דרכה של ממשלה לאומית ליבראלית הנאום המלא בפתיחת הועידה הארצית החמישית של תנועת החרות בהיכל התרבות בתל-אביב 24/11/1958

דרכה של ממשלה לאומית ליברלית

כבוד מורנו ורבנו הנעלה הרב יצחק ניסים, הרב הראשי הראשון לציון, כבוד מורנו ורבנו הנעלה הרב אריה לוין אביהם של אסירי ציון הלוחמת, ידידם האהוב של כל לוחמי המחתרת המשחררת, כבוד ראש העיר תל אביב – יפו, כבוד יו"ר הסתדרות הציונים הכלליים לסיעותיהם, אורחים נכבדים ידידים יקרים. שליחים הנבחרים של תנועת החרות וציריה המוסמכים לועידתה החמישית.

קיימת אפשרות, שבשנה הבאה, בימים אלה, נקרא להרכיב ממשלה חדשה בישראל, הלא היא הממשלה הלאומית הליברלית בראשות תלמדיו של זאב ז'בוטינסקי.

לאור אפשרות זאת, התלוייה, כמובן, בהכרעתו החופשית של עמנו הבוחר, אך אינה תלוייה אלא בה, מוטלת עלינו החובה להבהיר מה נעשה, בשטחי החיים הלאומיים והממלכתיים השונים, אם העם יתן בנו אמון לשרתו לא עוד כאופוזיציה ראשית, נאמנה וצודקת, אלא כממשלה צודקת, מיטיבה, מגשימה. אולם לפני שאשיב לשאלה זאת, אעמוד על בעייה מיוחדת, החורגת מכל תחום מדיני, העומדת מעל כל חישוב שכלי, בעייה זו היא במסתרי המצפון, בחדרי לבב, בעמקי הנפש. לכן ניחד אותה מכל שאר הבעיות החיצוניות והפנימיות, המדיניות והכלכליות, התחוקתיות והחברתיות, ונאמר הלילה הזה:

הממשלה החדשה, לאחר שתכונן, ותקבל את אמונה של הכסת כחוק, תחליט בו ביום, בישיבתה הראשונה, לתת צו קיום לצוואתו של זאב ז'בוטינסקי, ותורה להעלות את עצמותיו מן הנכר אלי אדמת המולדת.

ביום ההוא ימחה זדון הלבב, תוסר הקנאה, תודבר השנאה. תישכח כפיות הטובה, ובמקומם יעלו הטהורי, הקדושים, החמים, המלבבים ברגשות האדם: - אהבה לאיש, אשר הקדיש את כל חייו למען תקומת עמו הממלכתית בימינו. הכרת תודה לאדם שהיה למורה דרך לעם בדור של תועי לבב ואובדי דר, הקורה למשחררה האמיתי של האומה שלא קם כמוהו, ארי הרצל.

ביום ההוא, בשוב איבנו מן הגלות הכפויה, זו שהוטלה עליו בחייו ע"י בני עם נכרי,וזו שנכפתה עליו, אחר מותו, ע"י בני עמו כפויי הטובה – יצא לקראתו כל העם, על זקניו ועל נעריו, ללא הבדל מפלגה והשקפה, לא לאפיו אף לא לרבבותיו, אלא לרבוא-רבבותיו. האבא העברי, אשר הוא היה ראשון חולמיו ולוחמיו ומניחי יסודותיו עוד לפני דורותיים ועד יומו האחרון עלי אדמות – ירכין דגלו וידגל נשקו בפני מפקדו העליון ברוח. ובתוך העם הזה, הרב העצום, נתייצב אנו, תלמידיו הנאמנים, נושאי תורתו בסתר ובאור ומגשימיה בדם לבנו, נעלה את עמותיו על כלפינו, ונישא אותן, באהבה רבה, וניבאן לאדמת ציון, לירושלים למנוחת עולמים. כה יתן לנו האלוהים וכה יוסיף.

מתוך אמונה זו, שעמוקה ממנה אין וטהורה ממנה לא היתה, אף לא תהיה – נתייחד הלילה הזה, בהתאסף ראשי תלמידיו, עם זכרו האל-מות של מורה הדור, ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, עם זכרם הנצחי של כל תלמידיו, ותלמידי תלמידיו, אשר הקריבו את חייהם ושפכו את דמם ונתנו את נפשם למען יחיה ישראל וישוב ויהיה בן-חורין.

 (הקהל קם על רגליו לזכרו של ראש בית"ר)

אם העם יתן בנו אמון להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה – מה נעשה בשטח המדיני?

ראשית – תיתם תקופת ההתכחשות לאמת היסטורית, ולזכות נצחית, התכחשות המזעזעת את היסודות המוסריים עליהם בנתה ונבנתה תנועת השיבה המיוחדת במינה בתולדות האנושות, המערערת את מוסר האומה והנוער, הפוגעת במעמדה הבינלאומי של ישראל, הדוחפת אותה להתגוננות הרת אסונות.

על דעת האומה, לידיעת העמים, על אפם של אוייבים, לשמחתם של ידידים – תודיע הממשלה הלאומית הליברלית של ישראל, כי זכותו של העם היהודי, על ארץ-ישראל בשלימותה ההיסטורית, זכות נצחית היא שאינה ניתנת לערעור. זו לא תהיה הצהרה, לא הכרזה, אלא מעשה מדיני רב משמעות היסטורית לדור הזה ולדורות הבאים.

שמנו לב, כי גם בקרב שלוש מפלגות אחרות הובעו דעות לפיהן, ביים, בהם הגבולות בכל המזרח התיכון נעשו נודדי, שוטפים, עומדים או עלולים להעלם – שטות היא להכריז כי קוי שביטתת הנשק הם גבולותיה הקבועים של מדינת ישראל. אנו שמחים על דעות אלו. זוהי, בודאי, התקדמות, אם מישהו מכיר כי שטות היא שטות. אולם היפוכה של שטות היא החכמה, של האוילות – התבונה, של ההתכחשות – האמת, ובשם התבונה והחכמה – יש לשים קץ להתכחשות ולומר את האמת.

שנית – ישראל לא תבקש עוד משום מעצמה או קבוצת מעצמות, ערובה חד-צדדית לקיומה או לשטח עליו חלה ריבונותה למעשה.

שמונה שנים חלפו מאז החלה הרצה אחר הערובה. אנו אמרנו כי היא לינתן. היום יש אפשרות לכל אזרח בישראל לשפוט, אבחנתנו של מי היתה נכונה, שלנו או של שלושת שרי החוץ דבית מפא"י? אולם יש מלאכה, אשר אף על פי שתכלית אין לה, עצם עשייתה מביאה נזק. משל למה הדבר דומה? – איש מחפש זהב בנחלתו שאיננו, ובחיפושיו יחפור בורות. את הזהב לא ימצא, אך את נפשו, את נפש בניו, את נפש שכניו – יסכן. הערובה לא ניתנה ולא תינתן. אולם עצם בקשתה מעמידה את ישראל במצב בו אין היא צריכה בו אין היא יכולה, בו אסור לה להמצא. לאמור: ישראל מפחדת מפני אוייביה. ישראל מבקשת חסות זרים, ישראל מצפה שחיילים זרים בעת סכנה, ביום פקודה, ישפכו דמם לא למען ארצם, אלא למענה.

במקום בקשת ערובה חד-צדדית, תחתור ישראל לכריתת בריתות הדדיות. יש מלאכה אשר עצם עשייתה מביאה תועלת, משל למה הדבר דומה? נתקבלה החלטה לסלול כביש; עדי סלילתו מישרים את הדרך. ברית עם עמים ידידותיים, ועם מדינות ידידותיות, היא מדיניות מעשית, אשר הבשילה ועוד תבשיל פירותיה.

בדברי על הרעיון המקורי שלנו, של מדיניות לכריתת בריתות, עלי מיד להעלות על לוח לבנו את הרעיון הגדול שלנו לכריתת ברית ידידות בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הצרפתית.

פרשת היחסים בין ישראל לצרפת מיוחדת היא. היו ימים, מיד לאחר קום המדינה, בהם בקשנו את האחראים למדיניות החוץ הרשמית של מדינתנו להתקרב על צרפת, לגלות ידידות אל צרפת. לא אביא הערב את הדברים שמענו מפיהם, אמנם, הם רשומים, אולי הם אף ידועים, אך הלילה לא אחזור עיהם, לען האינטרס העליון של האומה. עוד לפני מספר חודשי, עלולה היתה העתונות הרשמית של מדינתנו להתקרב אל צרפת, לגלות ידידות אל צרפת. לא אביא הערב את הדברים ששמענו מפיהם, אמנם, הם רשומים, אולי הם אף ידועים, אך הלילה לא אחזור עליהם, למען האינטרס העליון של האומה. עוד לפני מספר חודי, עלולה היתה העתונות הרשמית, כמעט כולה, להביא בכייה לדור, בגלל סיבות אידיאולוגיות כביכול, ולקלקל את היחסים בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה החמישית בראשותו של הגנרל דה-גול. גם את הדברים האלה, למען האינטרס העליון של האומה, - לא אגיש, מוטב שנשכחם. אולם אנו, עוד בהיותנו באופוזיציה, עמלנו ונוסיף לעמול למעל הידידות בין צרפת ובין ישראל, יש לכרות ברית ביניהן.

מה ערכה של ברית זו לישראל?

יהיה לנו, בפעם הראשונה אחר תקופת החשמונאים, בעל ברית אדיר, כוח מרתיע, כוח מסייע. אבל לא רק זאת. זכרו: עדיין יש המדברים על אפשרות של השמדת ישראל. הדברים האלה "השמדת ישראל" יצאו מירושלים לפני שהושמעו בוושינגטון. הדברים האלה הושמעו בתל-אביב לפני שהועלו בלונדון. והלילה הזה, ידידי שלי, נפנה ביראה לכל המפלגות בישראל, שרובן מיוצגות בפיתחת ועידתנו: למען עמנו ולמען עתידו, אל עוד דבר על השמדת ישראל! לא היססו אבותינו להעלות דברים אידרים: "לעדי עד", "לדורי דורות", "לנצח נצחים" "לעולמי עולמים" ובעקבותיהם אנו נאמר: נכון, פעמיים נחרבה מדינתנו ששה מיליון מבני עמנו הושמדו, אבל המדינה, שהוקמה אחר הפסקה בקיומנו הממלכתי של 1800 שנה ובמחיר דמים והשמדה שלא היו כמוהו בתולדות האנושות   - המדינה העברית המחודשת לא תושמד, לא תימחה, אל תיעלם. היא תהא קיימת לעדי עד, לנצח נצחים, לדורי דורות.

זאת אומרים אנו, אבל בעולם הרחב, כאשר משווים את המספרים: שני מיליון מול ונגד 40 מיליון, 50 מיליון, 60 מיליון, 90 מיליו, אומרים – מי יודע אם עתידם מובטח. כאשר תהיה לנו ברית זאת – השאלה היא פסיכולוגית – מדינית, אבל השפעתה היא מכרעת – לא יאמר עוד איש בעולם: 2 מיליון נגד 40, 50, או 60 מיליון.

אולם ברית זו חשובה לא רק לישראל. חלפו הימים בהם מנהיגי ישראל אמרו רצו לומר, יכלו לומר: מי אנו? מה כוחנו? עפר ואפר אנחנו, ערך רב, לברית הדדית זאת, לשתי המדינות.

יהיה לה לצרפת בעל ברית נאמן, כפי שרק ישראל יכול להיות, בארץ הבריח של שלוש היבשות, באזור בו צרפת עדיין לא סיימה את תפקידה. אנו מדינה קטנה; צרפת מדינה גדולה; אל תורידו ראש, אזרחי ישראל. כוחה היחסי של מדינת ישראל לגבי אויבה של צרפת בחלק זה של העולם, בימים אלה, הוא גדול מכוחם היחסי של בעלי בריתה של צרפת באירופה, לגבי אויבה של צרפת שם, בין שתי המלחמות העולמיות.

ברית זו, מבחינתה של צרפת, לא תהיה רק עם מדינת ישראל, למעשה זאת תהיה ברית משולשת: ישראל – צרפת – העם היהודי.

בריטניה נתנה את הצהרת בלפור, ועד היום, בו היא החלה להתכחש להתחייבותה, היא כבשה את אהדתו, את תמיכתו, את לבו של כל העם היהודי. כולנו זוכרים זאת, משחר נעורינו. כריתת ברית בין צרפת לישראל תתן לצרפת את הזכייה שבריטניה לקחה אותה וויתרה עליה, לקחה ב-1917, והחלה לותר ב-1920. זה גורם בעל ערך בשביל הרפובליקה הצרפתית. לכן יש הדדיות בברית הזאת. אנו נוסיף לעמול למענה. אם נרכיב ממשלה, יש יסוד לתקוה כי יבוא היום המפואר, והברית הזאת תחתם ע"י ממשלת ישראל וע"י ממשלת צרפת, אבל אנו רואים בעני זה ענין לאומי ממדרגה ראשונה, אנו מאחלים איפוא שברית צרפת – ישראל, תחתם עוד בימים, בהם קיימת בישראל ממשלה, אשר אנו רוצים להוריד אותה – ונוריד אותה.

בצרפת ישנו ועד גדול למען ברית צרפת-ישראל, מורכב מחשובי מנהיגי הרפובליקה. בראש הועד הזה, עומד ידיד מצויין של עמנו ומדינתנו. והרשו נא לי לקרוא בפניכם מברק שהיה לי הכבוד לשלחו הבוקר:

"לבות ידידיך שמחים בנצחונך המזהיר האישי, המדיני והמוסרי.

מחיל לחיל, ידידי היקר, למען גדולתה של צרפת, למען הידידות בין עמנו למען הברית בין ארצונתינו".

מברק זה שלחתי למר ז'אק סוסטל.

קבלתי גם הבוקר מברק ממר ז'אק סוסטל, אולם תוכנו הוא אישי; לא אוכל לתת לו פומבי.

אין אנו רוצים להתערב בעיניה הפנימיים של צרפת, בכל המפלגות הצרפתיות, זולת שתיים, ישנם ידידים לישראל, וגם ידידים לנו, אולם זכאים אנו לומר, כי נצחונו של ידידנו המצויין, נשיא הועד למען ברית בין צרפת לישראל, ז'אק סוסטל, הוא לטובת ישראל, כפי שכשלונם של הקומוניסטים ומפלת הפוז'אדיסטים, אף הם לטובת ישראל.

הערב הזה, ברצוני גם לברך בינינו ידיד מסור, איש רב פעלים, את המזכיר הכללי של ועד למען ברית צרפת – ישראל, את חברנו יקירנו מר שלמה ברידריך.

שלישית – ישראל לא תחזור עוד על בקשות חד-צדדיות לשלום ללא תנאים עם עמי ערב. שמנו לב, כי בשלוש מפלגות אחרות הובעו דעות, לפיהן בקשות אלו החוזרות והנשנות, אשר התשובה עליהן היא שלילית-תמידית מביאות נזק למדינת ישראל. אנו שמחים על דעות אלו שהובעו במפלגות אחרות לאחר שבמשך ששנים, מאז קום המדינה, היינו היחידים בהבעתן.

היתה מלחמה בין מדינת ישראל לבין עמי ערב מסויימים. אין הכרח אין צורך, אין אפשרות, אין יכולת לקיים מלחמה נצחית בין עמים, וכפי שהיה מקובל, אחר כל מלחלמה בין עמים שונים, כן תציג הממשלה החדשה בישראל בפני עמי ערב את הברירה הידועה: או כתב של חוזה לשום, או עובדה של יחסי שלום, נבהיר את התנאים לחוזה שלום כתוב, וחתום, והם:

1.      הוצאת כל החילות הזרים, או פרוקם, משטחה ההיסטורי של ארץ-ישראל, מערבה ומזרחה לירדן.

2.      הכרה בארץ ישראל המאוחדת כמדינה עברית, בה ינתן, בסיוע בינלאומי, שיקום מלא לפליטי מלחמת 1948 שיבחרו להחיות בה כאזרחים נאמנים, ויובטח שויון-זכויות מוחלט לכל תושבי ישראל, ללא הבדל מוצא עדה ודת.

3.      תשלום פצויים על נזקי התוקפנות שנגרמו לישראל.

4.      החזרת שוויו של הרכוש היהודי שהופקע בארצות ערב.

אם וכל עוד, חוזה שלום כזה לא הושג ולא נחתם, תציע הממשלה החדשה לעמי ערב את האפשרות השניה, והיא:קיום יחסי שלום, ונבהיר מהי מהותם:

1.      בטול מפורש של מצב המלחמה המוכרז והקיים.

2.      המנעות מוחלטת מכל התקופה ישירה או עקיפה.

3.      לא איומי מלחמה ולא הכנות למלחמה.

4.      קץ למלחמה הכלכלית נגד ישראל.

5.      חיסול המצור ביבשה ובנתיבי הים הבינלאומיים.

באין חוזה שלום לכתוב וחתום, באין יחסי שלום הלכה למעשה, עולה הבעייה של זכות להגנה לאומית עצמית, המוכרת במשפט הבינלאומי. אם עמי ערב בוחרים להכריז, לקיים ולעשות מצב מלחמה ביניהם לבינינו, משתמע, כי זכותנו להגנה לאומית עצמית, כוללת יוזמה הגנתית. מפלגה אחרת בישראל מכנה רעיון זה בשם "הגנה יזומה", אנו משערים כי אלה שאלה של מונח שאיננו קובע; התוכן הוא מכריע. יוזמה הגנתית או הגנה יזומה הם מונחים שונים, למעשה זהים בתוכנם של הרעיון הגדול, אשר אנו נושאיו. התוכן האמתית והמדינה של זכות ההגנה הלאומית העצמית של מדינה מוקפת אוייבים, המכריזים על רצונם למחות אותה מעל פני האדמה.

רביעית – הממשלה תעשה מאמץ להתקרבות מחודשת עם טורקיה. אחר כריתת ברית בגדד, אמרו האחראיים למדיניות החוץ הרשמית, כי טורקיה, שהצטרפה אליה, תשפיע על מדינות ערב, הנמנות עליה, להמעיט איבתן לישראל. אנו אמרנו כי יהיה להיפך, כי מדינות ערב, החברות בבית בגדד, תשפענה על טורקיה להמעיט את ידידותה לישראל. היום יכול כל אזרח עברי לשפוט, אבחתו המדינית של מי הוצדקה. בינתיים התחוללה הפכיה בבגדד, שאין לכנותה בשם מהפכה, וברית בגדד אינה אלא שם. הממשלה הטורקית יכולה איפוא לשקול מחדש את העמדה שנקבעה על ידה לגבי ישאל כתוצאה מחתימת ברית בגדד.

אני מתכבד לברך בתוכנו את מיופה-כוחה של הרפובליקה הטוקית. ברצוני לומר, כי אנו מאמינים, כי ישנם אינטרסים הדדים משותפים ועמוקים בין ארצו לבין מדינת ישראל. אנו מאמינים בחידוש הידידות בין ארצו לבין מדינת ישראל. אנו מאמינים בחידוש הידידות בין מדינתנו לבין ארצו. אנו מבקשים ממנו להודיע לממשלתו כי המפלגה השניה בישראל, העומדת להיות המפלגה הראשונה בישראל, קוראת לטורקיה לשקול את עמדתה, כדי קודם כל, לבטל את המצב הבלתי נורמלי הקיים בימים אלה, בו שגרירה של טורקיה בשיראל נמצא באנקרה, ושגרירה של ישראל בטורקיה יושב בירושלים. צריך שיהיה להיפך: שגרירה של טורקיה בישראל יבוא לירולים ושגרירה של ישראל בטורקיה יסע אנקרתה.

חמישית – נשאף ליחסים תקינים עם ברית-המועצות ועם האומות, שהוטל עליהן משטר זהה או דומה לזה של רוסיה הסוויטית.

אולם לא נשאיר שום ספק, כי, לפי הכרתנו, התפשטות הקומוניזם היא סכנה לכל ערכי החרות והצדק, בהם ישראל מאמין מיום היותו לעם. בימים אלה, על רקע היחסים בין הקומוניזם והעם היהודי נתן סופר רוסי גדול, אשר ספרו אסור לפרסום בארצו, לנו את העצמה הבאה: "זה מוזר כל כך שאנשים אלה אשר לפנים שחררו את האנושות מעול האלילות, ואשר כה רבים מהם מקריבים את עצמם לשחרורה מאי צדק – לא יעמוד להם הכח לשחרר את עצמם מנאמנותם לזהות מיושנת, לפני-מבולית, חסרת כל משמעות; שאנשים אלה לא יתעלו מעל עצמם ולא יימוגו בקרב שאר העמים אשר את דתם הם ייסדו." – דברי בוריס פסטרנאק.

אופייני הוא שהאישים אשר אסרו את פרסום הספר הכולל, בין השאר, הדברים האלו, נתנו לנו עצה זו עצמה במהדורה החדשה, האדומה, של הפרוטוקולים השחורים: - להימוג להיעלם! במהדורה הזאת של הפרוטוקולים השחורים, כתוב גם שאני אמרתי את הדברים הבאים: "זה 10 שנים אנו מחפשים מוסוליני יהודי. עזרו לנו למצוא אותו. מוסוליני הוא האיש שהציל את האנושות מהקומוניזם". כל ילד בישראל יודע, שמעולם לא אמרתי, לא יכולתי לומר, דברי טומאה אלה. אבל עלי לומר למחברים הצ'קיסטיים של המהדורה החדשה של הפרוטוקולים האוכרניסטיים: אחת הסיבות, שבגללן אני שונא את הפשיזם משחר נעורי, היא שיש בו אלמנטים לא מעטים של הקומוניזם.

אבל, ובעיקר, נשיב לעתו של פסטרנאק ומחרימיו כאחד: - זהותנו היא עתיקת יומין, אך היא אינה מיושנת. היא מתחדשת. לא נותר עליה. ואנו המביטים ביני הרוח של עם אשר חיי עולם נטעו בו, באיפריות מתגבשות ומתפוררות, עולות ויורדות, אנו יכולים לומר: עם ישראל אל ייעלם – הקומוניזם יחלוף. במאבק המתנל בימינו עם הקומוניזם, ועל ידו, אין חדש, אם כי יש בו חידושים, זה המאבק הישן, אך לא המיושן, בין עבדות לבין חרות. ואנו, המביטים במאבק זה ביני רוחו של עם אשר חיי עולם נטעו בו, יודעים, ויכולים לומר בכל ההכרה ובכל הבטחון, כי ידה של החרות תהיה על העליונה לנגד עינינו.

שישית – ישראל לא תבקש עוד, לא מישרין ולא בעקיפין, כי המדינות הגרמנית תקיימנה עמה יחסים דיפלומטיים. לפי הכרתנו, לא יכול לשבת בירושלים שגריר שהוא נציגו של עם אאשר כמעט כל הנמנים עליו, השתתפו, מי במישרין ומי בעקיפין, ברצח 6 מיליו יהודים, אנשים נשים וטף. לא ישב, תחת ממשלה לאומית ליברלית, שגריר גרמני במדינת ישראל ולא ישב שגריר ישראל בגרמניה.

שביעית – נשאף להבנה, לידידות, לכבוד הדדי ולשתוף פעול עם עמי אסיה ואפריקה. באמרי דברים האלה יש לי הכבוד לברך בקרבנו את הוד מעלתו, שגרירה של גאנה בישראל. לא נשאיר ספק ביחס לשאלה, מה מקומה של מדינת ישראל בעולם הז. לשאלה זו שלוש בחינות. אחת גאוגרפית, במידה שיש לה ערך בתקופת מטוס הדחף האזרחי, הלא מבחינה זו ישראל היא חלק של אסיה. מן הבחינה השניה, התרבותית, ישראל מחדשת את תרבות העברים הקדמונית. שלישית, מבחינת הציוויליזציה, אין בכך כל שמץ של התנשאות כלפי עמי אסיה ואפריקה, להיפך, בזה יתבטא יחס הכבוד לשנו איהם. כי ברבות הימים יקבלו כל עמי עסיה וכל עמי אפריקה את שיטות הייצור, את תנאי הייצור, את יחסי הייצור של אירו-אמריקה ולא להיפך. אנו מאמינים בשווין תוך עליה, לא בשוויונות תוך ירידה. כך נושיט ידנו, יד ידידים מכבדים ומכובדים, לכל עמי אסיה ואפריקה.

שמינית – הממשלה החדשה תעשה מאמץ מיוחד כדי להביא לשינוי הצב הבלתי נורמלי, בו רוב השריריות והצירויות של המעצמות והמדינות, אשר נציגיהן מגישים כתב האמנתם לנשיא המדינה, נמצאות מחוץ לירושלים. הצלחת המאמץ הזה כשל מאמצים רבים אחרים תלוייה, כמובן, בהדדיות. אבל נעשה אותו; כדאי לעשותו. אין להשלים עם מצב בלתי נורמלי, בלי נסיון לשנותו. אנו מקווים כי יבוא יום ולא ירחק, בו כל, לפחות רוב, השגרירויות של המעצמות והמדינות הידידותיות, תמצאנה לא בתל-אביב או ברמת-גן אלא בירושלים הנצחית, בירת ישראל.

אם העם יתן בנו אמון להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה, מה נעשה בשטח הכלכלי-חברתי כדי להשיב לשאלה זו, חובה עלינו, בראש וראשונה, לקבוע עובדות יסוד, להעלות מספרי מופת.

למשק הלאומי הוזרם, בעשר השנים האחרונות, ממקורות שונים, סכום העולה על שלושת-אלפים מיליונים דולרים. האם, על אף סכום חסר תקדים זה בעזרת חוץ, אנו מתקרבים למשק הנושא את עצמו, או אנו מתרחקים ממנו? לשאלה זו ניתן את התשובה בעזרת המספרים הבאים:

בשנת 1954 היה ההפרש בין הכנות הייצוא לבין הוצאות היבוא, או הגרעון במאזן המסחרי: 208 מיליונים דולרים. ב-1955 – 244.7 מיליונים דולר, ב-1956 – 257.3. ב-1957 – 292.8 מיליונים דולר, במחצית הראשונה של 1958 - ינואר – יוני – 134.6 מיליונים דולר. ובאותה תקופה עצמה של השנה הקודמת 106.4 מילונים דולר. יוצא, כי קו ההתפתחות הוא לירבוי הגרעון המסחרי ולהתרחקות ממשק הנושא את עצמו, משק המכסה את הוצאות הייבוא שלו על ידי הכנסות הייצוא שלו.

קוו ההתפתחות בהשקעות חוץ הוא: ב-1951 – 63 מיליון דולר, ב-1952 – 41 מיליון דולר. ב-1953 – 20 מיליון. ב-1954 – 15 מיליונים ב-1955 – 17 מיליונים. ב-1956 – 9 מיליונים. ב-1957 – 30 מיליונים, בעשרת החודשים האחרונים של 1958 – 20 מיליונים. מלבד תנודות קלות קוו ההתפתחות בהשקעות – חוץ מוביל מטה.

במשך עשר השנים, מ-1947 עד 1957, היתה התפתחות מסויימת למשק הקרוי "הסתדרותי". המזכיר הכללי של ההסתדרות סיפק לנו את המספרים היסודיים ביחס לשלשת הקונצרנים העיקרים שלה. והמספרים הם: ב-1947 היה פדיונה של "תנובה" 11.800 מיליונים לירות, ב-1957 – 237 מילון לירות.

הפדיון המסחרי של "המשביר המרכזי": ב-1947 – 11 מיליון ו-500 אלף לירות. ב-1957 – 325 מיליונים.

המחזור של "סולל בונה" ב-1947 – 11 מיליונים לירות; ב-1957 – 260 מיליונים לירות.

אם מותר להוסיף את המספרים האלה – המחזור של שלשת הקונצרנים ב-1947 – 34 מיליון לירות; וב-1957 – 822 מיליון לירות.

אנחנו חושבים שיש קשר בין שני קוי ההתפתחות האלה. קשר של סיבה ותוצאה הוא התבטא גם בבשורה המצויינת למשקיעי חוץ, שהיתה בפי המזכיר הכללי של ההסתדרות, לאמור: המשק במדינת ישראל הוא בששים אחוז, כבר משק ממלכתי צבורי, והסתדרותי, ורק ארבעים אחוז – המשק הפרטיו בתוך ארבעים אחוז אלה יש גם סוגים שהם בעצם אינם מסוגי המשק הפרטי. לכן, אומר המזכיר הכללי של ההסתדרות: לא נותרו אלא איים של המשק הפרטי והרים הגדול המקיף אותם הוא של המשק הממלכתי, צבורי והסתדרותי. הרמז הוא – אי אפשר לומר אם ירצה השם, כי הדבר הוא רע בשביל עמנו – אלא גם תרצה ההסתדרות, יציפו כלי הים הסוערים האלה את האיים האחרונים ובעוד זמן נחיה כולנו במשק ממלכתי, צבורי והסתדרותי בלבד.

זו הסיבה והתוצאה. אין לומר, שהמשק ההסתדרותי התפתח כפי שהתפתח משום שהיו השקעות חוץ מעטות, אלא להיפך, משום שבכוחה של המדינה וכל מוסדותיה הגיעו הקונצרנים ההסתדרותיים לאן שהגיעו, היה מיעוט בהשקעות חוץ, ונראית בעליל ירידתן.

מה נעשה כדי לשנות את המצב? וודאי, עלינו להזכור שאם נקים ממשלה בסוף 1959, הרי דווקא השנים הבאות תהיינה קשות למדינת ישראל. המקורות העיקריים מהם נשאבה עזרת חוץ, יובשו כמעט לחלוטין. ותשלומי החובות, שנלקחו, על חשבון הדור, בעשר השנים האחרונות, יחולו בשנות הששים. כדי לעבור את תקופת המעבר, וודאי יהיה צורך להשיג מלווה ממלכתי לקונסולידציה. והיהי הכרח לקרוא לעם היהודי לעשות מאמץ מיוחד למען עבור את תקופת הקשיים המיוחדים ולמען תת סיכוי לממשלה הלא סוציאליסטית הראשונה במדינת ישראל. ואנחנו בטוחים, כי יושג המלווה הממלכתי מידידינו; והעם היהודי בין ויענה.

אולם, לא זה הפתרון. זוהי תרופה זמנית. היכן הפתרון האמיתי? מה נעשה?

ראשית – הממשלה הלאומית-ליברלית תי קרא לכל בני עמנו ברחבי תבל; אחינו, בואו והשקיעו מהונכם, ממרצכם וכשרונכם מדינת ישראל. תידרש מכם, לא במישרין ולא בעקיפין, לא במפורש ולא ברמיזה, שום שותפות צבורית. בניתם עולם ומלואו. בואו בנו את ארצנו הקטנה מען תהיה גדולה. והם, בהיותם בטוחים כי חדש הוא המשטר, לא מתנכל ולא מתנקש, ולא מתנגש – יבואו וישקיעו. זוהי אמונתנו.

שנית – נבטל את הפיקוח על המטבע הזר, כפי שרשנו עוד לפני ארבא וחצי שנים, בועידתנו השלישית, למען ריבוי השקעות ולמען הנסיון [מחוק במקור ט.ק.] רב הסיכויים, לעשות את ישראל מבחינה מסויימת, לשוויץ שניה, בנק בינלאומי. ביטול הפיקוח על המטבע הזר, זוהי הדרך להשגת שתי המטרות האלו.

שלישית – ננהיג ריפורמה יסודית בשיטת המסיים, נשתית את החדשה על שתי יסודות:

1.      ביטול כל אפליה. שוויון מוחלט בתשלום המס. כל עוד יהיו [מחוק במקור ט.ק.] קיימים מפעלים הסתדרותיים, הם יהיו חייבים בתשלום [מחוק ט.ק.] מס בו חייב כל אזרח אחר בישראל.

2.      להשאיר בידי האזרח, בכל השכבות, חלק [מחוק ט.ק.] עמלו, עדי לעודדו לפריון גובר, ליזמה ולחסכון.

3.      חמישית – נביא בפני הכנסת חוק להפרדה בין איגוד מקצועי של עובדים, או גוף פוליטי, לבין בעלות על מפעלים עסקיים.

4.      חוק ההפרדה יושתת על היסודות הבאים:

א.      נציע, כי הוא יכנס לתוקפו לא מיד, אלא לאחר תקופת המעבר, שהמשכה יקבע בחוק עצמו

ב.      ועדה מטעם הממשלה החדה, תבוא בדברים, לתקופת המעבר עם כל הגורמים. עם בעלי המפעלים, עם הנהלותיהם, עם הנציגיות של העובדים בהם, עם השותפים הפרטיים, כדי, מתוך התייעצות עמם קבוע את מעמדם החדש של המפעלים המופרדים.

ג.       לא תהיה כל נוקשות בקביעת מעמד זה. תיבדקנה הדרכים המועילות ביותר, ובינהן:

1.      שחרור הקואופרטיבים הקיימים מכל תלות יורידית, או מדינית, באיגוד המקצועי.

2.      העברת מפעלי יסוד מיוחדים, כגון מקורות, לבעלות המדינה

3.      הפיכת מפעלים לקואופרטיבים של העובדים המועסקים בהם עצמם.

4.      הפיכת מפעלים לחברות ציבוריות, או פרטיות.

אנחנו משוכנעים שחוק ההפרדה הוא לא לרעת האיגוד המקצועי אלא לטובתו. אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, רואים באיגוד מקצועי עובדים ופועלים, גורם בקידמה האנושית. אנו איננו מאמינים שהאדם אשר נולד כקבצן למות. אנחנו מאמינים באמת של גדול הפסוקים: "כי בצלם האלהים נוצר האדם". כלומר, כל אדם בצלם אלהים נוצר, ולכל אדם, ולכל בני משפחתו, יש להבטיח קיום בכבוד. ואם איגוד מקצועי מייצג את האינטרסים של חסרי קיום; או של חסרי-קיום-בכבוד. הרי הוא גורם, כפי שאמרנו, קידמה האנושית הגדולה.

אך אם איגוד מקצועי הופך להיות בעל מפעלים עסקיים, בעל רווחים בעל חיפוש רווחים – המזכיר הכללי של ה"הסתדרות", הקורא למשק פרטי "קפיטליסטי", מוכרח להודות שאנשי "סולל בנוה", נהגו, לעתים על פי הכלל: "לכסף אין ריח" – איזהו הכלל: לכסף אין ריח? – אם איגוד מקצועי הוא בעל מפעלים כאלה, והם מתפשטים והם קונים, והם מושכים והם כובשים, והם מנשלים, אין תוחלת להשקעות, אין תקוה למשק הנושא את עצמו.

ששית – נביא הצעת חוק נגד קרטלים למינהם. אנחנו איננו מאמינים שרק קרטלים הסתדרותיים יש לבטל; גם קרטלים פרטיים, יש לעקרם [לא ברור ט.ק.] יוזמה פרטית אין כמוה כמכשיר לפיתוחו של משק. התנאי הוא היוזמה הפקרטית, תהיה יוזמה חפשית, בלי קרטלים ציבוריים או פרטיים בלי קונצרנים, בלי טסרטים. כך נבנה את מדינת ישראל.

שביעית – נציע ביטוח בריאות ממלכתי. בהזדמנות זו, הריני רוצה, בשם ועידתנו, לשלוח ברכת אחים לקופת-חולים לעובדים לאומיים, ליובלה ה-25 להקמה. קופת חולים זו, קמה כיש מאין. אולי פחות, ואולי יותר, מאשר יש מאין. היא קמה מרדיפות. אני מברך את ידידנו המצויין מר פעמוני, ראש וראשון למקימיה של קופת החולים; אני מברך את ד"ר יעקב וינשל, את ד"ר רון. אני מברך את כל עוזריהם. אני מברך בשם הועידה, את הרופאים את המתרפאים ואת הבריאים. ולואי ואיש מהם לא יחלה. ואנחנו, אנשי המחתרת הלוחמת והמשחררת, נאמר לכם, בלשון הנצח: זכרנו לך חסד נעוריך... לכתך אחרינו במדבר, בארץ... זרועת מוקשים.

כאשר נמצאו רופאים בישראל, שהשליכו מאחורי דלתם פצועים שותתי דם, משום שכך נצטוו על ידי מי שנצטוו, באתם, אתם, רופאיה של קופת חולים – אך לא רק אתם – אחד מאלה שלא נימנו עליכם, אזכיר היום: ידידנו המצויין, אחד מגדולי הרופאים בישראל, הפרופסור מרכוס – הוא ואתם הכנסתם אותם, טפלתם בהם, חבשתם פצעיהם, הסתרתם אותם ממבקשי נפשם, העברתם אותם לידינו. תבוא הברכה עליכם, ידידינו, ליובלכם. אולם, אם אנחנו נרכיב את הממשלה ונעמוד בראשה, נציע בטוח בריאות ממלכתי. לא נהסס להציע שקופת חולים לעובדים לאומיים, תעבור מן העולם הז, יחד עם קופת חולים של "הסתדרות העובדים הכללית", יחד עם כל קופות החולים, למען הבריאות העם, למען מדינת ישראל, למען יהיה צדק ויושר גם בריפוי של חולי ישראל.

שמינית – ננהל מדיניות של תעסוקה מלאה. אנחנו דוחים את האסכולה החדישה לפיה, אם תהיה אבטלה, לא איכפת. איכפת מאוד. אנחנו חושבים שאבטלה היא חולי אורגאני של כל החברה, האוכל בה כל חלקה טובה, הבטלה מעבירה על הדעת; האבטלה עלולה להעביר על הדעת. אנחנו רוצים במדינה בה תהיה תעסוקה מלאה. אבל, אם, כתוצאה של התפתחות, שאין לחזות אותה מראש, חס וחלילה, מישהו בישראל לא תהיה לו עמדה, אנחנו רוצים, שיהיה, למען עזור לו, ביטוח ממלכתי נגד אבטלה. אנחנו חושבים שאסור להפקיר אדם כל אדם. יש לדאוג לאדם, לכל אדם, ואינו אשם בביטולו מן העבודה.

אלה קוי יסוד שנציע כדי לשנות את מצב המשקי והחברתי מיסודו. אבל עלינו להוסיף דברי הסבר.

אלו שתי ההשקפות הניצבות היום בישראל – סוציאליזם וליברליזם. הסוציאליזם שלהם פרושו: משק התלוי בחסדי זרים, נישול המעמד הבינוני והחרבתו, שעבוד הפועל ועוניו. הליברליזם שלנו פירושו: הקמת משק נושא את עצמו, קיום המעמד הבינוני והתפתחותו, שחרור הפועל ורווחתו.

אך אין הליברליזם של המחצית השניה למאה העשרים, דומה למה שנקרא ליברליזם במחצית הראשונה למאה התשע-עשרה. הליברליזם בו אנחנו מאמינים, פירושו: חרות לאדם ודאגה לאדם. או, במלים אחרות, חרות וצדק משולבים יחדיו.

אם העם יתן לנו אימון להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה – מה נעשה בעניני פנים.

ראשית חכמה במדיניות פנים, היא, עליה. אנחנו מאמינים בתורת הרצל, נורדאו וז'בוטינסקי, לאמור: שליחותה של מדינה עברית היא לשוב ולרכז במולדת את בני העם הפזורים ברחבי תבל. משום כך, הכל למען שיבת ציון; ושיבת ציון מעל לכל. לא זו בלבד שלא נתעלם מן ההישג[לא ברור במקור ט.ק.] אלא, להיפך, נעלה אותו על נס, נעריך אותו במלוא משמעותו ההיסטורית, של עלית 913,354 אלף יהודים, מעשרות מדינות מאז קום המדינה ועד סוף ספטמבר 1958. אך, מאז ועד עתה, ירדו 93,405 אזרחים, עולים חדשים, ואולי יותר מהם וותיקים. נותרו 820 אלף עולים, קבוצי מולדת ומחדשיה. גם זה הישג גדול, רב משמעות היסטורית אלם, אנחנו טונים, במלוא הכרת האמת כי בתנאים הקיימים, ובאמצעים שהועמדו לרשות המדינה, אפשר היה להעלות הרבה יותר, לקלוט הרבה יותר ולבנות הרבה יורת. והראיה – למעלה משלושה מיליארדים דולרים קבלנו. על פי החישוב הרשמי דרושים היו אלפיים דולר לנפש., כדי לקלוט עולה. על פי החישוב שעשינו, כדי לקלוט את כולם, היה דרוש סכום של בערך מיליארד 640 מיליון דולר. קבלנו שלשה מיליארדים. מה אירע עם היתרה? היו הוצאות צבאיות. אנחנו יודעים שהיו כאלה. עד היום איננו מבינים למה צריך להסתיר מפני הציבור את התקציב הצבאי שלנו. האויב בלוא הכי יודע אותו בדיוק. אולם אנחנו יודעים את המספרים ואנחנו יכולים לעשות את האומדן. ואם הוא ייעשה, יהיה ברור כי החלק הגדול של התקציב הצבאי כוסה על ידי המסים שאזרח ישראל שילמו אותם – מלבד מפעלים הסתדרותיים מסויימים - והיה גם חלק שהוצאות במטבע קשה. אולם, אם אנחנו נוריד את ההוצאות הלו, ואת הוצאות הקליטה, לפי חישוב הרשמי, של כל 820 אלף העולים שנשארו במדינת ישראל, עדין תישאר היתרה של מאות רבות של מיליונים דולרים. הם בוזבזו. אילמלא בוזבזו, אפשר היה לקלוט יותר. ועדיין אף אלה לא נקלטו.

בראשון באוקטובר 1958 היו עדיין בבדונים, במבני הצבא הבריטי ובצריפונים, 83 אלף ו279 נפש בישראל, אפילו קורת גג לא קיבלו. אמנם אני מציין התקדמת. מ-1955 ועד התאריך אותו נקבתי, קייבלו עשרות אלפי עולים שיכונים. בראשון בינואר 1955 עדין ישבו 155,501 נפש במבנים הארעיים והרעועים האלה. היום יושבים בהם "רק" 83,000. הפרש גדול. מה קרה בין 1955 ל-1958? אנחנו יודעים. אנחנו שמענו עדויות.

ביולי 1955 היתה רעידת אדמה בישראל, חלקית עדיין מצומצמת. ואנחנו מצפים ליותר גדוללה מזו. אלפים ורבבות מקרב העולים החדשים, אשר ארבע שנים לפני כן הלכו לקלפי כדי לשים את הפתק "א", הפעם לפני שלושה שנים, הלכו בגאווה ובגלוי וללא פחד ובשמחה, שמו את הפתק "ח". ויבהלו ויאמרו: אם לא נמהר ונבנה שיכונים – נע..[מחוק במקור ט.ק.], אבדה מפא"י. אנחנו שמחים שעל ידי עצם עלית כוחנו היטבנו עם עשרות אלפים מבני עמנו, שהיו זקוקים לקורת גג. כן ירבו. אבל זה איננו בתרון. הפתרון הוא, חיסול מוחלט של כל המעברות, של כל הדונים, של כל המבינים הארעיים של הצבא הבריטי. הצבא הבריטי שם ישב. אנחנו עזרנו להוציא אותו משם. למה ישבו שם יהודים? בשביל יהודים דרושה קורת גג ראויה לבן-אדם תרבותי.

ובדברנו על בעית עליה, אי אפשר לשכוח לממשלה ההולכת חטא בל יכופר שהיא חטאה כלפי אחינו, בני עמנו, יהודי מרוקו. אפשר היה להעלות את כולם. היום כמעט שאי אפשר. ובשנים המכריעות, כאשר צרפת עדיין היתה במרוקו, עלו מכל קצות תבל: ב-1952 – 23,000 יהודים; ב-1953 – 10,000 יהודים; ב-1954 – 17,000 יהודים; ב-1955 – 36,000 יהודים. הממשלה הזאת סגרה, הלכה למעשה, את שעריה של מדינת ישראל בפני יהודי מרוקו בשנים, בהן אפשר היה להעלות את כולם ולהביא אותם למולדת.

נשתדל לתקן את המעוות ונעשה מאמץ, כל מאמץ אפשרי, כדי להרבות עליה בישראל. מעל לכל שיבת ציון; הכל למען שיבת ציון. ונעשה מאמץ, כדי לשים קץ לכאב, לחרפה, לזעקה: לירידה. 93,000 יהודים ירדו. האפולוגטים הרשמיים אומרים: מה יש? מכל ארצות האימיגרציה יש אנשים שאינם יכולים להסתדר וחוזרים על עקבותיהם. נכון, אבל מדינת ישראל איננה ארץ אימיגרציה מדינת ישראל היא המולדת. ואם רבבות אזרחים, לאו עולים חדשים, אלא ותיקים, שישינו פה שנות דור, ששפכו דמם, שסיכנו נפשם, בעלי מקצועות, בוני הארץ ללא הבדל השקפה - ירדו, מוסיפים לרדת, זה אות אזעקה. זו הוכחה למה מביא המשטר הקיים. זוהי גם שאלה בטחונית. 93,000 עד 12,00 חיילים עבריים ירדו. הרי זוהי הקזת דם איומה, מבחינה צבאית. אנחנו מקוים להקים משטר מדינת ישראל, בו יבואו עולים ולא יצאו יורדים.

שלישית – נבטל את הצנזורה המוקדמת של העתונות. אין היא דורשה למען הבטחון. מומחים למודיעין טוענים של שרותי המודיעין בעולם משתמשים בעיקר בעתונות, ב-90 אחוז. אז הם בלאו-הכי משתמשים בה. ובאשר ל-10 אחוז הנותרים, הריגול הבינלאומי מוצא לו דרכים, כפי שידוע לנו. והלאוי ולא ימצא אותן, כמו שלפעמים הוא מוצא אותן. מדינת ישראל היא המדינה הלא-טוטליטרית היחידה, בה עדין קיימת צנזורה פרבנטיבית על עתונות, אנחנו נבטל אותה.

רביעית – נערוך שינוי יסודי במעמדו של הש.ב. שרותי בטחון פנימיים חשאיים הם, בימינו כוח בל יגונה. אבל העם, המאמין, כי באחרית הימים לא ישא גוי אל גוי חרב, זכאי אף חייב, להביא את אמונתו, כי יבוא יום ולא ישלח גוי אל גוי מרגל; ויבוא יום ולא תשלח ממשלה בלש אחר אזרח. אבל, לעת עתה היום הזה נראה רחוק. לכן דרושים שרותי בטחון פנימיים חשאיים. אולם, הש.ב. שלנו, אם מותר לומר כך, משלב שני תפקידים ושני פיקודים בבת אחת: את התפקיד של מלחמה נגד תככי האוייב החיצוני ואת התפקיד של שמירת בטחון הפנימי. אנחנו חושבים, ששלוב כזה מביא נזק חמור לתפקיד העיקרי המכריע של כל שירותי הבטחון; להלחם במרגלים ובמחבלים, באויב הרוצה לכלותנו. נוסף על כך, שילוב כזה הוא מסוכן מאוד לחרותו של האזרח ובטחונו האישי. בארצות-הברית של אמריקה קיים מוסד ששמו "סוכנות המודיעין המרכזית", וקיים מוסד נפרד ששמו "הלשכה הפדרכלית לחקירות". הסוכנות הראשונה – כלפי חוץ; הלשכה השניה – כלפי פנים. שני אנשים נפרדים עומדים בראשם. בינהם, כמובן יש קציני קשר. אצלנו, בידי אדם אחד, האוהב משום מה לעסוק בבילוש וריגול ובכל הדברים נעימים אחרים, התרכזו שני התפקידים האלה. בהפרדתם אנחנו רואים צורך חיוני למדינת ישראל, גם לבטחונו, גם להבטחת חרות אזרחיה. אנחנו נציע, כי יקום שרות בטחון חיצוני מיוחד, שיימצא תחת פיקוחו של המטה הצבאי, ויקום שרות בטחון מיוחד שימצא בתוך מטה בילוש, אין זאת אומרת שצריך תמיד להיות ראש ממשלה, העוסק בדברים כאלה.

בהזדמנות זו רציתי לומר משהו על הממונה על הש.ב. דהיום. שמו של הממונה על הש.ב. הוא – X. אבל אם אדם נושא את השם X אסור לו להפגש עם עתונאי, למסור לו ראיון ולא להתייצב בפני שאר העתונאים, כדי לעמוד בפני שאלותיהם. לו הם, כל שאר העתונאים ידעו מי זה האיש, היו בודאי רוצים לשאול אותו. וביחוד, בימים אלה, יה נציג עתון אחד, מעונין מאוד להציג לו שאלות. אבל הוא איננו. הוא – X. מי שנושא את השם – X חייב להחריש. אין שום סיבה שהממונה על שרות הבטחון הפינמי ישא את השם X. כאשר אנחנו נקים אותו שמו יהיה גלוי לפני אזרחי המדינה ויוכלו עתונאים לבוא ולהציג לו שאלות. השמות האלה גלויים בכל הארצות החפשיות. אולם, עם אנשי מפא"י, קורה לפעמים, דבר משונה: מתי שיש צורך לרדת למחתרת – הם עולים; ומתי שאיןצורך במחתרת – הם יורדים.

חמישית – אנחנו נציע שינוי בהרכב הממשלה. ביחוד יש משרד אחד שהוא נראה לנו לא דרוש. זהו משרד המשטרה. ואל נא תטעו. כאשר דיברתי על שרות בטחון פנימי, אמרתי, שהוא צריך להיות מסונף למטה המשטרה. אבל משרד המשטרה אינו דרוש. השר, העומד בראש משרד זה, הוא אדם נעים הליכות. אבל משרדו מיותר. יש מקרים בממשלה הזאת, שהמצב בהם הוא הפוך.

ששית – הממשלה החדשה, הלאומית הליברלית, החליט לבטל, כליל, לחלוטין, את הנחיות הרישום של הממשלה הזאת.

לאו דווקא בקשר עם הנחיות אויליות, אומללות אלו ברצוני היום להביא את "האני מאמין" שלנו לגבי העם היהודי, עברו, קיומו ועתידו. אנחנו מאמינים שבמדינת ישראל יש להפריד הפרדה מוחלטת בין האזרחות מצד אחד, לבין הדת והלאום מצד שני. אזרחיה של מדינת ישראל, מבחינת הלאום, יכולים להיות יהודים, ערבים, דרוזים, מרוניטים. כל בן לאום אחר, שיבוא אלינו ויתאזרח כחוק בקרבנו. הוא הדין מבחינת הדת. אולם, לגבי יהודי, זאת אמונתנו, אין להפריד, בשום פנים ואופן, בין לאום ובין דת. חד הוא. כך אנחנו קמנו; כך נרדפנו על צואר; כך הלכנו באש ובמים; כך הושמדנו; כך אנחנו קמנו שבעתיים; כך נחיה ונהיה לעולמי עד ולנצח נצחים. יהודי – יהודי הוא מבחינת הלאום ומבחינת הדת גם יחד. ואלה המוכנים, בחייהם, ובמפלגותיהם, בקיבוציהם ובמעשיהם, לכל כפיה, בל יאמרו לנו שבהשקפה זו יש מידה כלשהי לכפייה. הבל ורעות רוח דבריהם. איש אינו כופה את היהדות; ואין לכפות איש על היהדות. גם יהודי, המכריז על עצמו כלא דתי, אף כלא מאמין, מבחינת ההלכה כפי שידוע הדבר לכל מי שלמד אותה – לאו דווקא במשך שלוש לילות – יהודי הוא לכל דבר. אין כופין. אבל זוהי שלימותה של האומה מימי קדם ועד דור אחרון.

אומר עוד משהו מקרב הלב. יושבים פה ידידים, יריבים. אורחים זרים, מורי ורבותי, איך לחנך את הדור הצעיר שלנו? הביטו וראו: בעולם כולו אלימות לוחשת, גועשת, אימנתנית מאיימת. נתייצבנו לעת עתה, שארית הפליטה של עם גדול, גולה ומושמד. אנו מאמינים בעתידנו. אבל כה מרובות הן הסכנות סבונו אוייבים גם סבבינו. על מה נחנך את הדור הצעיר? וזו תשובתנו: כדי שהדור הצעיר יהיה יציב, נחנך אותו על אמת ואמונה. אם העם יתן לנו אמון להקים ממשלה ולעמוד בראשה – מה נעשה בשטח התחוקתי?

 ראשית - על פי הבטחתנו נביא בפני הכנסת הצעה לחוקת יסוד, אשר תבטיח את חרות האדם, תקבע את זכויות האזרח וחובותיו, תגדיר את סמכויותיהן של הרשויות, תערוב לחופש המצפון והאמונה הדתית ולשוויונו בפני החוק של כל תושב ללא הבדל מוצא, עדה ודת, מין ומעמד. ותשליט את עליונות המשפט. מהי עליונות המשפט? – אנחנו נציע שלבית-המשפט העליון תינתן הסמכות, לארח חקיקת חוקת היסוד, לקבוע אם החוקים המתקבלים על ידי הכנסת עומדים בהתאמה לחוקה, או סותרים אותה. יש לכך תקדים בארצות הברית של אמריקה. נכון, יש גם תקלות מסוימות הקשורות במוסד משפטי ואזרחי כזה. אבל הנסיון הוכיח, שמעיקרו מוסד זה מבטיח את חרות האדם מפני התנקשות גם של רוב בבית ה נבחרים. וכאשר מאחורינו יעמוד רוב בבית הנבחרים שלנו, נגיד – נעשה ונקיים – גם את רוב בבית הנבחרים צריך להגביל מבחינת הבטחת חרות האדם והאזרח על ידי עליונות המשפט. ואם החוקה תתקבל, אנחנו נציע שאחד מסעיפיה יקבע משאל עם בישראל.

בקשר עם הרעיון הזה, שהוא כמובן, איננו מקורי שלנו, - המוסד קיים במדינות דמוקרטיות אחרות, אבל אנחנו היחדים שהבאנו אותו בפני עמנו, וכל המפלגות, ללא יוצאת מהכלל, דחו אותו – ישנה עכשיו איזו התעוררות מיוחדת, בעיקר בתי מפלגות. בתוא עליהן הברכה, על התעוררותן כלפי הרעיון של משאל עם. שהם דחו אותו כבונפרטיסטי. דיקטטורי, מטעה את העם, הורס את הדמוקרטיה, עוקף את הכנסת. אבל ברצוני לומר דברים פשוטים: אי אפשר להיות נג המשאל ובעד המשאל. כפילות זו – אינני רוצה בליל הפתיחה של ועידתנו להשתמש במלים חריפות אך הן קיימות – כפילת זו לא תתקבל על דעתו של שום בן-אדם. בוואי לא של יהודי, שיש לו, לכל הדעות קצת שכל.

הדבר השני שאני רוצה לומר הוא: לו היה מתקיים משאל עם על שיטת הבחירות בישראל, על פי האמת, על פי הכנות, היה צריך, במשאל כזה, להציג, לכל אזרח, את השאלה הבאה: האם אתה מסכים שעל ידי שינוי שיטת הבחירות, תהיה מפא"י, שהיא מיעוט בעם, לרוב בכנסת? אתה מסכים – כן, או לא? כי זהו הנושא ואין אחר. אבל, כשנציע חוקה, נציע משאל עם. אנו מקוים שהוא יעזור לביסוס הדמוקרטיה והחופש בישראל.

שנית – נבטל את תקנות החרום הבריטיות הקולוניאליות.

שלישית – שנציע מערכת חוקים חדשה בישראל. בהזדמנות זו אני רוצה לברך, באופן מיוחד, את יוזמתו הברוכה של ידידנו, מר שופמן, בהגישו את הצעת החוק לעיצוב יחסים חדשים בין פקידי המדינה לבין אזרחיה. אני רוצה לומר, כי אם זכרוני אינו מטעני, הרי זהו החוק הראשון העומד להתקבל בכנסת, הבא, לא להגביל את זכויותיו של האזרח, אלא להגדיל אותן. במשך עשר שנים נתקבלו בכנסת חוקים. כולם הגבילו, צמצמו, את הזכויות האזרחיות. זו הפעם הראשונה, ביוזמתו של ידידנו, ובתמיכת יריביו בדלית ברירה, נתקבל חוק להגדלת, להעלאת, זכויותיו של האזרח.

נציע מערכת חוקים ישראליים בזה הכוון: חוקים המתאימים למדינת ישראל המחודשת, עצמיים, בלי זיקה למשפט זר, שישאבו מן המקור האדיר, מן המעיין המתגבר, של המשפט העברי.

התמונה לא היתה שלמה, אילמלא הייתי עומד, לפני סיום דברי, על המצב שלא יכול היה להיכלל בפרקי הפעולה, אשר הבאנום למקרה שהעם יתן בנו אמון להרכיב ממשלה. כוונתי למצב המדיני הקיים.

רבותי, לפני שנתיים, בראשון באוקטובר 1956, בליל פתיחת ועידתנו הרביעית, אמרנו את הדברים הבאים: "הימים הם גדולים. הימים הם גורליים. אולי אין היום איש אחד במעצמות הגדולות ובמדינות הקטנות, אשר יקבל על עצמו לומר מה ילד יום. הכל יתכן. וגם יתכן שהמאורעות עצמם יטילו על הממשלה הכושלת והמתכחשת הזאת, לעשות מחר מעשים שאין היא רוצה לעשותם היום". אני מבקש מכם לשים לב לתאריך. הראשון באוקטובר 1956. ובתאריך הזה, לפניו ועוד אחריו, אמרה הממשלה דהיום לעולם "לא ניזום", לעולם "לא נפתח", לעולם לא נהיה הראשונים לחציית גבול. לעולם אני נשבעת. אני מבטיחה. אני מתחייבת ובעצם הימים ההם אנחנו אמנו: "יתכן שהמאורעות עצמם יטילו על הממשלה לעשות מחר מעשים שאין היא רוצה לעשותם היום". התאמתה האבחנה, או לא התאמתה? כעבור ארבעה שבועות, אחרי כל השבועות, על אף כל האלות, נאלצה, על ידי המאורעות עצמן, הממשלה הזאת, לתת את הצוו – לחצות קו שביתת נשק, לעבור גבול, להכות את האוייב במאורתו. ואז החל מבצע ההתקדמות, הכיתור, הביתור, הכבוש, הנצחון, המבצע המבורך של צבא ישראל הנושא את השם הניצחי "מבצע סיני", אשר אנו הכשרנו את לבבות האומה לקראתו בניגוד לתעמולת הזוועה של הממשלה שהתנהלה על ידה, עוד שבועיים לפני עצם המבצע. הדברים האלה חלים גם על הימים האלה. אולי אין היום איש אחר במעצמות הגדולות ובמדינות הקטנות שיקבל על עצמו לומר מה ילד יום, הכל יתכן. וגם יתכן שהמאורעות עצמם יטילו על הממשלה הכושלת והמתכחשת הזאת, לעשות מחר מעשים שאין היא רוצה לעשותם היום.

לכן נקבע את עמדתנו להגבי מה שעלול להתרחש עוד השתא, לפני היום בו, העם ייקרא אל הקלפי.

א.      נאצר וה"אחדות הערבית". מיהו נאצר? מה עמדתה של הממשלה דהיום אליו? אני מודה בהכנעה שאיני יודע את התשובה לשאלה. פעם אחת עולה הדובר הרשמי ואומר, באזני דעת הקהל האמריקנית, שהוא מעולם לא הישווה את נאצר להיטלר. שהוא , כלומר ראש הממשלה, מוכן להיפגש עם נצר, כל יום ולדבר אתו. והוא מאמין שנצר, לא יכול היה לעשות, ולא היה עושה, מה שהיטלר עשה. עכשיו תשמעו את המקרא ותבינו....
Could Not And Would No Do What Hitler Did
כעבור תקופת זמן מסויימת יוצא אותו דובר ועתונו ואו מרים: צריך לפעול נגד נאצר, ההיטלר הערבי. מיהו, איפוא, נאצר? זאת עמדתנו, מן היום הראשון, בו הדיקטטור הזה השתלט על מצרים. הוא המסוכן באויבי ישראל מאז הושמד אשמדאי. לא שינינו את עמדתנו. ואנחנו מייעצים לממשלה ולגורמים היושבים בתוכה, לא לשחק ולא לשנות את עמדתה. זה האויב הראשון, דע את האויב – אין צוו חשוב ממנו.

"האחדות הערבית". יש ססמאות הכובשות עולם ומלואו. וכבר אמרו דוברינו הרשמיים: לו תנועת האחדות הערבית היתה מכירה בישראל, אנחנו היינו אפילו מביטים עליה בעין יפה. לו.. המשפט המכאיב הזה חל, לפעמים על העתיד, השמעתם שמשפט המתחיל במלה "לו" יחול על ההווה? לו הערבים היו מכירים במדינת ישראל? אבל אין הם מכירים. למה לברך? אין זו אחדות. ואנו מזכירים זאת לא רק לנו, אלא לכל בני החורין באסיה, באפריקה, בכל רחבי תבל. אין זו תנועה לאחדות לאומית. זכרו, היתה תנועה של אחדות לאומית סלבית, שמה הנכון היה פן-סלבים. זו היתה תנועת שעבוד ודכוי, שנוצרה על ידי עם יחיד, אדיר כוח, כדי להשתלט על עמים אחרים בשם סיסמת הרמייה של אחדות הסלבים. היתה סיסמת הרמייה שנוצלה על ידי פרוסיה ועוד מישהו כדי להשתלט לא רק על שבטים ברמניים שונים, אלא על כל עמי אירופה מסביבם, והמיטה שני אסונות עולמיים על כל האנושות. כזא היא תנועת הפן-ערביזם, או הפן-איסלמיזם. אין זו תנועה לאחדות לאומית, אלא סיסמת רמייה המנוצלת על ידי עם אחד, הגדול בין שבטי ערב, היוצאת מקאהיר, שמטרתה להשליט דיקטטור אחד מן האוקינוס האטלאנטי ועד המפרץ הפרסי. ובאיחוד זה לא יכול להיות מקום למדינת ישראל, או לעם ישראל, או לחופש, או לקידמה, או לצדק, או לאחווה, או לשלום. תנועה זו לא את ישראל בלבד היא מסכנת, אלא היא מערערת את היסודות של השלום הבינלאומי ואנחנו, שליחות היסטורית מוטלת עלינו, על מדינת ישראל, לגלות את הפרצוף האמיתי של תנועה זו הפן-ערבית ופן-מוסלמית, כפי שנתגלה לדאבון לבנו, בדעבד, הפרצוף האמיתי של הפן-גרמניזם, לטובת עמנו ולטובת כל עמים בני החורין.

איזו אחדות היא זו? – לו נאצר היה מצליח לעשות את :החאראקירי" שהוא הכין בשביל מר בורגיבה; לו עארף היה מצליח בבגדד להשלתלט במקום קאסם – טוניס ועיראק היום, כנראה מצטרפות ל"רמ"ס". (אני חושב שמוטב לומר רמ"ס" מאשר " "קעם". "רמס" – רפובליקה מצרית – סורית. מה זה קעם – "קהיליה" ערבית מאוחדת?) רמס. אבל היות ועארף לא הצליח. קאסם שולט, ועארף יושב, עיראק אינה מצטרפת. אחדות לאומית תלוייה באדם אחד במערב או במזרח?

זוהי השליחות שלנו לנסות להקים קואליציה של כל העמים החפשיים באירופה ובאמריקה ובאסיה ובאפריקה נגד הסכנה האיומה הזאת הלוחשת בתוך סיסמת רמייה, שלפעמים מתקבלת אפילו על דעת מדינאים ישראלים. אבל, השאלה הישירה העומדת לפנינו היא, מה יהיה אם נאצר ינסה להשתלט על ארץ ישראל המזרחית, הקוריה "ירדן". להודיע או לא להודיע? מה פקודה זו וזו ויקרה כך וכך. אני חושב שהחיים לימדונו קצת מאיסטרטגיה וסטרטגמים. מעולם לא הצענו לומר זאת. מה שאנחנו הצענו, מה שאנחנו מציעים לומר, הוא: ישראל לא תשלים בשום פנים ואופן עם השתלטותו של נאצר על החלק המזרחי של ארץ-ישראל. צאו וראו: מבחינת הזכות ההיסטורית שאנו נושאים אותה – בה אנו מאמינים בכל לבנו – אין שום הבדל בין הלגיון הערבי או חיל נאצר, אבל, מבחינת קיומה של האומה, בטחונה, עתידה חרותה – אין הבדל, אם עומד כפי עומד, הלגיון, או אם לאורך הקו המזרחי הפתלתול, יעמוד צבא משולב הלגיון, מצרים, סוריה, עיראק, תחת פיקוד אחיד. ולנגד עינינו קודם כל ומעל לכל, קיומה של האומה. כי רק אומה קיימת, חיה, בת-חורין, תגשים את זכויותיה ההיסטוריות. זהו [מחוק במקור ט.ק.] זוהי הסכנה.

אני יודע שבקרב מפלגות רבות קיימת ההכרה שאין, בשום פנים ואופן, להשלים עם סכנה כזו. וצריך לומר זאת. צריך ללמוד מן הנסיון של מבצע סיני. צריך לומר זאת. ושום דבר יותר; ושום דבר פחות. וכך אומרים גם בעולם. ינסו אלה להשתלט במזרח – נעמוד נגדם. ינסו להשתלט במערב, באירופה – נעמוד נגדם. לא בדיפלומטיה חשאית, כביכול, מתנהלים היום עניניה המדינים של האנושות. אלא, להיפך. יש מכשיר של הודעה שהיא בבחינת עובדה. אבל יש אצלנו אדם, הקם פתאום ואומר: אם הממלכה הקרויה "ירדן" תתפורר, אנו נדרוש "פירוז" והוצאת הצבאות זה רעיון נקלה.

דובר זה אומר שאסור להודיע מה נעשה. אבל הוא בעצמו יודיע. ואין זה מעשה ראשון. אסור לגלות שאנו רוצים לקנות נשק מגרמניה. אבל הוא עצמו הודיע שאנחנו רוצים לקנות שם צוללות. ובינתיים גם גלה [לא ברור במקור ט.ק.] והוכח כי אפשר להשיג צוללות לא רק באנגליה אלא אפשר להשיג, ואפשר היה להשיג אותן, גם במדינה ידידותית אחרת. אבל זו הכפילות שלו.

למה אני קורא לרעיון זה נקלה? כי בינתיים כבר אמרו אם אנצר ישתלט - אנו נדרוש פירוז. "נדרוש". הינתן? דרשנו פירוז של חצי האי סיני, בעוד חיילינו דרכו על חולותיו. קבלנו אותו? חילות נאצר נמצאים שם וראש הממשלה דהיום אמר: "לעולם לא ישובו המצרים לעזה, ואנחנו ניתן לשוב". "פירוז". והמצרים יושבים בעזה. אבל זוהי רצידיבה [לא ברור במקור ט.ק.]

ידיד שלי, אולי שכחתם שלפני 11 שנה, ב-1947, עלה פתאום ראש הממשלה דהיום – אז לא היה עדיין ראש ממשלה - הוא אמר, לפתע אחרי החלטת האו"ם, שצריך לחלק את ארץ-ישראל המערבית לשני חלקים. באחת – מדינה יהודית; ובשניה – המשך השלטון הבריטי. לו התוכנית ההיא היתה מתגשמת ? תארו לעצמכם מדינה יהודית בלי יפו, בלי רמלה, בלי לוד, בלי החלק הגדול של הגליל, בלי חלק גדול מנגב. ומהצד השני, הידידים שלנו, בווין וברקר. שניהם עוד חיו אז. הרי המדינה הזאת כבר לא היתה קיימת. זה היה הרעיון; וזו הריצי דיבה. בחלק השני של מדינת ישראל פירוז. יבואו זרים, יפרידו בינינו. תהיה מדינת חסות. ה[מחוק במקור ט.ק.] הזאת, או שהיא ילדותית, או שהיא מסוכנת. אם היא מסוכנת היא רצינית; ואם אינה רצינית, אין בה שום סכנה.

אכן, לפי דעתנו, זהו מה שצריך להודיע: לא נשלים עם השתלטותו של נאצר על ארץ-ישראל המזרחית. אבל אף את זאת נאמר: אם הממשלה דהיום, מתוך אימוץ הרעיון הנקלה של ראשה מתעתדת, באחד הימים, בקשר עם מאורע אפשרי, לשלוח את צבא ישראל קדימה, כדי, אחר כך, לתת לו פקודה נסיגה, אנחנו אומרים, כי מוטב שהיא לא תשלח את צבא ישראל בכלל. צבא ישראל, שמו הרשמי, המקוצר הוא: צה"ל. ואנחנו מציעים שלא ישתנה שמו לצה"ן – כלומר, צבא התקדמות ונסיגה.

* * *

ידידי שלי, אורחים נכבדים, מתווי דרכה של תנועת החרות, תמו הפרקים על סעיפיהן, על מה שנעשה, אם העם יתן לנו אימון להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה. ותם פרק מיוחד, המוקדש למצב הקיים, אפשרי עוד במשך השנה הזאת, ואני חייב לעמוד מעל לכל התכניות המדיניות והמשקיות, על בעיה מיוחדת, והיא, בעית חילופי שלטון בישראל.

אנחנו כולנו מתגאים בזה שבישראל לא קרה, ולא יקרה, מה שהתרחש בקאהיר, בחרטום, בבגדד, בדמשק, בבירות, בקרצ'י, בבנגקוק, ברגון.

אנחנו תרמנו תרומה להחדרת ההכרה, בקרב הדור ובקרב הנוער, ויש דרך אחת ויחידה לחילופי שלטון במדינה חפשית של עם גדול. ש[מחק במקור ט.ק.] פתק הבוחר. ואנחנו ההדרנו את ההכרה שבמדינה חפשית ודמוקרטית קיים העקרון של עליונות מוחלטת ובלתי מסוייגת של הרשות האזרחית הבוחרת, מעל כוחותיה המזויינים של האומה. אולם, יש בעיה של חילופי שלטון. הנה, לנגד עיניכם, קבוצת אנשים אשר לאחרונה פרץ בה ריב, לא אידאולוגי, אלא ביולוגי. והיא טוענת שהיא תשלוט לעולם בישראל. אמנם, המושג ביולוגיה סותר את המושג לעול, אבל כך היא טוענת. והיא שלטה שלושים שנה. בתקופה מסויימת, אנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, ה[מחוק במקור ט.ק.] מידה את השליטה, לחלוטין, בשטח אחד, בשטח היחסים בין עמנו ובין שליטיו הנכריים. אלמלא הוצאנו את השטח הזה מידי הקבוצה הזאת הרי המדיניות שלה היתה מובילה את העם רק להמשך השעבוד, אלא לידי [מחוק במקור ט.ק.] כליון, אם א להשמדה מוחלטת. אבל בשטחים אחרים היא שלטה שלושים שנה. והיא אומרת שהיא תוסיף לשלוט, והיא תשלוט לעולם תשלוט? העם הזה, החפשי, החושב, המאמין, הגאה, יקבל על עצמו, על כתפיו, אפוטרופסות של קבוצה "ביולוגית" כזאת? חילופי שלטון בישראל נעשו צוו של היגיינה, של בריאות העם, של חרות האזרח. קבוצה אחת תתנשא, תשרור תשתלט, תשתחץ?

ויש כוח אחד היכול לבוא במקומה, כדי להרכיב ממשלה חדה בישראל. אין אנחנו מתייהרים ואין אנחנו מתנשאים. ואבל זהו הצב העובדתי. לא רק משום שאנחנו אופוזיציה הראשית; לא רק משום שאנחנו המפלגה היחידה אשר לפני שלוש שנים העם נתן לה נצחון יחסי פי שתים וחצי ממידת האימון שניתן לה בבחירות הקודמות: לא רק בגלל זה, אלא גם, אולי בעיקר, משום שאנו מפלגה היחידה שאינה מסתובבת, ואיננה רוצה להסתובב, ואיננה מוכנה להסתובב, ולא תוכנס במעגלה של מפא"י. כל המפלגות האחרות הסתובבו, מוכנות להסתובב, רוצות להסתובב, באותו מעגל של מפא"י.

לפיכך אנחנו יכולים להקים בהכרעת העם, את הכח החדש להרכיב ממשלה אנחנו יכולים הקים, בכרעם העם, את הכח החדש להרכיב ממשלה, אנחנו מאמינים שנקימו.

ביום ההוא לא ירום לגבנו. גם היום אין אנו אמרים אלא את הדברים הבאים: אנחנו ידיד עמנו. אם העם יחליט, בהכרעתו החופשית, שעלינו להוסיף לשרתו באופוזיציה, נקבל את הדין בלי שום תלונה, מתוך הכרה שגם באופוזיציה אפשר לשרת, בנאמנות ובאמונה ובמסירות, אומה: מתוך ידיעה, כי שרתנו את עמנו, העלינו רעיונות אחרים אימצום, מנענו ממנו תקלות ועזרנו לרבים מבניו ובנותיו. אבל, אם העם יקרא לנו להרכיב ממשלה חדשה ולקחת את ההגה – נקחהו בלב בוטח ומאמין. לא נבוא לשלוט, אלא לשרת, כפי ששרתנו את עם ישראל משחר נעוריו ולא נזכור עוול. עינינו לא תהיינה מופנות עברה, אלא עתידה. נקרא לבני עמנו, ליריבינו, להתלכד סביב הממשלה החדשה ולתת לה, מתוך הגינות אזרחית פשוטה, סיכוי להצליח בתפקידה, לא נדרוש פרס. נשרת את עמנו. נוסיף לשרתו בתפקידנו החדש.

ביום ההוא יהיה הלב רווי אהבה ודאגה ותקווה. ומעמקי מעמקיו תבקע תחינה, בלשון הנצח של נעים זמירות ישראל:

השמיעני בבוקר חסדך,

כי בך בטחתי,

הודיעני דרך זו אלך,

כי אליך נשאתי נפשי.

ובלשוננו הדלה נוסיף לבקש את איבנו שבשמים: עזנו לעזור לעמך להביא לבניו, לכל בניו, ובנותיו, פדות, חרות, צדק, שלום [מחוק ט.ק.] כבוד. עזרנו להעלותו על הדרך המוליכה לקראת חזון החזונות, הנותן טעם לחיינו, גדולה למאמצנו, קדושה לאומתנו, הלא הוא חזון הגאולה השלמה. – למען תקויים לנגד עינינו, ועיני כל באי עולם האמת של ניבא האמת, עליה חונכנו על ידי אבינו, מורנו ורבנו, זאב ז'בוטינסקי, והיא:

כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.