת מוקשים בבנין "המלך דוד" לא מליבם בדו עתוני הערב את הידיעה הזו.
ג. עתון הצבא הבריטי, ה"מידאיסט מייל", אישר את מתן האזהרה במלים אלו: "חמש עשרה דקות לפני ההתפוצצות – כתב העתון ב-23 ביולי – קיבלה הטלפוניסטית של מלון המלך דוד הודעה אנונימית, שלפיה עומד הבנין לעוף מיד באוויר ועליה להימלט על נפשה".
העתון הבריטי סירס אמנם את ההודעה, הן ביחס לזמן והן ביחס לתוכן, אבל הוא אישר אישור מוחלט את העובדה שהיתה אזהרה מוקדמת. זהו מקור בריטי, בריטי-צבאי. ולאור האינפורמציה שלו, כיצד נראית ההודעה הרשמית, שלפיה "לא היתה שום אזהרה בצורה כלשהי"?
ד. חומרי הנפץ הוכנסו לתוך הבנין תוך כדי קרב. מטר של יריות ניתך על ראש חיילינו מעמדה בריטית שעל גג המלון. חייל שלנו חיפה בתת מקלע על חבריו, עד השלמת תפקידם, יוצא איפוא, כי גם משמר בריטי משזויין, שהופקד על הבנין, ידע על ההתקפה לפחות חצי שעה לפני ההתפוצצות.
ה. האחרון שעזב את המקום לאחר הכנסת המטענים היה מפקד הפעולה, שהרכיב בו במקום את המנגנונים. הוא התערב בין עובדי המלון, שזרמו בחפזון מן המרתף שבו הונחו חמרי הנפץ, עם שלטי האזהרה הגדולים, והוא צעק בקולי קולות לעבר המשמרות הצבאיים, שהקיפו בינתיים בשרשרת את הבניין: "מוקשים במלון 'המלך דוד'! פנו מיד את הבנין!"
זה היה בשעה 12.10, או לכל המאוחר בשעה 12.12, כלומר כחצי שעה לפני ההתפוצצות.
ו. ממכל אלה ומן העובדות, שמסרנו בהודעתנו הקודמת, מתברר, למעלה מכל ספק, כי כוזבת ומשוללת כל יסוד היא ההכחשה הבריטית הרשמית וכי האזהרות המוקדמות, הטלפוניות והאחרות, כוונו ונתנו אפשרות לפנות לחלוטין את הבנין המותקף מעובדיו ודייריו. ואם הפינוי לא בוצע, הרי זוהי אשמת הבריטים בלבד.
ז. לא עלינו לחפש את הסיבות להתנהגותם. אבל ההסבר המתקבל על הדעת הוא:
1. השליטים לא שעו לאזהרות מתוך קלות דעת פושעת. הם לא תיארו לעצמם כי נשכיל לחדור ללב שלטונם המבוצר והשמור מכל עבר, והניחו, כי אך לצון חמדו להם המזהירים בטלפון. או,
2. הצבא מנע מטעמי פרסטיז'ה את הפינוי, מתוך הנחה שמומחיו ישכילו לפנות את לפרק את הפצצה.
ח. לשכת המודיעין הבריטית אינה יכולה למסור כל ידיעה, בלי לסלף את תוכנה, הנה היא מסרה את תוכן הודעתנו מיום כ"ה תמוז תש"ו והיא מספרת כי הארגון הצבאי הלאומי הודיע שהוא "מתאבל על שיעור הקרבנות הגבוה" וכו'
סילוף. כתבנו, כי "אנו מתאבלים על הקרבנות היהודים" וכתבנו, כתמיד, את אשר חשבנו. אמנם, מטרת ההתקפה לא היתה, במקרה זה, פגיעה במישהו, כי אם החירבת האובייקט עצמו, וכל הקורבנות שנפלו – באשמת השליטים הבריטיים נפלו. אולם הבריטים לא התאבלו כלל על ששת המיליונים היהודים שנרצחו באשמתם בזמן המלחמה. הם לא התאבלו על 14 אלף הניצולים היהודיים שגוועו במחנות הריכוז שלהם לאחר השיחרור מידי הנאצרים; הם לא התאבלו על "סטרומה" ועל "פטריה"; הם לא התאבלו על מאות היהודים שנרצחו בפולין, מפני שהבריטים לא הכניסום למולדת העברית השדודה. הם לא התאבלו על עשרות החלוצים והלוחמים שהם, הבריטים, רצחו במו ידיהם, בלי אזהרה ובדם קר. הם לא התאבלו. להיפך, הם שמחו ובירכו את ידי הרוצחים.
לפיכך הננו משאירים את האבל על הקרבנות הבריטיים לבריטים עצמם. אנו על קורבנותינו, על הקרבנות היהודים מתאבלים. ונתאבל עליהם, יחד עם מהשפחות השכולו, עם תום חיינו.
ועם האבל הזה ועם הזעם הזה על הטרגדיה היהודית העמוקה מני תהום, נוסיף ללכת בדרכנו, בדרך היסורים, בדרך המלחמה.
ואלהי האמת יהיה בעזרנו. – יש אפשרות להוסיף; אך אף אחרי שלושים שנה – אין צורך
ה.
הגב' פרנסיס צ'מברליין היא אנגליה נוצריה, המעריכה מאד את מלמת השחרור העברית נגד שלטונם של בני עמה (אין היא היחלידה בכך בקרב עמה). זה שנים רבות שהננו מחליפים בינינו מכתבים אם על העבר ואם על בעיות הימים האלה. לאחר מיבצע ההצלחה של חיילינו באנטבה שלחה לי האשה החביבה מברק, שבו הביעה את גאוותה האנושית על הפעולה המופלאה ו"יעצה" לי לקרוא, כלשונה, פרק 124 בתהילים. הברקתי לה תודתי והודעתי, כי שבתי וקראתי את הפרק במקור קכ"ד, והנה הוא לפנינו:
שיר המעלות לדוד לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם. אי חיים בלעונו בחרות אפם בנו. אזי המים שטפונו נחלה עבר על נפשנו. אזי עבר על נפשנו המים הזידונים. ברוך ה' שלא נתננו טרף לשיניהם. נפשנו כצפור נמלטה מפח יוקשים, הפח נשבר ואנחנו נמלטנו. עזרנו בשם ה' עושה שמים וארץ.
דברי נעים זמירות ישראל חלים על הימים ההם כעל הזמן הזה
