דוח אגרנט ואחריות הממשלה

דו"ח ועדת אגרנט ואחריות הממשלה  

א.

ועדת אגרנט המליצה לפטר לאלתר את הרמטכ"ל, את ראש אגף המודיעין במטה הכללי, ואת עוזריו העיקריים, ולהשעות עד למסקנה סופית את אלוף פיקוד הדרום לשעבר. אין איש, ואין כוח, שיוכל למנוע ביצוע מסקנות אלו. המדובר הוא בחיילים, לוחמים, מפקדי רבי-זכויות. אל נשכח זאת גם, או דווקא, היום. לפנינו טרגדיות אישיות, אנושיות. הן תוצאות של הטרגדיה הלאומית הנוראה ששמה מלחמת יום הכיפורים. צר לנו. מר לנו. משגה גורלי. הכל היה אחרת אלמלא הוא, לוּ... אמנם כן, גויסו המילואים וקירבו את הכלים.

דו"ח הביניים של הוועדה הנכבדה מאשר את הנחתנו העיקרית הזאת במשפט מפתח על "גיוס חפוז של מילואי כוחות היבשה שלא לפי לוחות הזמנים ונהלי הגיוס התקינים" אושרה גם מעיקרה, הודעתנו בכנסת על זמן הגיוס. ראש הממשלה הגברת מאיר ניסתה, בשעתה, להכחיש, כי היה איחור בהחלטה על גיוס המילואים. היא הודיעה בנימה של גאווה, כי נדרשו אצלה 20 דקות בלבד, כדי להורות על הגיוס. שאלתיה, באיזה יום, באיזו שעה נתקבלה ההחלטה? מיאנה להשיב. ועדת אגרנט קבעה, באורח מוסמך, את לוח הזמנים. ביום הכיפורים, בשעה 9:25 בבוקר ניתנה ההוראה המוסמכת לגייס את מערך המילואים. במלים אחרות, ארבע שעות ושלושים וחמש דקות לפני הסתערות האויב, בצפון ובדרום כאחת, ניתן הצו...

הוראה קובעת זו יכולה היתה להינתן ארבעים שעות, או ארבעה ימים, לפני ההתקפה המשולבת של המצרים והסורים. אף את זאת מאשר הדין וחשבון של ועדת החקירה. הוא שב ומאשר, כי במשך ימים רבים הועמדו לרשות הגורמים המכריעים ידיעות למכביר על ריכוזים גדלים והולכים של כוחות אויב, בשתי החזיתות ועל הכנות למתקפה אפשרית. ידיעות אלו לא נמסרו מעולם, עד צהרי יום הכיפורים, לממשלה, בהרכבה כדין. חובה להביא, במלואה, פיסקה אחת של הדו"ח ולשים דגשים חזקים במספר שורותיה: "לפי יוזמת שר הביטחון החליטה ראש הממשלה לזמֵן, אחרי שובה מנסיעתה לשטרסבורג ולווינה בימים 30 בספטמבר עד 2 באוקטובר, התייעצות צבאית-מדינית ליום ה-3 באוקטובר, בהשתתפות השרים אלון, גלילי ודיין. כן השתתפו בהתייעצות הרמטכ"ל תת-אלוף אריה שלו, עוזר ראש אמ"ן למחקר, אשר מילא את מקומו של ראש אמ"ן שהיה חולה באותו יום. בהתייעצות זו הוחלפו דעות על המצב בגבולות, ובמיוחד ברמת הגולן. תת-אלול שלו נתן סקירה מודיעינית שהסתיימה בהערכה כי "אפשרות מלחמה משותפת מצרית-סורית אינה נראית לי סבירה, כי לא חל שינוי בהערכתה את מצב הכוחות בסיני, שבה יכולים ללכת להילחם". איש מן הנוכחים לא חָלק על הערכתו. בסוף ההתייעצות הזאת החליטה ראש הממשלה להביא את נושא המצב בגבולות לדיון בממשלה אחרי יום הכיפורים, בישיבה הרגילה של הממשלה, שנועדה ליום א' ה-7 באוקטובר.

יש יסוד להניח, כי כל אזרחי ישראל, אשר יקראו את השורות הללו יחושו מעין חלחלה רטרואקטיבית בליבותיהם. ביום ה-3 באוקטובר, עם כל המידע בידיה, מחיטה אש הממשלה להודיע לממשלה על "המצב בגבולות". ביום א', ה-7 באוקטובר, בשעה עשר בבוקר, או במלים פשוטות, אך מרעידות, 20 שעות לאחר שהאויב הסתער על כוחותינו, כדי להשמידם באש קטלנית.

ב.

מן הדברים האלה יוצא, כי ראש הממשלה נהגה בחוסר אחריות מדהים. באותו יום רביעי בשבוע ה-3 באוקטובר היה בידיה מלוא המידע על הכנותיהם התוקפניות של אויבינו. היא יכלה, בעקבות "ההתייעצות הצבאית-מדינית", לזמֵן ישיבת ממשלה, לכל המאוחר ביום ה', ה-4 באוקטובר, כדי למסור לה על "המצב בגבולות" ולטכס עצה יחד עם חבריה. אך הגברת מאיר לא עשתה כן. על פי "האינטואיציה" שלה היה לה זמן להמתין עם דיון זה עד הישיבה השבועית הרגילה של הממשלה שעמדה להתכנס כמקובל, ב-10 בבוקר ביום א'. ביום החמישי ההוא אמנם נתקיימה ישיבה, לא של הממשלה, אלא של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בהשתתפותה של הגברת מאיר. ראש הממשלה אפילו לא רמזה בערב ההוא, כי קיימת בעיה ביטחונית כלשהי. הוא כולו הוקדש למעשהו של קרייסקי. ומה כי נתמה? אם לממשלה אין מוסרים את הידיעות המוסמכות, המהימנות, איך תימסרנה לוועדה? כך עוברים הימים היקרים, הגורליים. השעון מתקתק אצל האויב ואצלנו. הוא מתכונן. הממשלה האחראית על ביטחון האומה, אינה עושה דבר, כי אינה יודעת דבר, כי אינה מוזמנת לשום התייעצות מדינית צבאית. ואילו באי המטבח ויושביו מחליטים למעשה לא לגייס את המילואים ולא לקרב את הכלים. הן איש מהם לא חָלק על הערכתו של נציג אגף המודיעין. הוא אמר, כי אין לחשוש מפני מלחמה; הכל קיבלו את דעתו. אם כך, אין צורך בגיוס, אפשר לחכות, בשקט ובביטחון (או דווקא בלעדיו) עד ליום א' הקרוב ה-7 באוקטובר 1973, שבו הממשלה, בישיבתה הרגילה ביותר, תחליט מה לעשות, אם האויב יתקיפנו.

אמנם כן, הדו"ח של ועדת החקירה מטיל אשמה כבדה באגף המודיעין של המטכ"ל ובבכירי מפקדיו. מסתבר, כי הם טעו בעיקר, בקריאת כוונתו של האויב. הם, האמונים על כך, כי איש לא יערים על עמנו הקטן, מוקף האויבים, הולכו שולל על ידו. זוהי טרגדיה יהודית מיוחדת במינה. אויבי ישראל הצליחו להטעות ולרמות את המופקדים על ביטחונה. האויבים עשו את כל ההכנות, ואילו באמ"ן שלט הביטוי המאמלל, אשר עוד במאי 1973, ביקשתי לא להשתמש בו כלל: סבירות נמוכה... גם דו"ח ועדת אגרנט מזכיר ביטוי זה, אשר המשתמשים בו היו כאילו אסיר קִסמוֹ. הערכת אמ"ן זו נופצה לרסיסים.

אבל אם נדים לב לקביעת הוועדה, כי איש מן הנוכחים, חברי הממשלה הקובעים, לא השיגו כלל על אותה "סבירות נמוכה", נבין את האחריות הרובצת על שכמם. אם היועצים הצבאיים טעו בהערכתם – והדו"ח מוקיע את טעותם הנוראה – הרי אנשי הדרג המדיני טעו בהערכה בלתי נכונה של חוות דעת מוטעית. ולהעריך הערכות מודיעיניות – זה תפידה של המדיניות, זו חובתם העיקרית של מדינאים, זו אחריותם בפני בית הנבחרים ובפני הציבור כולו. לא תיתכן שום התחמקות מחובת האחריות הזאת. המחדל הוא פרי דיוניהם וסיכומיהם של חברי הממשלה. דו"ח הוועדה גם אומר זאת במפורש: "פתיחת המלחמה על ידי מצרים וסוריה ביום הכיפורים תשל"ד (6.10.73) בשעה 14.00 בקירוב, הפתיעה את צה"ל בזה שעד לשעות הבוקר המוקדמות של אותו יום לא העריכו בפיקוד העליון של צה"ל ובהנהגה המדינית (הדגשה שלי – מ.ב.) שמלחמה כוללת, עומדת להתחיל..."

הנהגה מדינית, המקבלת מידע מפורט על הכנות האויב למתקפה אפשרית, והיא מונעת התגייסות כוללת, נושאת במלוא האחריות המוסרית, הציבורית והמדינית בעד טעותה יותר מאשר הפיקוד העליון הכפוף לה, אך בוודאי לא פחות ממנו. היכול איש הוגן כלשהו להעלות על הדעת, כי הכפופים ייקראו לאחריות ואילו הממונים עליהם יחמקו ממנה?

ג.

אולי ניתן לצמצם את האחריות ולהטילה על ארבעת השרים אשר השתתפו, כלשון הוועדה, בהתייעצות הצבאית-מדינית ביום ה-3 באוקטובר? את השרים האלה, את כולם יחד וכל אחד מהם לחוד, אפשר לשאול: מה עשיתם לעם הזה? לפניכם היו עובדות והערכות. את ההערכה אימצתם, בעובדות לא התחשבתם. התבוננו נא בתוצאות החמורות של טעותכם הנוראה. לא זו בלבד שלא החלטתם להורות על גיוס הכוחות והזנתם לעבר החזיתות אלא, להיפך, למעשה קיבתם החלטה שלא לגייס, שלא לבקש את הממשלה כי היא תחליט על צו הגיוס. אפילו על ישיבת ממשלה שלא מן המניין, לדיון במידע, איש מכם לא המליץ. נהפוך הוא. הסכמתם כולכם לדעה, כי יש זמן לדון בסוגיה הביטחונית, אשר דחופה ממנה לא תיתכן, בישיבה רגילה בעוד חמישה ימים לזמן המכריע, נתתם לחלוף בלא מעשה, כאילו שום סכנה לא ארבה לחיילי ישראל, לביטחון המדינה. האין אתם חשים כי בשיקוליכם, או בחוסר השיקול המרובע שלהם, המטתם אסון על עם ישראל?

כל השאלות המשוערות הללו הן סבירות. זכוּר לנו, כי באחד הימים טען סגן ראש הממשלה, מר אלון, בקשר עם המחדל: כולנו אחראים, אבל יש לבדוק מי אחראי יותר או פחות. עתה, לאחר קריאה קפדנית בדו"ח של ועדת אגרנט, ברור לחלוטין, כי מידת האחוריות הגדולה ביותר מוטלת על ארבעת השרים, אשר ארבעה ימים לפני פרוץ המלחמה שמעו את תת-אלוף שלו, "איש מהם לא חלק על הערכתו" וכולם הסכימו עם ראש הממשלה, כי אין מה למהר, כי יש זמן להתכנס ולדון על כוונות האויב, כעבור חמישה ימים, בישיבה מן המניין הסדיר ביותר.

על אף כל אלה, הנני שב ומציע, כפי שהצעתי החל מן היום השביעי באוקטובר לאחר שנודע לי על השתלשלות העניינים, לתבוע את האחריות הציבורית הפרלמנטרית, מן הממשלה כולה. היא המיטה עלינו את אסון המחדל בין כסה לעשור; אחריותה הקיבוצית היא. חלק מן השרים ידעו והחליטו לא לעשות; חלקם האחר לא ידעו דבר, משום שאיפשרו ליצור מצב בו יכלו לא לדעת. האחריות המשותפת חלה על כולם, על המוסד המבצע העליון כולו.

כדי להמחיש את הסוגיה הקונסטיטוציונית, אספר משהו מניסיוני האישי. למעלה משלוש שנים שירתי כחבר ממשלה. יכולני, אפוא, להעיד, כי החל מן האחד ביוני 1967 ועד סוף יולי 1970, היתה הממשלה "פתוחה" – פתוחה לשכנוע, שום החלטה בעלת חשיבות מדינית-צבאית לא נתקבלה בה מחוץ להרכבה המלא, או לוועדת שרים לענייני ביטחון, אשר פעלה, בשנים ההן, ברציפות וביעילות. לא היה "מטבח", שום קבוצת שרים ממפלגת העבודה אף לא העלתה על הדעת, כי יש לה סמכות להתכנס ולהחליט בלי דיון בוועדת השרים לענייני ביטחון, או בממשלה כולה. חבריי ואני עזבנו, כידוע, את הממשלה למען ארץ ישראל והוכחנו לכל, כי יש להעדיף את העיקרון על המשרה, כי בין כיסאותינו ובינינו אין אפילו מולקולה של דבק. אבל יכול אני, גם בדיעבד, להודיע, כי לו, בימי שירותנו בממשלה, היה נוצר בתוכה "מטבח" חד-מפלגתי, החוטא באוזורפציה של הסמכות הממשלתית, לא היינו נושאים מצב זה אפילו חודש, או שבוע אחד. "פתוחה" היתה הממשלה, אשר בה השתתפנו. לכן יכולנו לא רק להביע דעתנו בה אלא גם להשפיע על החלטותיה. אבל אם המפלגה, אשר נציגיה הם רוב בממשלה, מקבלת את ההחלטות החשובות "בהתייעצות צבאית-מדינית" מוקדמת – איך תשפיע? האמת היא כי אותו סדר ציבורי טוב, אשר היה בממשלה כל שנות פעולתנו בה, נשבר בסוף יולי 1970. או אז, באחד ממוצאי השבת, זימנה הגברת מאיר לביתה את שרי המערך ושם החליטו לבטל את החלטת הממשלה הקודמת על יוזמת רוג'רס, להתחייב בביצועה של החלטה 242, בחלוקה מחדש של ארץ ישראל. קו ארוך, אך ישיר, מוליך מן ההתייעצות המדינית ההיא עד להתייעצות הצבאית-מדינית ב-3 באוקטובר 1973. קו "המטבח" הוא אמנם היה נקי, כפי שאמרה לא פעם הגברת מאיר, אבל נשברו בו היקרים בכלים הממלכתיים.

מה עשו שאר השרים, ממפלגת העבודה, במפד"ל, ל"ע? הם כאילו השלימו עם הפיכתם לסופר-מנהלים כלליים של משרדיהם. הם ידעו היטב, כי ההחלטות החשובות באמת מתקבלות מחוץ למסגרת דיוניהם והישג השפעתם. הם קיבלו את דין הוצאתם ממעגל ההשפעה וההכרעה. הם אחראים, אפוא, בלא סייג למחדל חוקתי אשר הוליך למחדל המדיני והצבאי. המסקנה ההגיונית, הבלתי נמנעת, היא, אפוא, כי הממשלה, כל הממשלה כולה, נושאת באחריות מוסרית, פרלמנטרית, מדינית בעד מה שלא הוחלט לעשותך, ובעד מה שהוחלט לא לעשות, עד השעה 9.25 בבוקרו של יום הכיפורים לישראל, ה-6 באוקטובר לגויים.

*

הדו"ח של ועדת החקירה מסכם וקובע:

"למרות המצב ההתחלתי החמור בו החל צה"ל את המלחמה ולמרות המשגים שנעשו בשלב זה... הרי לא רק שהצליח לגייס במהירות ללא תקדים מערך מילואים... אלא אף בלם, תוך התגייסות פלישה מאסיבית של צבאות אויב שתכננו ותרגלו מערכה מאיימת זו במשך שנים, ונהנו בשלב הפתיחה מכל יתרונות ההפתעה.

הצלחתו זו של צה"ל הושגה תוך קורבנות רבים ויקרים. תודות לגבורתם העילאית של חייליו לכל דרגותיהם"...

זו הנחמה. יש לישראל כוח לוחם, מגן, אשר כמוהו לא היה לו מימי המכבים. ומי שהוציא את אבותינו ואותנו מעבדות לחרות, ישמור על הכוח המופלא הזה, שיקיים את זכותנו לחיי חרות בארץ ישראל. מועדים לשמחה.