דיון שאין דחוף ממנו

 ליום הרביעי הקרוב נקבעה ישיבת מועצת הביטחון של או"ם, כדי לדון בתלונת ארגנטינה נגד ישראל בעניין אייכמן. היתקיים דיון זה? ואם כן, מה תהיינה תוצאותיו? משקיפים שונים מעלים סברות שונות. יש אומרים, כי, בתיווכן של מדינות אחרות, יימנע ברגע האחרון, הוויכוח מעל הבמה הבין לאומית, שהוא, כביכול, לא נוח להן. על פי סברה אחרת, תועלה אולי נוסחה פושרת של הצעת החלטה על ידי המשלחת הארגנטינית, או, תימצא, תוך הדיון, נוסחה מפשרת להחלטה עצמה של מועצת הביטחון. כאלו הן ההשערות, העלולות עוד, במשך 48 השעות הקרובות, להתרבות. אך כלום על סברות רצווית מותר להשעין החלטות פוליטיות? חובתה של מדינה, הנמצאת בסכסוך עם זולתה, לבחור את דרכה על פי העובדות, ולא לפי ניחושים.

העובדה הראשונה צפונה באיגרתו של נשיא ארגנטינה מר פרונדיזי בתשובה לפנייתו של ראש הממשלה, מר בן גוריון. כל עוד תשובה זו לא ניתנה, אפשר היה לשער, כי אולי איגרתה הרשמית של ממשלת ארגנטינה איננה המילה האחרונה של הגורמים המכריעים בבואנוס איירס.. הייתה נטייה לחשוב כי פנייתו של מר בן גוריון, אשר משום מה ניסה להבדיל בין איגרת דיפלומטית של שר החוץ בפועל לבין מכתבו האישי של ראש הממשלה, תשפיע, בדיעבד, על עמדת הנשיא. אך מתשובתו, שפורסמה במלואה אתמול, התברר, כי הפנייה ההיא, שנקראה בחוץ לארץ, בדרך אירוניה של הגורל "רגשנית", לא השפיעה ולא שינתה. הנשיא פרונדיזי הסתמך במפורש על האיגרת של ממשלתו מיום ה – 8 ביוני ותבע לקיים את הדרישות הידוועות, הכלולות בה. ואף הוא השתמש, להצדקת עמדתו, בנימוקים מוסריים.

העובדה השנייה היא עוד יותר פשוטה. ארגנטינה הגישה תלונה למועצת הביטחון, תבעה את כינוסה הדחוף ואף השיגה קביעת תאריך לדיון המוקדם. כל ניסיונותיה של שרת החוץ, שנעשו על ידה במישרין, או בעקיפין, כדי להניא את המשלחת הארגנטינית מקיום אזהרתה, או "איומה", עלו בתוהו. ומאז ראשה של משלחת זו חזר עם הוראותיו מבואנוס איירס לניו יורק, הוא מנהל משא ומתן עם הגוש הלטינו-אמריקאי ועם מדינות אחרות, כדי לקבל תמיכה, כמובן לא בעמדתה של ישראל, אלא בזו של ארגנטינה.

כאלו העובדות. ריאליזם מדיני אינו שולל אפשרות של שינוין, אפילו ברגע האחרון, אבל הוא אוסר התעלמות מהן, החלפתן בסברות, בשמועות, בציפיות.

לאור העובדות הללו, יש לראות את הדיון בכנסת, שהוצע על ידי האופוזיציה, כדחוף ביותר. הטענות המהותיות, שהועלו נגד דיון כזה בשבוע שעבר, נסתרו על ידי המציאות עצמה. אין עוד שום שאלה של סודיות דיפלומטית. העניין הועלה לדיון, שאין פומבי ממנו, אם באיגרות, המתפרסמות, המתפרסמות מיד לאחר שיגורן, ואם מעל במתו של ארגון האומות המאוחדות. אך מן הצד השני, יש לראות חשיבות בלתי מפוקפקת בכך, כי לקראת הדיון הבין-לאומי תתקבל בבית הנבחרים של מדינת היהודים החלטה, שאינה מתפרשת לדו פנים, לאמור: אייכמן לא יוחזר ולא יימסר אלא לבית משפט ישראלי. דווקא משום שיש יסוד להניח, כי החלטה כזו תתקבל בכנסת פה אחד, תובעת סיעת תנועת החרות את הדיון שיביא לקבלתה, עוד לפני יום הרביעי, עוד בטרם קבעו נציגי המדינות, החברות במועצת הביטחון, את תוכן נאומיהם. ואם שרת החוץ תוכל, בדברי תשובתה, או תגובתה, להסתמך על החלטה אחידה זו של הפרלמנט, יהיה גם לדברים שלה משקל מיוחד. בעצם, הייתה צריכה הממשלה ליזום דיון כזה,אך כלל גדול הוא, כי במקום בו הממשלה אינה עושה את הדרוש, חייבת האופוזיציה להראות את הדרך.