דרכי המלחמה ומוסר המחתרות
דרכי המלחמה ומוסר המחתרת
הסברה למפקדים
1. מדיניות המלחמה: במשך שלושת השבועות האחרונים לא ביצע המעמד פעולות התקפה צבאיות. שלושה שבועות אינם פרק זמן רב. אף על פי כן היו מפקדים, ששאלו מהי סיבת ה"שתיקה" או ה"הפסקה". העובדה, ששאלות כאלו הוצגו, מלמדת, כי עדיין אין הבנה מלאה ליסודות המלחמה שלנו, ולתנאים בהם היא מתנהלת. יש, איפוא, צורך לחזור על כמה הנחות יסוד.
בינינו לבין האויב - לבין השלטון הבריטי - נטושה מלחמה מתמדת, שלא תיגמר, אלא אם כן מטרת המלחמה תושג: השלטוו הבריטי יחדל להתקיים ובמקומו יבוא השלטון העברי הריבוני. למלחמה הזאת ביטויים רבים והביטוי העיקרי - ההתקפה הצבאית. אולם מאחר שבתהליך המלחמה נוצרים מצבים מיוחדים, יש הכרח לקבוע את זמן הפעולה ואת מקום הפעולה לפי הצורך המעשי והמדיני. השיקול הזה הוא מחובת ההנהגה, החולשת, לפי טבע הדברים, על שלמות הענינים, הפוליטיים, הארגוניים, הצבאיים.
עוד בזמן שהיה קיים השיתוף המלחמתי בין שלושת הארגונים, היינו אנחנו היוזמים של רעיון ההתקפה המתמדת. גם החילונו להגשים את הרעיון הזה לאחר שהופסק השיתוף בינינו לבין הש"ד. ידוע. כי במשך 8-9 ימים ביצע המעמד חמש פעולות-התקפה בכל רחבי הארץ. על רעיוננו זה נשמור, כמובן, בעתיד. המלחמה תלך ותגבר הן בקצב והן בהיקף. אולם ביחס לשלושת השבועות שעברו היתה סיבה מיוחדת - שאין לגלותה גם היום - שבגללה הוחלט מה שהוחלט. סיבות כאלה - מסוגים שונים - יכולות לצוף בכל תקופה אחרת וההנהגה תהיה חייבת להתחשב בהן. ההנהגה גם זכאית לדרוש מאת מפקדי המעמד וחייליו, שיבינו בעצמם, ללא הסברה מיוחדת, כי אין דברים מקריים במעמד, כי גם הפעולה וגם ההימנעות מפעולה סיבות עמוקות להן, הקשורות קשר ישיר במלחמה עצמה ובצרכיה.
2. שיטות מלחמה: באחד הגליונות האחרונים של "המשמר" הופיע מאמר: "טירור אישי". בעל המאמר ביקר - או גידף - פעולות התקפה מסויימות, שכתוצאה מהן נפלו חלל או נפצעו מספר חיילים בריטיים. לפעולות אלו קורא המחבר: "טירור אישי" ומוכיח על ידי כך את בורותו המוחלטת ביחס לשיטות המלחמה של תנועות השחרור.
טירור אישי, זוהי שיטת מלחמה מיוחדת במינה, שבה השתמשו תנועות המחתרת באירופה במאה התשע עשרה וביחוד ברוסיה הצארית. ברוסיה היו לשיטה זו גם אידיאולוגים שביססוה מבחינה מדינית ומוסרית. התיאורטיקנים של הטירור האישי ניסו להיות עקביים ברעיונם, שיש להעניש ולהמית רק את האשמים. והאשמים לדעתם היו הצאר, אנשי החצר המלכותית, המושלים וכו'. באלה היו מתנקשים אנשי הנארודנאי ווליאה או חברי ה"בי-או" של מפלגת הסוציאל-ריבולוציונרים; באלה ורק באלה. בחייל רגיל, או בשוטר רגיל ואפילו בקצין ממוצע, אסור היה, לדעתם, לפגוע, מאחר ש"הם אינם אשמים".
שיטת הטירור האישי היא, איפוא, בהגדרה קצרה, שיטת מלחמה המחייבת לפגוע בראשי השלטון, רק בראשי השלטון, בראשי השלטון בתור שכאלה, ומי שמערבב אותה עם התקפה שכתוצאה ממנה נפגעים כוחות האויב, אינו מבין מאומה.
שיטת מלחמה אחרת היא שיטת ההתקפה הצבאית. כדאי לציין, שאם השיטה הראשונה היתה אופיינית למאה התשע עשרה, הרי השיטה השניה נתקבלה ע"י צבאות המחתרת באירופה במאה העשרים. יתכן, כי זוהי גם תוצאה של שינוי התקופה. אחרות הן, כמובן, אפשרויות המלחמה של צבאות מחתרת מאורגנים, מצויידים בנשק חדיש מאפשרויותיהן של קבוצות קטנות, שהיו צריכות לעמול במשך חדשים, כדי לייצר קצת חומר נפץ.
שיטת המלחמה הצבאית מתכוונת לא להריגת אנשים מספר, שבמקומם באים אחרים, כי אם להריסת כל מערכת השלטון של האויב. לפיכך ניתכות המהלומות על מרכזי הכוח ומרכזי הפיקוד של השלטון; על האובייקטים האיסטרטגיים שלו, על דרכי תחבורתו הימיים והיבשתיים, על שיירות, על משמרות וכו' וכו'. הפלת חללים בין כוחות האויב, תוך כדי ביצוע ההתקפות הללו, או למען הבטחת ביצוען, אין לה כל קשר עם "טירור" אינדיווידואלי. זהו הכרח המלחמה; זהו צו המלחמה.
מאידך, אין צבא המחתרת רשאי לוותר, ואין הוא יכול לוותר, על ההתנקשות האישית בנציגי שלטון מסויימים או בשליחיו, המתאכזרים באוכלוסיה או המתנכלים במיוחד למחתרת. התנקשות זו היא ענין להחלטה בכל מקרה ומקרה. לשם קבלת החלטות כאלו הקימו צבאות המחתרת בתי-דין הדנים את פושעי המלחמה.
מראשית מלחמתו בחר המעמד בשיטת המלחמה הצבאית. והנסיון של שלוש השנים הוכיח את יעילותה הן מבחינה מעשית, הן מבחינה מדינית והן מבחינה חינוכית. עובדה היא, ששיטה זו נתקבלה ע"י כל הכוחות העבריים. ואם כי ישנן עדיין בקצוות סטיות ממנה, הרי היא השיטה שנתקבלה להלכה ומבוצעת למעשה.
לבסוף צריך להזכיר את מה ששיננו לעצמנו ולאחרים בימים עברו. המלחמה שלנו איננה מוגבלת להתמודדות פיסית. ערכה המכריע הוא ערכה המדיני. וזה נמדד ע"י גורמים שונים. למשל, ההתקפה על שדות התעופה העיקריים בארץ והשמדת המפציצים היה לה ערך מדיני עצום, אף על פי שתוך כדי ההתקפה לא נפל אף חייל אחד של האויב. אין ספק, שערכה המדיני של התקפתנו זו היה רב מערכה של ההתקפה על מרכזי הבולשת, אף על פי שבזו האחרונה נפלו חללים בריטיים לרוב.
יהיה, איפוא, הדבר ברור: המעמד התקיף ויתקיף את שלטון האויב בדרכים רבות ושונות. היו ותהיינה התקפות המחייבות במהותן להימנע מקרבנות אדם (כגון ההתקפה על תחנת הרכבת בחיפה); ולא נוותר עליהן. היו ותהיינה התקפות, המחייבות מראש הפלת חללים (כגון ההתקפה על מרכזי הבולשת); ולא נוותר עליהן. היו ותהיינה התקפות אשר רק המקרה קובע, האם הן כרוכות בהפלת חללים או לא; ועל המקרה לא נלין.
בסיכום: המעמד הוא שהוריד על ראש השלטון המשעבד את המהלומות הכבדות ביותר והוא שיורידן בעתיד. כי זה ייעודו.
3. המוסר במעמד: הטוהר האישי של כל חייל המעמד הוא יסוד היסודות של חינוכו. ועל המפקדים מוטלת החובה להקפיד עליו על כל צעד ושעל. אין כאן שאלה של התערבות יתרה בחייו הפרטיים של החייל; זוהי שאלה של יצירת אופי - או גם שינוי אופי - כך שהוא יתאים לעקרונות המוסר של צבא שחרור, המקים בדם וביזע דור של מקימי מולדת ובוניה.
למעמד מתנדב נוער מחוגים שונים. ואין לוותר על אף אחד מהם. אף אם האיש, הבא אלינו, אינו מוכשר מראש, לפי החינוך שקיבל. או שלא קיבל, בבית, להיות חייל המעמד לדוגמא, אין לוותר עליו. יש לקחת בחשבון את ההשפעה שתושרה עליו בתוך המשפחה הלוחמת, ממפקדו-מחנכו, מחבריו ומכל האווירה, אווירת ההקרבה, הנאמנות, הדייקנות, המסירות, שתאפוף אותו. אך אין לסמוך על השפעה אוטומטית: דרוש מאמץ מכוון, כדי לעקור מלבו של הטירון הרגלים רעים - אם ישנם כאלה - ולנטוע בו הבנה למושגי יושר וטוהר.
החינוך הזה, לטוהר ויושר, הוא חשוב לגופו, מאחר שאנו מחנכים לא רק לוחמים לשחרור המולדת, כי אם גם אזרחים של המולדת המשוחררת. אך חשיבותו מיוחדת למעמד, מאחר שהמעמד מתיר - מוכרח ורשאי להתיר - פעולות מסויימות, שרק המטרה הלאומית, שלמענן הן מבוצעות, יכולה להכשירן מבחינה מוסרית. אם פעולה כזו מבוצעת למען הנאה פרטית של מישהו, הרי היא חרפה למבצעה וכלימה לחברה, שממנה בא. המעמד מחנך להקרבה, ובכך עיקר כוחו. ומי שמקריב את עקרונות המעמד לטובתו האישית, חוטא, פושע ובוגד הוא.
אך לפי מהות הדברים, אין זו שאלה של עונש, שיוטל על האשם. זוהי בעיקר שאלה של חינוך מתמיד ושל טיפול אינדיווידואלי מצד המפקד-המחנך בכל איש ואיש, שלעיצוב דמותו הוא, המפקד, אחראי בתוקף תפקידו.
חשון, תש"ז
