דור המדבר או דור מבוגר

יורשה נא לי בדברי אקדמה קצרים, להשיג על המינוח. המושג: עם מבוגר אינו מדוייק; והניגוד בינו לבין "דור המדבר" אינו ברור. אמנם, קיימת אסכולה היסטוריוסופית, לפיה תקופות החיים של האדם, היחיד, חלות גם על עמים, או מדינות. לו אסכולה זו היתה נכונה, אפשר היה, בין השארו, גם לדבר על "בגרותו" של עם. אולם ההתבוננות תביאנו למסקנה, כי ההשוואה הזאת היא, מעיקרה, מלאכותית. לבגרות קודמים נעורים; בעקבותיה באה זקנה. מושגים אלה כלולים אצל היחיד במסגרת של זמן. לא כן אצל עמים. עמנו, למשל, הוא מן העתיקים בעולם. מבחינה זו הוא "זקן", לא רק "מבוגר". אבל יש בו, מתקופה לתקופה התחדשות הנוטלת ממנו כל סימני הזדקנות ומחזירה לו את הנעורים. חידוש עצמאותו היא ההוכחה הבולטת ביותר, אך לא היחידה, לתופעת פלאים זו.
ודאי, מבחינת התרבות הרוחנית והציביליזציה החומרית ישנן, אצל העמים, גם בימינו, דרגות התפתחות שונות. אבל מוטב, למען הבהירות, להתחיל בראשונות(פרימיטיביות בלע"ז) מאשר בילדות, עליה המליץ בימים עברו, קיפלינג, ממנה, מן הראשונות, נעלה, שוב לא ל"בגרות", המרמזת על זיקנה שחוחה ועל היעלמות, שאינן כלל באופק, אלא לשלבים שונים, גובהים והולכים, בסולם ההתפתחות התרבותית והטכנולוגית.
הריני מבקש, איפוא, מתוך הבנה לתכן השאלה, לאפשר לי להשתמש, במקום המונח המוצע, בשלושה מושגים אלה:
- האם אנו עם-יודע-חרות
- האם אנו עם-יודע-מולדת
- האם אנו עם-יודע-לקיים-מדינה
המושג "דור המדבר" עומד בניגוד בולט וברור לכל אחד משלושת המושגים הללו ולכולם גם יחד. הם גם המבחנים של מה שניתן להבין כ"בגרות", לאומית, מדינית, או ממלכתית.
1. האם אנו עם-יודע-חרות
את התשובה יש לחלק לשתיים: כלפי חוץ וכלפי פנים
א. התשובה, בחלקה הראשון, מן הדין שתהיה חיובית. יש תחושה בקרב עמנו, כי את חרותנו לא קיבלנו בחסד, אלא נלחמנו עליה וכבשנו אותה. אזרחי ישראל מתגאים בחרותם הלאומית ויהיו מוכנים כל אימת שזו עלולה לעמוד בסכנה, לשוב ולהילחם עליה. בתחושה זו שיש בה התחדשות לגבי יוצאי גלויות וגאולי שיעבוד, הכרה של זהות מוחלטת בין קיום החרות הלאומית ובין קיום החיים הלאומיים. עמנו חש ויודע, כי לו חס וחלילה היתה נעלמה ריבונותו, הוא עצמו היה נעלם, הכרה זו שהיא, במדה רבה, מיוחדת לנו מעמיקה עוד יותר את הדביקות בחרות הלאומית, בעצמאות המדינית, שנכבשה בדור התקומה.
ב. כלפי פנים, התשובה החיונית תהא מלווה בסייג. עמנו, כמובן, רוצה בחרות פנימית. הכללים הגדולי, החלים על חייו של עם בן-חורין, חדרו עמוק להכרחו. אזרחי ישראל, ברובם המכריע, דוחים לחלוטין את המושג המלאכותי, המטעה של "דימוקרטיה חד-מפלגתית", שהוטל על מדינות רבות ונתקבל, כלפיהן, במדה של הבנה, במדינות הדמוקרטיות. עמנו תובע את קיומו של הכלל הדמוקרטי הגדול של עליונות המרות האזרחית הנבחרת על כוחותיה המזויינים של המדינה, עמנו רוצה בפרלמנט חפשי ובעתונות חפשית. כל אלה הם מבחנים חשובים, אף מכריעים, לשמירת חרותו הפנימית של כל עם לבל ישתעבד לרודנים מקרבו, לאחר שהשתחרר משליטים נכרים.
אף על פי כן, לא הגענו עדיין לאותה מדה של חרות אזרחית הידועה בדמוקרטיות הפרלמנטריות או הנשיאותיות. הסיבה היא פנימית. כוונתי לתלות הכלכלית בשליטים, שליחיהם ושלוחותיהם, אשר, מבחינת ממדיה, אין לה אחות ומשל במדינה לא-טוטליטרית כלשהי. מבחינת הכרעתו החופשית של האזרח זוהי תלות הרסנית, בפשטות: היא הורסת את חופש ההכרעה. לשינוייה עלי לומר, כי, לפי הכרתי, לא יהיה עמנו בן-חורין באמת, כל עוד לא יראה הפרדה מוחלטת בין השקפה ובין פרנסה.
2. האם עמנו הוא יודע-מולדת
זוהי אחת השאלות האופייניות, עליהן לא ניתן עדיין להשיב, בפשטות בהן או בלאו. הכוללנות לא תואיל; היא תגרום עוול. דרושה אבחנה.
אין ספק, כי הרוב המכריע של עמנו דבק בכל לבו ובכל נפשו במולדת. הוא דוחה את האימרה הנודעת, אשר שונאי ישראל ייחסוה, בתפוצות הגולה, ליהודים:
מקום שם טוב לי, שם מולדתי. אזרחי ישראל, ברובם המכריע, מוכנים לנהוג על פי אימרה הפוכה, לאמור:
מקום שם מולדתי, שם טוב לי – ויהיו תנאי קיומי אשר יהיו. היהודים, עליהם אני מדבר, יבוזו ליתרונות חמריים, אם הזכייה בהם, צריכה להיות קשורה בהיעקרות מאדמת המולדת.
אבל יש, כידוע, גם יהודים אחרים. הללו מוכנים לעזוב את המולדת, אם לזמן ממושך ואף לצמיתות, למען יתרון חמרי, אמיתי או מדומה. איננו יכולים להתעלם מן העובדא, כי מאז קום המדינה עזבוה למעלה מרבע מיליון יהודים. למרבה הצער, יש בתוכם גם ילידי הארץ. קיבלתי, כי לא רחוק היום, בו יהיה המיליון הראשון של יהודים שנולדו בארץ אבותינו. יהיה זה, בוודאי, יום חג גדול. לאבות ולבנים ולעם כולו. אשרי העם שזכה לכך אחרי נדודים של למעלה מאלף שמונה מאות שנה. אבל בצער אנו רואים, כי, במקרים מסויימים, אין אפילו "ילידות" זהה עם "מולדתיות". נראה, כי המולדת היא, לפני הכל, בנפש; והקשר ביניהם הוא הקובע.
אין להטיל ספק בכך, כי מדה ניכרת של אשמה על "הירידה" המתמדת מוטלת על המשטר במדינה עליו לא ארחיב את הדיבור בגלל הצורך לשמור על מסגרת הנושא. אולם עלי לציין, כי בעיני שום קושי, בו נתקבל אזרח בארצו, אינו מצדקי את עזיבתה, את ההיעקרות הימנה. ואם מישהו יזכיר לנו, כי גם ארצות אחרות נעזבות על ידי אזרחיהן, כדי לבקש חיים טובים יותר מעבר לגבול או הים, נשיב לו בלשון ההבדל ההיסטורי. אנו אך החילונו שבים למולדתנו ואם חלילה דחף הנדודים החוזר יגבר – עתידנו עלול להיות מוטל על כף המאזניים.
3. האם אנו עם יודע-לקיים-מדינה?
כן.
במשך י"ח השנים, מאז פרקנו עול שלטון נכרי, היו לנו קשיים מוסריים, מדיניים, צבאיים משקיים. לא השתחררנו מהם. יש יסוד להניח כי בשנים הבאות לא יקטנו קשיים אלה, מחוץ ומבית. אבל הוכחנו, כי עמנו יודע לקיים מדינה, על אף כל הצללים המאפילים לעתים את אור חיינו הממלכתיים. רבים, רחוקים וקרובים, שאלו, האם, משתקום מדינה יהודית, יהיה לאזרחים הכושר לקיימה, לאחר "היגמלות" כה ממושכת מחייה עצמאות. כמובן, 18 שנים אין בהן כדי לתת תשובה סופית לשאלה היסטורית גדולה. אבל כלום יש בכלל תשובות "סופיות" בחייהם של עמים? דיינו, אם נוכל לומר, כי עמנו עתיק היומין היה, לפי הכרתנו, ראוי לעצמאות וריבונות, זמן רב לפני שהגיע אליהן, ובזמן הקצר בו נהנה מהן, הוכיח, על אף כל הליקויים והפגמים, כי הוא לא רק זכאי אלא גם מסוגל לקיים מדינה משלו. ההשוואה עם עמים אחרים, קרובים או רחוקים, קטנים או אף גדולים מעמנו, לא תחליש, אלא להיפך, תחזק את ההכרה הזאת.