דור דור ומושליו – דוד דור ומאושליו

למי ערך הקנצלר האוסטרי קבלת פנים ממלכתית? עם מי חתם על הודעה משותפת? עם מי התחבק? הארגון אשר בראשו עומד אורחו של הקנצלר האוסטרי קבע את מטרתו, אך לפני שאני אסביר אותה אקדים דברים ביחס לעבר הבלתי נשכח. בשנות השלושים נמצאו מנהיגים באירופה בעלי מעמד רם אשר שיבחו את מי שצ'רצ'יל אחר-כך כינהו: "הביטוי לכל הרע באנושות". הראשון בהם היה מנהיג הליברלים וראש ממשלת בריטניה בימי מלחמת העולם הראשונה, לויד ג'ורג'. אבל בשנות הארבעים, לאחר שהומט אסון על אירופה כולה ועל האנושות כולה, בעקבות הפקרתו של העם היהודי בידי האויב המשמיד, התחרטו מנהיגים רבים ושאלו את עצמם, וגם הציגו את הקושיה בפומבי: מדוע לא קראנו את ה"מיין קאמפף", או מי שקרא את ה"מיין קאמפף" ולא התייחס אליו ברצינות – מדוע קראנו ואמרנו: לא זו הכוונה האמיתית. זו סתם כתיבה ותעמולה.

מיין קאמפף מס' 2

היום אספר על תוכנו של "מיין קאמפף" מס' 2, במאה העשרים, אבל אומר מראש שאנחנו היהודים ואנחנו הציונים מלומדי הנסיון לא נלך בדרכם של מנהיגים באירופה וברחבי תבל בשנות השלושים. אנחנו קראנו והבינונו. אנחנו מתייחסים ברצינות ל"מיין קאמפף" השני, אלא שנעשה כל מה שנוכל, ובעזרת השם גם נוכל לעשות, כדי למנוע את הגשמת הזוועה שהוצהרה באוזנינו והיא סעיף 1 למה שמכונה הצ'ארטר הפלשתינאי: פלשתין – הכוונה היא לארצנו, לארץ-ישראל — היא מולדתו של העם הפלשתינאי-הערבי וחלק בלתי נפרד של המולדת הערבית הגדולה והעם הפלשתינאי הוא חלק של האומה הערבית. אם במקום המלה הזאת נעמיד את הסודטים, או את דנציג, או את אלזס-לוריין, אמרת מה שהושמע בשנות השלושים. עלי גם לומר, שלאומה הערבית הזאת יש היום 22 מדינות ריבוניות, והסעיף הזה חד פירושו: הכחדתה של מדינת היהודים.

סעיף 6: יהודים אשר חיו באופן קבוע בפלשתין עד לראשית הפלישה בציונית ייחשבו לפלשתינאים. מה פירושם של המלים "ראשית הפלישה הציונית"? הווה אומר, כפי שאנחנו יודעים – ה-2 בנובמבר 1917, הצהרת בלפור. כל שאר היהודים לא ייחשבו עוד לאזרחי הארץ הזאת וביניהם קרוב למיליון ילידי ארץ-ישראל, יהודים.

סעיף 15: שחרור פלשתין מנקודת ראות ערבית היא חובה לאומית להדוף את הפלישה הציונית האימפריליסטית מן המולדת הערבית הגדולה ולסלק את הנוכחות הציונית מפלשתין. "לסלק את הנוכחות הציונית" – פירושים מיותרים.

סעיף 0 : הטיעון לקשר היסטורי או רוחני בין היהודים לבין פלשתין אינו מתאים למציאות ההיסטורית ולא ליסודות ממלכתיים במובנם האמיתי. היהדות באופיה כדת של התגלות אינה אומה בעלת קיום עצמאי. היהודים אינם עם אחד בעל אישיות עצמאית. הם אזרחים במדינות אשר אליהן הם משתייכים.

היהדות בעיני קרייסקי

כך נאמר : אין קשר היסטורי רוחני בין היהודים לבין הארץ הזאת, אין יהושע, אין שופטים שאחריו, אין דוד, אין שלמה, אין שני בתי המקדש, אין ישעיהו ואין ירמיהו, אין נביאים ראשונים ואחרונים, אין קשר היסטורי ואין אפילו קשר רוחני בין היהודים לבין ארץ-ישראל, אבל אולי זה הסעיף אשר קרב את הקנצלר האוסטרי לאותו ארגון מרצחים. בעצם הרי זוהי דעתו, לאמור: היהדות היא דת, אינה אומה, והיהודים אינם עם אחד, אלא שפליאה היא שהוא עצמו, כפי שהוא אומר, אגנוסטיקון – מה לו ולדת היהודים?

"סעיף 22. הציונות היא תנועה מדינית, הקשורה באופן אורגני לאימפריליזם העולמי ועויינת לכל תנועות השחרור והקידמה בעולם".

זוהי תנועה גזענית. מי יגלה עפר מעיניכם הס, פינסקר, הרצל, נורדאו, אחד-העם, ז'בוטינסקי, בורוכוב, ויצמן, כצנלסון, בן-גוריון. הציונות היא תנועה גזענית. אנו, העם היהודי, הקרבן הראשי של הגזענות הטמאה. הציונות, כפי שלמדנו ולימדנו, היא תנועת השחרור של העם היהודי, טהורה, מקודשת בנאמנות, במסירות, בהקרבה. ומנשאים אלה קוראים לתנועת השחרור שלנו בשם הטמא "גזעני". לפנינו חזרה על מה שהיה מכונה בפי אותו בן שטן "The big lie".

זוהי שאיפתו של הארגון, שלראשו ערך הקנצלר האוסטרי קבלת-פנים ממלכתית בבירתו וינה.

להרוג איש, אשה וילד

מהי שיטתו של אותו ארגון מרצחים? אני אביא אך מאורעות מסויימים שבחרתי מתוך מאות הפיגועים שתוכננו בכוונה תחילה, כדי להרוג איש, אשה וילד:

בספטמבר 1972 נתקיימה במינכן האולימפיאדה. מאז היתה האולימפיאדה הראשונה, לפני קרוב ל-2,500 שנה, ביוון העתיקה, הנוהג היה בקרב העמים, שבימי האולימפיאדה מפסיקים כל מעשה איבה, כל מעשה מלחמה. אסור היה לפגוע במי שמשתתף בה. בפעם הראשונה אחרי 2,500 שנה הופר נוהג זה על-ידי אותו ארגון מרצחים. ששלח ידו באחד-עשר ספורטאים ישראלים.

ב-1974 היתה התקפת מרצחים אלה על קרית-שמונה. נרצחו 18 אזרחים, אנשים, נשים וילדים. 15 נפצעו; במאי 1974 נרצחו במעלות 25 אנשים. 65 נפצעו. מתוך 25 הנרצחים היו 22 ילדים; במאי 1970 היתה התקפה על אוטובוס ילדים באביבים. המורה נרצחה ועימה 9 ילדים. 29 נפצעו; במארס 1978 היתה התקפה בכביש החוף. 35 אזרחים — אנשים, נשים וילדים – נרצחו. 79 נפצעו; באפריל 1979 היתה זוועת נהריה. נרצחו ארבעה אנשים, אב ושתי בנותיו. מה היתה הזוועה ביחס לשתי הילדות – האחת בת 4 והשניה בת שנתיים – לא אתאר, כדי לא להוסיף מכאוב על יסוריה על המשפחה השכולה; במאי 1979, בפתח-תקוה, נרצחו שלושה ו-14 נפצעו. בין ה-3 – אם בת 24 ותינוקת; במאי 1972 היתה ההתקפה בלוד, 28 נרצחו, מהם 16 צליינים פורטוריקנים, 73 נפצעים;

בפברואר 1970 היה פיצוץ מטעם אותו ארגון מרצחים של מטוס "סוויסאייר". 47 אנשים, יהודים ולא יהודים, נרצחו. הנה כי כן, זוהי שאיפתו של ארגון המרצחים וזוהי שיטתו. ולראש אותו ארגון מרצחים ערך האדון ברונו קרייסקי, קנצלר אוסטריה, קבלת-פנים ממלכתית בווינה. והקנצלר בדיעבד העז להשוות ארגון מרצחים זה לתנועות שחרור ידועות, לרבות חלק מן הציונות, רק משום שהוא על-פי הודעתו אגנוסטיקון. לא אעמוד על חילול השם הזה מפיו.

חוזה השלום – ברית מלחמה בעיני עראפת

ומה אמר בווינה בזמן קבלת-הפנים הממלכתית ראש אותו ארגון מרצחים? הוא אמר: "חוזה-השלום בין מצרים וישראל הלא היא ברית-מלחמה." ברית-מלחמה. שני עמים חתמו על חוזה-שלום, שמו קץ למצב המלחמה ביניהן, והנה אורחו של קנצלר אוסטריה, מרשה לעצמו לומר, שאותו חוזה-שלום הוא ברית-מלחמה. ולכן שליחיו רוצים לרצוח את הנשיא סאדאת, רק משום שהוא וממשלת ישראל חתמו על חוזה שלום.

מר קרייסקי, סיפר גם על "הדברים המופלאים" שיצאו מפיו של אורחו. וכך אמר: אותו ראש ארגון מרצחים אינו שונא יהודים. יש לו גם ידידים בקרב היהודים. כן, Sowe of wy best friends"" - - - הוא לא שונא יהודים, הוא רק – רוצח אותם.

המארח השני של ראש ארגון המרצחים היה מר וילי בראנדט. לא אתייחס להתנהגותו משום שהוא היום אדם פרטי. הוא בשעתו עשה מחווה, ולא אכחיש שהיתה מרגשת ונכבדה מאוד. הוא הלך לגיטו ורשה, כרע ברך וביקש סליחה, מחילה וכפרה מהעם היהודי ומבניו, שנטבחו בידי עמו, בימי השלטון הנציונל-סוציאליסטי. בעצם הימים האלה חושב אני, יש לומר בגלוי גם למי שבא תחתיו, שאף הוא יש לו סיבות לאומיות ואנושיות ללכת בעקבותיו של קודמו, לכרוע ברך ולבקש רחמים על נשמתו מיוצר נשמתו ומהעם היהודי, שעמו נושא באחריות ההיסטורית להשמדת שליש מבניו. אבל על מר וילי בראנדט לדעת, כי אילו היה מנצח ארגון המרצחים השפל, שכמוהו לא היה מימי הנאצים, אותו ראש ארגון מרצחים שעימו פרסם אותה הודעה משותפת-משולשת הוא, מר וילי בראנדט, היה צריך שוב באחד הימים לכרוע ברך ולבקש רחמים על עצמו ועל עמו. אולם הוא לא יצטרך לעשות כן. אנו נדאג לכך. זכר לא יישאר מההודעה של קרייסקי-בראנדט-עראפאת, זולת חרפתה. ועל חרפה זו צריך כבר היום מר וילי בראנדט לבקש סליחה, מחילה וכפרה מן העם היהודי.

כך כתב הרצל

לפני 82 שנה, כתב זאב בנימין הרצל מאמר שלא יישכח בתולדות ישראל. כותרתו מזעזעת, קצרה אבל מציאותית – "מאושל". נפשו של הרצל מרה היתה עליו על מה שעשו לעמנו ולתנועות השחרור שלו המתבוללים שהתכחשו לעמם ופרסמו דברי ארס ושנאת ישראל. לכן לשונו של הרצל חריפה מאוד. ולא על כל דבריו במאמר ההוא אחזור היום בבית הנבחרים שלנו. בחרתי קטעים מיוחדים ואותם אקרא באזני חברי הכנסת. וכך כתב הרצל ב-15 באוקטובר 1897: "אבל אנו מדברים על מאושל עוד קודם שהצגנו אותו כראוי. וכי מי הוא מאושל זה? הוא דמות החוזרת תמיד במהלך הזמנים, בן לווייתם הנורא של היהודים... במקום שהיהודי מרגיש כאב או גאון, יש בפניו של מאושל פחד עלוב או לגלוג ארסי. בזמנים הקשים זוקף היהודי את קומתו; מאושל לעומתו מתעקם עוד ביתר שפלות, נעשה מחוצף וגס רוח... מאושל הוא אנטי-ציוני ודווקה באורח צעקני וטרדני. מאושל לועג ומגדף. זה הפוליטיקאי הצבוע אודם, כן, כך כתב הרצל בשנת 1897, זה הפוליטיקאי הצבוע אודם המתעסק עכשיו בסוציאליזם ומבאיש את ריחו..." ולהלן: " וכי מה עשית אתה מאושל למען ה"אחים" שלך?" מספר רבים יכול להיות גם מספר יחיד, ולא אוסיף. והרצל משיב : "קלון המטת עליהם, נזק גרמת להם". כך כתב הרצל לפני 82 שנה. ועל דברים אלה ייאמר היום: דור דור ומושליו, דור דור ומאושליו. הקאנצלר האוסטרי קרא לי יהודי מזרחי, בלעג ובלעז הנודעים לשמצה מימים עברו. היהודים המזרחיים, מהם יצאו גדולי משוררינו, סופרים, נואמים, תלמידי חכמים. משם באו. אינם עוד. רק אפר נשאר מהם. ואדם אשר אם יהודייה ילדה אותו ואב יהודי הוליד אותו ואח יש לו בארץ-ישראל, בעצם הימים האלה מעז להתעלל אפילו בזכרם הקדוש ואומר "אוסט יודה" בנוסח הידוע מן הימים ההם. אשיב לו גם לדברי השחץ וגסות הרוח האלה לא בלשוני.

"עבדות בתוך חרות"

האם מר קרייסקי שמע פעם על אדם ששמו אחד-העם? אינני בטוח. אני מציע לו היום הזה לקרוא את מאמרו הנצחי של אחד העם "עבדות בתוך חרות", אבל את הסיפא אקרא גם באזני חברי הכנסת. ב-1891 כתב אחד-העם: "יכול אני להגיד בקול רם כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל ליישבו בדוחק; אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת "עבודת הקודש", לקרוא "איכות" בציבור וביחידות, מבלי שישאלני אדם "מה לי ציון ומה אני לה"; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא "היתר" למציאותו; אני הנני יודע "מפני מה אשאר יהודי", או יותר נכון איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני מפני מה אשאר בן לאבי... אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סיבה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות את אחרים או את עצמי... וחרותי זאת הרוחנית – ילעג לי מי שירצה – לא אחליפנה ולא אמיר אותה בכל הזכויות שבעולם".

לכן, ביום עצוב זה, עצוב לעם היהודי כולו וכל בני החורין בעלי הרצון הטוב ברחבי תבל, אמסור את ההודעה הפשוטה הבאה כפי שאני מאמין על דעת הרוב המכריע של חברי הבית: אנחנו היהודים, הציונים, בני ארץ-ישראל, בוני ארץ-ישראל, משוחררים מכל התסביכים, המשיבים עם לארצו ומולדת לעמה-בעליה, נוסיף ללכת בדרכנו ונתגבר גם על העראפאתים הנאצים וגם על משרתיהם, יהיה מוצאם אשר יהיה.