דרכי ההגשמה

 דרכי ההגשמה

שנים הם הנסיונות העיקריים, שנעשו בדורות האחרונים כדי לשחרר את הארץ ולרכז בה את המוני העם, ושניהם לא הצליחו.

הנסיון האחד - לרכוש את אדמת המולדת בדרך העבודה המעשית - קניות פרטיות, או קבוציות, של כברות ארץ ובנין ערים, מושבות, קיבוצים וכו'. הנסיון הזה, המבורך כשלעצמו, הביא למה שהוא מוכרח היה במצב של חוסר תנאים מדיניים להביא -: להקמת מפעל מפואר, שאפשר להקפיאו, או אף להחריבו במחי-יד, לפי החלטת השליט הנכרי, אם זו אינה נתקלת בהתנגדות ממשית. את הנסיון ההוא, שבו הושקע עמל רב, אמונה תמימה (תמימה מדי!) ואידיאליזם טהור - ליד תופעות שליליות - יש להעריך הערכה מלאה. אך עובדה היא, שהוא הגיע לקיר אטום, שתחת שלטון זרים, שלטון עוין, אויב ומדכא, בלתי אפשרית עלית המונים, בלתי אפשרית התישבות, אלא אם תתנהל בגבולותיו של גיטו, אשר גורלו ברבות הימים אינו יכול להיות אחר מגורלם של כל הגיטאות היהודיים בעולם.

הנסיון השני: להפעיל במערכה העברית גורמים מדיניים ומוסריים, אף הוא לא נתן פרי, אם מפני שהחל מאוחר מדי-במשך 15 שנה למדו השליטים הבריטיים, כי אין להם לחשוש לשום "צרות" מצד היהודים אם הם (הבריטים) יוסיפו לחסל את זכויותיהם של שבי-ציון - ואם מפני שמשקלו לא הספיק, כדי להזים את החלטות השליטים הבוגדניים, לשים קץ לשאיפת החופש העברי, אשר בשעתם הבטיחו לסייע בהגשמתה.

מכאן הרעיון של מלחמת-שחרור, רעיון שהונח ביסודו של הארגון הצבאי הלאומי.

מלחמת שחרור לאומית היא מלחמה צודקת, המתנהלת על-ידי עם משועבד נגד מעצמה זרה, שהשתלטה עליו ועל ארצו. מאחר שהמעצמה הזרה מחזיקה בארץ שהיא כבשה בכוחה המזויין-אחרת אפשר היה לגרש את נציגיה בן-לילה - מן ההכרח שמלחמת-השחרור תלבש אופי של מלחמה מזויינת, של מלחמה בכח הנשק, נשק החופש כנגד נשק הדכוי. הכח, אשר העם המשועבד מקים כדי לנהל את מלחמתו נגד המשעבד, נקרא צבא שחרור.

אולם מלחמת שחרור אינה מתנהלת רק בכלי זיין צבאיים ואינה מוגבלת להתמודדות פיסית בין כוחות הדכוי לבין כוחות השחרור. מלחמת שחרור מקיפה שטחים רבים וצבא השחרור משתמש בכלי זיין שונים. זהו צוו המציאות בתקופה שבה משתמשים לא רק בצבא - כבכל מלחמה בין מדינות גדולות או קטנות-כי אם גם במכשירי התקפה או במכשירי התגוננות אחרים: פוליטיים, כלכליים, תעמולתיים וכו'. זהו גם סיכויה של מלחמת השחרור, באשר רק לעתים נדירות מצליח צבא שחרור של אומה משועבדת לעלות, מבחינה פיסית, על צבא הכבוש של המעצמה המשעבדת. ואילו בעזרת בעל ברית העוזר מלכתחילה, או המושיט עזרה תוך כדי ההתנגשות המכרעת, יכול גם יכול צבא השחרור להכות את האויב ולהוציא מידיו את השלטון על הארץ. דוגמאות רבות בהיסטוריה מוכיחות, כי מלחמת שחרור עצמאית, מלווה פעולה מדינית שמטרתה לרכוש בעל ברית, מביאה לנצחונו של צבא השחרור. כך נצחו החשמונאים שלנו; כך נצחו האיטלקים את האוסטרים במאה התשע-עשרה; כך נצחו עמי הבלקן את הטורקים במאה התשע-עשרה: כך קרבו את נצחון עמיהם והבטיחו להם את פרי הנצחון צבאות המחתרת האירופאיים במלחמת העולם השניה.

ההיסטוריה של תנועות השחרור מלמדת, כי קיימות עוד שתי אפשרויות להשגת הנצחון. האחת היא, כאשר בתנאים מדיניים מסויימים, פנימיים או חיצוניים, נאלץ האוייב להשלים עם בטול שלטונו בארץ המשועבדת והלוחמת, ולשם כך הוא נכנס למשא ומתן עם הנציגות הלאומית של העם הלוחם. למשא-ומתן, שמטרתו להבטיח את הקמת השלטון הלאומי. השניה היא, כאשר בקונסטלציה פוליטית מסויימת - מלחמה בין המעצמה המשעבדת לבין מעצמה, או מעצמות אחרות - מתפוררת עצמתו הצבאית של האויב ולצבא השחרור המוכן והדרוך ניתנת האפשרות "לזנק", לבטל את השלטון הנכרי, להקים את השלטון הלאומי, להבטיח את קיומו מפני התנקשויות מבחוץ ולפלס את הדרך בפני מוסדות ממלכתיים הנבחרים על-ידי העם בבחירות חפשיות. את הדוגמה הראשונה נתנה אירלנד, בשנות העשרים של מאה זו; את הדוגמה השניה נתנו פולין, צ'כוסלובקיה והארצות הבלטיות בסוף מלחמת העולם הראשונה.

את כל האפשרויות הללו מכנים בשם כולל: "שעת כושר". ניצולה של שעת הכושר היא חובתו הראשונית של צבא השחרור, ואף על פי שניצולה תלוי גם בגורמים סובייקטיביים, כגון: החלטה נבונה של הנהגה אמיצה ונכונות ההקרבה ודריכות למלחמה של הכוחות הלוחמים, הריהי מותנית, מבחינה אובייקטיבית, בשלשה תנאים מוקדמים:

א. מלחמה מתמדת; ב. - התכוננות בלתי פוסקת לרגע המכריע; ג. - פעולה מדינית.

א. מלחמת שחרור מתמדת

מלחמת השחרור איננה ענין למעשה התקפה אחד ויחידי, קטן או גדול. מלחמת השחרור מוכרחה להיות בלתי-פוסקת ולעלות משלב אל שלב עדי הגיעה לשיא, להתקוממות הכללית ולהסתערות הכבוש ברגע הנכון. מבחינה מדינית-משפטית מוצאת מלחמת השחרור את ביטוייה בקיום מצב-מלחמה בין העם המתקומם לבין המעצמה המשעבדת, מצב מלחמה שאינו מסתיים אלא עם השגת המטרה הלאומית. מבחינה מעשית וצבאית מתבטאת מלחמת-השחרור בפעולות איבה מתוכננות לפי הצורך והזמן. פעולות איבה אלו הן קודם כל פעולות-התקפה צבאיות, אך הן יכולות ואף צריכות להקיף שטחים אחרים. אחד מאמצעי המלחמה הכבירים, שעם ישראל מסוגל להפעיל נגד המשעבד הבריטי, הוא החרם הכלכלי, החרם על תוצרת בריטית בכל עשרות המדינות, שבהן עדיין קיימים ישובים יהודיים. בארץ עצמה יש מקום לשורת פעולות, המכונה "מרי אזרחי" והכוללת השבתת המסים והעברתם לאוצר עברי לאומי: החרמת בתי-דין בריטיים והקמת בתי-דין עברים ואי-ציות כללי ומאורגן לחוקי השלטון הבריטי ולפקודותיו וכדומה.

ב. התכוננות בלתי פוסקת לרגע המכריע

התכוננות זו כוללת הסברה מקיפה ומעמיקה של מטרות המלחמה, להמוני העם; גיוס מוגבר של מתנדבים; אוסף ידיעות על עמדות האויב, כוחותיו ומגמותיו; צבירת נשק ותחמושת על כל סוגיהם ובכמויות מכסימליות. אין סתירה בין חובת ההתכוננות לבין חובת המלחמה המתמדת. להיפך: הנסיון הוכיח, כי התנאי האחד משלים את השני. במלחמה גובר כוחו של צבא-השחרור ומתחשל רצון הלוחמים; במלחמה צומחים כוחות הנהגתיים צעירים ומוכשרים: במלחמה עוברים בקו האש מאות או אלפי חיילים; במלחמה מתנסה החייל ביסורים, יסורי גוף ונפש, שהם חלק בלתי-נפרד של חיי החייל, הלוחם לחרות עמו; במלחמה רוכש צבא השחרור את אמון האומה ביחס לכושר פעולתו ולכוח עמידתו. באחת: במלחמה מתחשלת הפלדה, שבלעדיה אין לעמוד בנסיונות הכבירים, הקשורים במלחמת מעטים נגד רבים.

אסור ואי-אפשר לוותר על המלחמה למען ההתכוננות. כי, כפי שנאמר לעיל, אין מלחמת השחרור ענין לאקט חד-פעמי, אלא להיפך, המעשה החד-פעמי, המכריע, הוא תוצאה והכתרה של מלחמת-חופש מתמדת. אמנם, מלחמה זו דורשת ולוקחת את קרבנותיה, נופלים חללים-גבורים, נאסרים מפקדים וחיילים. גם נשק נופל ותחמושת יוצאת, אך כל הקרבנות הללו הם הכרח, באשר אין מלחמה בלי קרבנות. בלי שלבים קודמים של המלחמה אין תקווה "להתכוננות שקטה" - ביחוד, שהתכוננות כזו היא גם בלתי-אפשרית, באשר האויב ירצה תמיד למנוע בעדה ויטול את היזמה להתקיף את הכוח, המתארגן וצומח במחתרת.

אולם כשם שאסור לוותר על המלחמה למען ההתכוננות, כן אסור לוותר על ההתכוננות תוך כדי המלחמה, או למענה. אמנם, המלחמה היום יומית דורשת רכוז גדול של המחשבה והמרץ. אך דוקא משום כך, יש לראות תמיד את העתיד ולא לתת "למפעל", המחדיר רגש של ספוק מוצדק, לסנוור את העינים. הסכנה של "סחרחורת ההצלחה", כדברי לנין, שרירה וקיימת. היא היתה לעובדה הרת אסונות בקשר עם מפעל אחר, עם "המפעל ובנין" הציוני, שהשכיח מן הלב את המטרה העיקרית ואת העתיד, עד שאחד האידיאולוגים של מפעל זה יכול היה לומר: "יבוא העתיד וידאג לעתיד". צבא המחתרת חייב להזהר מפני מוקש זה, הטמון לרגלי כל מי שעוסק במפעל גדול. אפשר לומר: הנה מתנהלת מלחמה, והיא מלחמת-גבורה ממש. הנה השגינו. הכינו באויב בכל מקום שבחרנו. חדרנו ללב שלטונו, החרמנו ממנו נשק, או תחמושת, או כסף, או את כל אלה יחד, הפלנו באוייב כך וכך חללים, החרבנו כך וכך אובייקטים חיוניים שלו, העלינו את "השאלה" על סדר היום של ההתענינות הבין-לאומית, העלינו את כבודו של עמנו, הדפנו מלכתחילה התקפות של ערבים, המוסתים נגדנו על-ידי סוכנים בריטיים: החדרנו אימה ופחד בלב השליטים, שכמותם לא ידעו ברחבי האימפריה שלהם ובתולדותיה. האין אלה הישגים גדולים?

כמובן, אלה הם הישגים המעלים עוד יותר את ערכה הצבאי, הטקטי, הפסיכולוגי והחנוכי של מלחמת החופש בשלביה הראשונים; אך לא בהם צריך ואפשר לראות את חזות הכל. מעל הכל צריך לראות את העתיד; מעל לכל צריך לזכור את המטרה. ומבחינת העתיד והמטרה יהיה להישגים הללו ערך מכריע רק אז, אם יוכתרו במערכה המכרעת, בהתקוממות הכבושית, שתביא לידי שחרור הארץ והקמת השלטון העברי, לשם כך דרושה והכרחית ההתכוננות הבלתי פוסקת להכרעה, שתבוא בצורה זו או אחרת - "האיטלקית", "האירית" או "הצ'כית", בקונסטלציה זו או אחרת, אך בוא תבוא.

ג. פעולה מדינית

שתי מטרות לפעולה זו: 1. - הוצאת הבעיה, שסביבה מתנהלת מלחמת-השחרור, מגבולות המקום והפיכתה לבעיה עולמית, בין-לאומית. ו-2. - רכישת גורמים מדיניים, בעיקר ממשלות רבוניות, כבעלי בריתו של העם הלוחם.

מבחינה מעשית, חשובה יותר המטרה השניה: רכישת בעל ברית. עם הלוחם על חרותו, יכול לרכוש עזרה מגורם מדיני, שיהיה לבעל בריתו מסיבות חיוביות, מסיבות שליליות, או מסיבות חיוביות ושליליות כאחת. בעל ברית מסיבות חיוביות הוא גורם מדיני, המעוניין מבחינת האינטרסים שלו בהשגת המטרה של העם הלוחם, והוא מוכן להושיט לו עזרה ממשית. במאה התשע עשרה היו המעצמות האירופיות הגדולות מעונינות בשחרורם של עמי הבלקן הקטנים, מפני שכל אחת מהן קיוותה להשיג בארצות המשוחררות בסיסים נוחים. במלחמת השחרור העברית יכולה לשמש לבעל ברית כזה מדינה, הרוצה ביציאה מסודרת של היהודים מגבולותיה, או מדינה - או כל גורם אחר בעל ערך מדיני-הרוצה להכניס כוח חדש לאיזור המזרח התיכון. המדינה, הרוצה להפטר מן היהודים הגרים בה, היא "אנטישמית" במובן המקובל של המושג, אך כבר הרצל דרש להסתייע בגורם זה למען השגת מטרתנו הלאומית, שהיא ריכוז העם במולדתו, ריכוז המותנה, לפי טבע הדברים, ביציאה מארצות הגולה. מדינה כזו - וכאלו הן כמעט כל המדינות בעולם - מעונינת, מנקודת ראות שלה, בהקמת המדינה העברית, באשר רק המדינה העברית תרצה ותהא מסוגלת להעביר את האוכלוסיה העברית מן המקום הבלתי רצוי (גולה מנוונת ומשמידה) למקום הרצוי (למולדת החפשית והמגינה).

הוא הדין ביחס לגורם או גורמים המעונינים בהקמת מדינתנו, מפני שהם רוצים, מנקודת ראות שלהם, בהכנסת גורם חדש למזרח התיכון. בשנים 1917-20 הניחו, כי גורם כזה היא אנגליה עצמה. אולם החל משנת 1920 (פזור הגדודים העברים, ארגון מאורעות דמים מצד הערבים, הקמת משטרו של הרברט סמואל וכו') ועד עצם היום הזה הוכיחה אנגליה, כי היא רוצה אולי, ואף זה זמנית, ב"ישוב" יהודי, ישוב-חסות, אשר להגנתו, כביכול, בפני "הים הערבי", דרוש שלטונה בארץ-ישראל, אך אין היא רוצה במדינה עברית, חפשית, עצמאית וחזקה, בארץ ישראל השלמה. בגלל זה היתה אנגליה לאויבו של העם העברי שנגדו יילחם צבא השחרור העברי עד להשגת המטרה: הקמת שלטון עברי במקום השלטון הבריטי, הישיר והבלתי ישיר, במולדת.

כיום ישנם, או יכולים להיות, גורמים אחרים המעונינים בהשגת מטרה זו. אלה הם המיעוטים הלאומיים המתקוממים נגד הסדר הקיים - בחסות הכידונים הבריטיים - במזרח התיכון. המיעוטים הללו אינם רוצים, מבחינה אתנית, "בערביות" מוחלטת של המזרח התיכון, כשם שהם אינם רוצים, מבחינה פוליטית, בשלטון ערבי-מושלמי, שמאחוריו עומדים "היועצים" הבריטיים ומאחוריהם הכידונים הבריטיים. כן קיימת אפשרות אובייקטיבית, אם כי היא נראית לפי שעה לקלושה, שגם חוגים ערביים מסויימים יבינו, שהקמת מדינתנו לא זו בלבד שאינה נוגדת את האינטרס האמיתי שלהם, אלא, להיפך, אף משלימה אותו. נסיון ההתקרבות אל חוגים אלה אינו צריך לבטל את המאמצים לקבלת עזרה מצד מדינות, המעונינות אף הן בשנוי פני המצב במזרח התיכון. טורקיה, למשל, לעולם לא השלימה עם "האנגלו-ערביזציה" של המזרח התיכון וגורם מדיני חדש באיזור זה, שנלקח ממנה במלחמת העולם הראשונה, יכול היה לזכות בתמיכתה. אלא שכיום ובעתיד הקרוב אין לקוות לתמיכה מצד זה, באשר טורקיה רואה סכנה לעצמה מצד שכנה מן הצפון ועצמאותם, כפי שהטורקים מבינים אותה, תלויה בעזרת בריטניה ואמריקה. זוהי קונסטלציה פוליטית מיוחדת, ועלינו לראותה בלי אשליות. אך קונסטלציות חולפות ומשתנות, ואילו היסודות האוביקטיביים של היחסים בין העמים שרירים וקיימים. חכמת המדיניות היא לדעת, בבוא היום, לנצלם לטובת מלחמתנו.

בעל ברית מסוג אחר הוא גורם מדיני, המוכן לסייע בידי העם הלוחם מסבות שליליות. גורם כזה אין לו כל ענין בהשגת המטרה של העם הלוחם. ויתכן, כי הוא אף מתנגד לה ומפריע בהגשמתה בדרכים שונות. גורם כזה מעונין, מנקודת ראות האינטרס שלו, רק בדבר אחד: במלחמה עצמה, המתנהלת על-ידי צבא השחרור נגד המעצמה הכובשת, אשר אתה הוא נמצא ביחסי איבה בפועל או בכוח. "ברית" מעין זו קמה בין טיטו לבין צ'רצ'יל במלחמת העולם השניה; ברית דומה לזו קמה במלחמה היפנית-הסינית, בין צ'אנג-קיי-שק לבין סטאלין, ברית כזו יכולה לקום בין העם הלוחם לבין כל גורם אחר במזרח התיכון ובעולם כולו, העוין לבריטניה, שמשעבדת את ארצנו, והמעונין ב"גרימת צרות" לאויבנו. אין לדחות עזרה מצד זה בגלל התנגדותו העקרונית או אפילו המעשית לעצם שאיפתנו: להיפך, צריך לקבל את העזרה, כדי להגביר את מלחמת השחרור ואת סיכויי נצחונה. אולם זהירות מיוחדת דרושה בקביעת היחסים בין שני הצדדים. ובעינים פקוחות יש לראות את השתלשלות הענינים בזירה הבין-לאומית, כדי למנוע את הסכנה, הקיימת בברית שלילית כזו של יציאה משעבוד אחד ונפילה לתוך שעבוד אחר.

הסוג השלישי של בעלי ברית בכוח הוא זה, המעונין לתמוך בעם הלוחם הן מסיבות חיוביות והן מסיבות שליליות.

כאשר צרפת של נאפוליון השלישי הושיטה עזרתה ללוחמי החופש האיטלקיים, לקאבור ולגאריבאלדי, היא עשתה זאת משתי סיבות: ראשית, היא רצתה להחליש את אויבה העתיק, את ממלכת ההאבסבורגים האוסטרית, ששלטה אז באיטליה המפורדת; שנית, היא קיוותה להקים לעצמה משענת של בעל ברית "לאטיני" בחופי הים התיכון, ברצותה מאידך להבטיח לעצמה אפוטרופסות על רומא, כלומר: על הוותיקן, מרכז הקתוליות. אף עם ישראל יכול לזכות, בתנאים מדיניים מסויימים, בבעל ברית בזה. ארצות הברית של אמריקה - חשבון ארוך להן עם בריטניה, וההתחרות ביניהן, ביחוד בשטח הכלכלי, היא טבעית ועמוקה. כיום מאחד את שתיהן אינטרס שלילי כלפי רוסיה הסובייטית, וגם הוא אינו יכול להביא לידי זהות המדיניות הבריטית והאמריקאית. אבל תמיד יש לזכור, כפי שאמרנו לעיל, קונסטלציה פוליטית באה ועוברת ואילו הגורמים האובייקטיביים שרירים וקיימים; היחסים בין אמריקה לבין רוסיה יכולים להשתנות וכאשר לא יהיו עוד יחסי איבה פוטנציאליים בין ארצות הברית לבין רוסיה, ילך ויתבלט ניגוד האינטרסים בין אמריקה לבין בריטניה, ניגוד, שיכול להביא לנו עזרה אמריקנית ממשית: לא "הצהרות אהדה" של נשיא זה או אחר בלבד; לא החלטות של מפלגות ובתים מחוקקים, כי אם עזרה ממשית במלחמתנו נגד השלטון הבריטי. וכאמריקה כן צרפת או איטליה ומדינות אחרות. והכל תלוי בתנאים הפוליטיים, בכשרון וביכולת לנצלם.

מתוך שאנו הוגים בשלושת התנאים (מלחמת שחרור מתמדת, התכוננות בלתי פוסקת ופעולה מדינית לשם רכישת עזרה ובעל-ברית) שבהם תלוי ניצולה של שעת הכושר, המביאה לכל אומה משועבדת ולוחמת את החופש - הרינו מגיעים לידי הבהרה מלאה של מהותו של צבא-השחרור, כשם שהגענו קודם לידי הבהרת מהותה של מלחמת-השחרור. צבא השחרור הוא צבא מתנדבים, הכופים על עצמם-את חובותיהם ולא צבא מגוייסים, שחובותיהם נכפו עליהם על-ידי זולתם. תפקידיו העיקריים הם צבאיים: חובתו להכות באויב בכלי זיין חדישים; מטרתו למוטט ולמגר את שלטון הזרים ולהקים במקומו את שלטון האומה בארצה: שאיפתו להיהפך ביום הגאולה לצבא המגן של המולדת, השומר על גבולותיה, על עצמאותה, על שלמותה ועל התפתחותה. צבא כזה, הלוחם לשחרור המולדת ומוכן להגן עליה אף במחיר החיים, הוא הוא הדרוש לעם ישראל יותר מכל דבר אחר, כי בלי צבא אין אומה, אין מולדת, אין כבוד. בלי צבא הופך עם, ולו אף עם גדול, למה שהיה עמנו: לקרבן שחיטות ופוגרומים במשך אלפיים שנה.

מפלגות, מוסדות, תנועות פוליטיות, כל אלה היו וישנם לעם ישראל די והותר; מה שלא היה לו ומה שדרוש לו כאויר לנשימה, הוא צבא. את זאת הבינו מניחי היסוד של הארגון הצבאי הלאומי. על כן הקימו לא קבוצה פוליטית-מהפכנית, לא ארגון הגנתי ולא "תנועה" חדשה, כי אם צבא, את הצבא העברי הראשון, על מפקדיו ועל חייליו, על מטרותיו וסדרי-חייו, אחרי אלפיים שנות גולה.

אף על פי כן קיים הבדל בין הצבא שלנו, הלוחם לשחרור המולדת, לבין צבא סדיר. וההבדל העיקרי נובע מעצם השם. צבא אנחנו, אבל לא רק צבא. צבא-שחרור אנו. וצבא שחרור נבדל מצבא סדיר לא רק בדרך הגיוס (התנדבות מול גיוס כפייה), לא רק באורח-החיים (מחתרת וחשאיות הכרחית מול הופעה גלוייה) ולא רק במהות המשמעת (משמעת מתוך הכרה, מול משמעת שביסודה מונחת הכפייה הפיסית). צבא השחרור נבדל מצבא סדיר קודם כל ביחס אל הפונקציה המדינית של המלחמה. בעוד שצבא סדיר במדינה קיימת - אם משטרה איננו מתבסס על דיקטטורה צבאית, שהיא גרועה וחולפת ככל דיקטטורה - מוסר, יכול למסור וחייב למסור את ההכרעה הפוליטית בידי הממשלה שלו, אין צבא השחרור יכול, אין הוא רשאי, לוותר על המחשבה הפוליטית היוצרת ועל הפעולה הפוליטית העצמית, שמטרתה לרכוש עזרה, להגביר את המלחמה ולהחיש את הנצחון. המחשבה והפעולה המדינית מוכרחות ללוות את הפעולה הצבאית, מוכרחות ללוות את צבא השחרור ולפלס בפניו את הדרך להגברת הכח ולהפעלתו ברגע המתאים. צבא שחרור מחנך לוחמים-מהפכנים, צבא השחרור מקים חיילים, צבא השחרור מוליד גם מדינאים. כי צבא השחרור הוא גם צבא כובש וגם תנועה מגשימה. על כן, אין צבא השחרור יכול ורשאי למסור את "הפיקוד הפוליטי", את יפוי-הכח לנהול המדיניות, הקשורה במלחמת החופש, לשום גוף אחר בישראל, זולת הממשלה העברית.