דו שיח בניו יורק

דו שיח בניו-יורק

נפגשתי, לראשונה, עם פרופ' בז'זינסקי בארץ, לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב. הוא ביקרני בביתי. שיחתנו נסבה על יהודה ושומרון, על ערביי ארץ-ישראל, על ציפיתה של ברית המועצות, כי מדינה הקרויה פלשתינאית תהיה לבסיס סובייטי מרכזי במזרח התיכון ועל כל שאר הנושאים הנידונים בזמננו כמעט בכל שיחה בין אזרחים ישראליים, אמריקניים ואירופאיים.

הבעתי בפני אורחי ואיש-שיחי את הערכתי, כי למר קארטר הסיכוי הטוב יותר להבחר לנשיא. מר בז'זינסקי אישר את ההנחה הזאת בשמחה גלויה, וסיפר לי, כי עוד לפני שנתיים ומעלה החליט לתמוך במועמד הזה לכהונה הרמה בארצו. הוא גם סיפר, לפי טבעה של כמעט כל שיחה, מקצת מזכרונות אישיים. אביו היה הקונסול הפולני בלייפציג, בימי שלוט הנאצים בגרמניה. אדון בז'זינסקי הזקן היה, כפי שבנו ציין בנימה של גאווה, אנטי-אנטישמי. באחד הימים נתקל בקבוצת סטודנטים, שנשאו כרזות נגד יהודים, ותקף אותם במקלו. משער אני, כי הסיפור המלבב בא להוכיח כי אין יסוד לשמועה, שלפיה לא גילה הבן חיבה יתרה ליהודים. אדרבה, יהיו מעשיהם הטובים של האבות סימן לבנים. עם סיום השיחה נדברנו לשוב ולהפגש בניו-יורק, אחר הבחירות לנשיאות ולשני בתי הקונגרס.

נפגשנו. לפי טבע התקשרות השיחה, בירכתי את הפרופסור על קיום הפרוגנוזה המשותפת שלנו. הוא שמח והודה, בציינו, כי קדם לי בהנחה לגבי בחירותו של מר קארטר בשנים מספר. הודיתי בכך בלב שלם. עברנו לעניינים העומדים, כפי שאומרים, על הפרק. השמעתי בפניו ציפיה, אשר על הגדרתה חשבתי בלכתי אליו. כוונתי היתה למשפט, שעליו ניתן ללומר, כי רוב אזרחי ישראל יסמכו ידיהם עליו. נוסח כזה אינו סובל "אימפרוביזציה". צריך להכינו, היטב מראש. בקיצור, אמרתי לו שאנו מקווים, כי הנשיא הנבחר לא יכנס ללחץ להפעיל לחץ על ישראל.

תשובתו של מארחי היתה נוחה. אין הוא חושב, כי יופעל לחץ על ישראל, כפי שהיה בעבר, למשל, על ידי דחיית האספקה של ציוד היתה תגובתו על הטענה, כי אם באמת כוונתו של הממשל החדש היא למשא ומתן ישיר בין הצדדים במזרח התיכון למען השכנת שלום, כפי שנאמר לא רק במצעה של המפלגה הדמוקרטית אלא גם בנאומיו של הנשיא החדש, בטרם הבחרו – על וואשינגטון להמנע מהנחת תכניות מהותיות, כגון זו הנושאת את שמו של רוג'רס, על שולחן הדיונים. אם תכנית שכזו, אמרתי, תשוב ותועלה, על מה בעצם יהיה המשא והמתן? הסתירה בולטת לעין כל. אמר פרופ' בז'זינסקי, המועמד, כפי הנראה למלא תפקיד חשוב בממשל החדש, כי לדעתו, לא תועלה בשנה הבאה מעין תכנית רוג'רס חדשה.

אולם לא רק שלילה חיובית היתה בפיו. הוא ציין, כי יהיו בוודאי, חילוקי דעות בין וואשינגטון ובין ירושלים לגבי מהות-הסדר-השלום ויהיה צורך לנהל עליהם "שיחות גלויות לב" בין נציגיהן של שתי המדינות. חייבתי, כמובן, גילוי לב; אבל ידוע לכל, כי ביחס לשיחות דיפלומטיות למונח הזה, בימינו, משמעות מיוחדת.

ב.

במהלך השיחה העליתי בפני פרופ' בז'זינסקי בעיה של מונחים מסויימים, מוטעים, ולפי דעתי, מזיקים, אשר בהם משתמשים בלשון השיגרה גם ידידינו. ביקשתיו, כי בהזדמנות קרובה יפנה אליהם את שומת לבו של הנשיא הנבחר.

אנו תובעים, אומרים ידידים, כי הערבים יכירו בזכות ישראל להתקיים. אל להם, אמרתי, להעלות תביעה בנוסח זה. מתחילה תהא איש שיחי; מה רע בהגדרה הזאת? הסברתי, כי היא מזיקה בתכלית. האם עלינו שוב להיות יוצא מכל הכללים? איזהו העם המבקש, ובשביל איזה עם מבקשים, הכרה בזכותו להתקיים? לא שמענו, כי נתבקשה הכרה מעין זו בזכותה של לוכסמבורג, או של אורוגוואי, של צ'ילה, של אלבניה, או של אומות אחרות קטנות או גדולות. יש הכרה בעצמאות, בריבונות, בזכויות הנובעות מהן, ביחסים תקינים על יסוד הדדיות. אבל זכות הקיום? הן היא מובנת מאליה. כזאת היא חייבת להיות גם לגבי עמנו. קיומנו – זכותנו. אמנם, בעד קיומנו שילמנו, במשך הדורות, מחיר, אשר כמוהו לא נודע בתולדותיה של שום אומה ולשון. אך עובדה זו, בודאי אינה מחלישה את זכותנו להתקיים. נהפוך הוא, איננו מבקשים ממישהו שייאות להכיר בזכותנו להתקיים. קיבלנוה מאלהי אבותינו, זמן רב לפני שעמים רבים אחרים החלו בקיומם הנפרד. באדיבות רבה הודיעני איש שיחי, כי הוא רואה את הנקודה.

המונח השני הוא השארות בחיים, או במשך הקיום, כלומר בביטוי שנתפרסם במקור האנגלי. זה סיפור ישן. בסופה של שנת 1967, או בראשיתה של 1968, קיבלנו איגרת ממשלת ארה"ב שבה נאמר, בחלקה החיובי, כי ארה"ב רואה את עצמה מחוייבת לבטחונה והשארותה בחיים של ישראל. בישיבת הממשלה העירותי, כי הביטוי השני נושא עמו נימה של חסות, וחובתנו לבקש את הידידים שלא להשתמש בו. בעד המשך הקיום של עמנו, אנחנו, נבחריו, אחראים ולא שום גורם חיצוני, גם ידידותי, אפילו יהיה חזק ביותר. בטחון זוהי שאלה אחרת. המונח הזה אין בו חד צדדיות. הוא מותיר מקום לשיקול של אינטרס הדדי, של מעשים הנובעים ממנו. יש הוכחות מפורשות, מעשיות (תעלת סואץ היתה נעולה, מלחמת וייטנאם התנהלה במלוא עוזה ואניות הנשק הסובייטיות נאלצו לשוט מסביב לכיף התקוה הטובה) כי ישראל חשובה לאמריקה גם מן הבחינה הצבאית. ברור, כי סיועה הבטחוני של ארה"ב למדינתנו הוא אינטרס מובהק של המעצמה המסייעת. אבל באחריות להמשך הקיום הלאומי והממלכתי היא על שכמנו, לא על כתפי זולתנו.

חברי לממשלה הסכימו לנכונות ההערה הזאת. הוטל על שר החוץ דאז, מר אבא אבן להפנות את תשומת לבו של מזכיר המדינה ועוזריו להסתייגותנו החיובית הזו. יש להניח, כי מר אבן, בשעתו, עשה את הצעד הדיפלומטי הנכון, אשר גם הוא הביע, בישיבת הממשלה את מלוא תמיכתו בו. אך אין להכחיש, כי המלה הזאת מוסיפה להופיע גם בפי נואמים, לרבות שני המועמדים לנשיאות בעת מערכתם, ואפילו במסמכים רשמיים. כוחה של שיגרא דלישנא.

פורפ' בז'זינסקי אמר לי, כי הוא רואה גם נקודה זו, הוא עצמו השתמש, בכתב ובעל פה במונחים של קביעות ולגיטימיות של ישראל במזרח התיכון, אשר הערבים נדרשים להכיר בהן. קביעות, כן; אבל מדוע לגיטימיות? כלום יש ספק בה, אם נדרשת ההכרה בה? לארצנו שלנו שבנו; זו חוקיותנו, שאינה מוטלת כלל בספק. שנינו ביקשנו, תוך המשך השיחה, את המונח המדוייק. יש לי יסוד להניח, כי הפרופסור המלומד מומחה למשפט בינלאומי ימצאהו.

לבסוף ציפתה לי הפתעה. העיר לי איש שיחי: "היודע אתה, כי בכל המונחים האלה, אשר עליהם הנך משיג, משתמשים דוברי הקהילה היהודית? הם מדגישים, כי יש להבטיח את הכרת הערבים בזכותה של ישראל להתקיים והם חוזרים על הצורך במחוייבות של אמריקה לבטחון של מדינת ישראל.

את זאת, כמובן, לא יכולתי להכחיש. כמעט בכל כנס יהודי, בארץ ובגולה, הנני שומע במו אזני את אחינו הטובים והנכבדים חוזרים עןל מונחים אלה. אכן, יהיה צורך לעמול, בקרב בני ישראל וגורמים אחרים, שיחדלו משימוש במושגים, שיש בהם, משני הצדדים, של הרגלי-מחשבת חסות.

ג.

בבית הכנסת בני ישורון מתקיים, כל שנה, "דו שיח". מה זה? הרב ברקוביץ, המרא דאתרא, שואל, האורח המשיב, והקהל שומע. השתא, הוזמנתי להשתתף בדיון אשר לו האזינו 2500 מקשיבים טובים. מעניין היה להבחין בתגובות הקהל. יכולנו לשוב ולאשר, על פי התבוננות ישירה, כי בקרב יהדות ארה"ב גוברת והולכת התמיכה בעמדותינו היסודיות, ולפני הכל, בקיום זכותנו לארץ ישראל.

מראייני הנכבד, הרב הקדיש חלק ניכר משאלותיו החשובות לעבר, לתקופה הטרום ממלכתית, למלחמת המחתרת. השיבותי, כמיטב יכולתי. אבל הבעתי את דעתי, אם כל הכבוד, כמובן, כי הייתי מעדיף, לו השאלות נסבו על ההווה והעתיד, כי בפנינו בעיות לאומיות רציניות, אשר להן יש להקדיש עתה את מלוא תגובת המאזינים. הם דואגים. באסיפת אלפים מעין זו – מאות אנשים עומדים דחוסים על רגליהם במשך שעתיים – מהבטא איזה רגש של דאגה חיובית, רוצים לדעת, מה המצב, והמוצא, מה צריך, או ניתן לעשות.

בחלק השני של השאלות, העלה הרב את הבעיה החמורה של העולים מברית המועצות, הנושרים בדרך ופונים לא לפאתי מזרח קדימה אלא אחורנית, מערבה. מהי דעתי על כך?

על הנושא הלאומי הזה חשבתי רבות, מאז הזמינני להתיעצות מיוחדת ראש הממשלה, מר רבין. שמעתי שתי דעות שונות, נוגדות, החוצות את דורשי ציון ושביה מברית המועצות ואת כל המפלגות בישראל, לרבות תנועת החרות וחייב הייתי, איפוא, לציין כי את אשר אומר ודו-שיח בניו-יורק אגיד על אחריותי האישית בלבד. לאחר אקדמה הכרחית זו השמעתי את הדברים הבאים:

-          התחיה הלאומית בקרב היהודים בבירת המועצות היא מן המאורעות הכבירים אף בתולדותיו של העם היהודי. אחר עשרות שנים של בילול כפוי, ללא תנ"ך, ללא עברית, ללא תפילה, ללא שינוי , קמה רוח גדולה בקרב אחינו של שיבה אל היהדות ואל ציון, ואפילו הק.ג.ב. הנודע, כפי שנוכחנו לדעת, אינו מסוגל לדכא אותה. פעולותיה והפגנותיה של היהדות באמריקה ובארצות אחרות תרמו רבות לתהליך העליה מרוסיה, אך הגורם המכריע זוהי ההתחדשות הלאומית בקרב היהודים בברית המועצות עצמם, במיוחד בדור הצעיר. מספיק, אם נתבונן בהפגנתם של חמישים היהודים הצועדים במוסקווה עדי בנינו של הסובייט העליון ותובעים זכותם לשוב ל"מולדת ההיסטורית של העם היהודי", כפי שהם אומרים שם, כדי להעריך את חזיון הגבורה הנפשית המפליאה שהיא מנת חלקם של אחינו, הם מסכנים, כידוע לנו, את לחמם וחרותם, לעתים את חייהם, בהתעקשם על התביעה: ציונה!

כזה היה תוכנה של המערכה על שיבת ציון מברית המועצות. דרשנו כולנו קיום זכות שאינה ניתנת לערעור. יש לאום יהודי, אשר ברית המועצות הכירה מימי לנין, ויש מדינה יהודית אשר מוסקווה הכירה בה אף מימי סאטלין. הליכתם, על פי בחירה חפשית, של בני הלאום היהודי אל מדינת שלהם היא זכות טבעית, אשר אסור להתנקש בה או למנוע את הגשמתה. המספרים של אלה אשר הורשו לעלות, עלו וירדו וחוזר חלילה. מתחילה היו אלה מאות בשנה, אחר באו מאות בחודש, בשנת 1973 שבו אלינו 34,000, בימים אלה יוצאים מברית המועצות בכוונה לארץ-ישראל כשנים עשר אלף בשנה. אם נתמיד, ונחדש את המערכה, שוב יעלו המספרים.

אבל עובדה מצערת היא, כי חלק ניכר מן העולים האלה מגיע לוינה ואינו ממשיך ארצה ישראל. יתכן, כי זוהי אחת התוצאות של ראשית מלחמת יום הכיפורים; יש בודאי סיבות נוספות. חובתנו לעשות להקטנת מספר הנושרים, לריבוי מספרם של שבי ציון. לא מן הנמנע, כי הנשירה מתמדת והגדלה עלולה גם לסכן, בעתיד, את העליה עצמה. עלינו, איפוא, לפנות אל אחינו בבירת המועצות בקריאה נשנית: אם מבקש אתה היתר יציאה, כדי לשוב למולדת – עלה. לשם כך דרושה לנו תקופת מעבר. אין להפסיק עתה, בלא מערכת הסברה, את הסיוע הניתן לכל היוצאים את ברית המועצות. יש לתת לעצמנו זמן, לפחות של שנה, כדי לפנות אל העולים בכוח ולשכנעם לבוא ארצה. אין שום סיבה להתיאש מסיכוי הצלחה של הסברה טובה, רוויה אהבת ישראל וארץ-ישראל, ולהניעם לשוב – הביתה.

ד.

במועצת הרבנים של ארה"ב נשאלתי, בין השאר, היש זכות ליהודים בתפצות להסתייג ממדיניותה של ישראל? תשובתי מעויינת בפילוסופיה של הציונות, כפי שקיבלנוה מהרצל, נורדאו ו ז'בוטינסקי:

-          ארץ-ישראל שייכת לא רק ליהודים החיים בה אלא לכל העם היהודי. זהו יסוד שיבתנו על פי הזכות, לא בכוח לא בחסד. מכאן חוקיותנו בארץ-ישראל, שאין אנו זקוקים כלל להכרח בה. זכאי, איפוא, כל יהודי, אם רצונו בכך, להביע דעתו על ארץ-ישראל ועתידה. אם אין הוא אזרח במדינה, אין ביכולתו להביא את דעתו לידי ביטוי על ידי הצבעה בכנסת. אפילו הוא יושב בארץ, קל וחומר אם דר הוא בחו"ל. אבל הזכות לחוות דעה אינה מוטלת כלל בספק.

הדעות הן שונות, אולי על פי אלו הרוחשות בארץ, ואולי מעבר להן. אמר לי, בשעתו, אחד הרבנים: "אני קרוב מאד לדעתכם על ארץ-ישראל; היש לי זכות להביע, בשבתי בניו-יורק ובידעי כי הדבר עלול לעלות בדם? השיבותי לשואל הנכבד, כי נהפוך הוא חלוקת ארץ-ישראל, מסירת יהודה ושומרון לשליטה נכרית, תעלה לעמנו בדם רב, בהריסת בטחוננו הלאומי, בסיכול כל סיכוי לשלום. מדוע מרשים לעצמם כל אלה, התומכים במדיניות המסירה, להביע את דעתם בפרהסיה, בכל הזדמנות, אף בהתפארות פרוגרסיסטית, ואילו אלה המאמינים בקיום זכותנו בארץ-ישראל מהססים ומסתתרים מאחורי "הסכנה" כביכול? יביע, איפוא כל אחד דעה, על פי הכרתו ואל ייכנע להפחדות חסרות שחר, חד צדדיות.

אבל אם הקהילה היהודית רוצה להופיע במאוחד בפני גורמים לא-יהודיים, זוהי בודאי שאיפה נאצלת אבל אין היא צריכה, לשם כך, לדכא דעה, או להעדיף את רעותה. יאמרו נא דוברי הקהילה במפורש: יש בתוכנו דעות שונות, כי אנשים בני חורין אנחנו, אבל אנו תומכים במה שמקובל ומוסכם על הרוב המכריע של בני עמנו בארץ-ישראל, כפי שהסכמה זו מוצאת ביטויה משני צדי בית הנבחרים שלו. לכך קוראים קונצנסוס לאומי, עליו אנו סומכים ידינו.

ומהו הקונצנזוס על פי מהותו אמנה את עיקרה. ירושלים, עיר אחת, בירת ישראל. צבאנו יוסף לעמוד על נהר ירדן, נישאר על רמת הגולן. נקיים רצף יבשתי בין שארם א שייך ובין אילת בשליטת ישראל. חבל עזה חלק בלתי נפרד של מדינת ישראל. אין חוזרים לקוי ה-4 ביולי 1967 אין מנהלים מו"מ עם ארגוני המרצחים. דרוש משא ומתן ישיר לחתימת חוזה שלום בין ישראל ובין המדינות הערביות. מבלי לבטל את דעותיכם השונות, תתמכו בפני הרשות ודעת הקהל, בדברים המוסכמים על הממשלה והאופוזיציה הפרלמנטרית ותעזרו למדינ [קטוע במקור, ט.ק.] לגבור על מיתקפת השלום הכוזבת, המוליכה שולל של אויבינו ועוזריהם.

סבורני, כי זוהי הצעה הוגנת והגיונית

ה.

קיימתי שיחת לילה נוספת עם הרבי מלובאביץ. בצאתי לפניו אחר שעתיים ומחצה, הקיפוני החסידים. במעגל. מה מילה טובה תאמר לנו מפי הרבי, שאלוני. באורח טבעי לכבוד הרב שניאורסון. אמרו לי: את הרבי אסור לשאול. אמרתי להם: אם לכם אסור לשאול, הכיצד מותר לי לספר? החרישו.

הפטרתי: למדתי הרבה. אורו עיניהם הגדולות.

אמנם כן, שבתי ולמדתי רבות מן השיחה עם האיש הדגול.