דבר מנחם בגין אל אזרחי ישראל
1955-07-26
אליך, האזרח העברי,
אליך, האזרח העברי, מופנית קריאתי, כי בין אם ידיד ובין אם יריב אתה, בן עמי, אחי, אתה.
שבע שנים חלפו מאז סולק השלטון הנכרי וקמה מדינת ישראל. בייזמתו של ראש-מפא"י החל, או נמשך, הוויכוח, מי היבא להקמתה של מדינתנו. לו וויכוח זה היה מתנהל בכל היקפו בעאזרת עובדות ומיסמכים, יש להניח, כי כתוצאה ממנו, לא היה נמצא עוד איש ישר אחד בישראל שלא היה חוזר על הודעתו של ד"ר אבא הלל סילבר לאמור: "הארגון הצבאי הלאומי יכנס להיסטוריה כגורם, אשר בלעדיו לא היתה קמה מדינת ישראל". אולם אינני סובר, כי סביב השאלה ההיסטורית הזאת צריך להתנהל הדיון הצבורי בקיץ שנת תשט"ו, 1955. ואמר בפשטות: אין לשלול משום גורם ומשום איש את זכותו במלחמה למען תקומת ישראל. ובאשר לבנינו ולבנותינו, שנתנו מדמם או הקריבו את נפשם במלחמת התקומה לתקופתיה – הכבוד והתהילה לכולם, ללא יוצא מן הכלל.
נלמד מן העבר, אך נפנה להווה ונדאג לעתיד. אם תעשו כן, אזרחית ואזרח בישראל, תארו את התופעה הח ורה של קיום שלטון ממושך באומה ובמדינה. וכלל גדול הוא כי שלטון ממושך הוא סכנה לחרות האומה ולמוסר בניה. שלטון מושך, מוליד שחיתות; הוא אינו יכול שלא ליצור התנשאות שליטים, תלות נשלטים, פחד תלויים. מהותו של שלטון עם הקרוי בלשון היוונים דמוקרטיה, היא בחילופים המבוצעים על ידי העם בוך השלטון הממלתי. באין חילופים אלה, באין אפשרות או רצון לבצעם, קם במקום שלטון העם, השלטון על העם, שחרותו הפנימית מודברת, אם לא להלכה, הרי למעשה. למען עצם חרותו ועתידו, חייב העם בהמוניו לומר הפעם את דברו נגד המשכו של שלטון ממושך, שאינו יכול לא להיות מושחת.
אך אל לכם, אזרחית ואזרח בישראל, להתעלם מן העובדא, כי השלטון הממושך במדינה הביא עלינו לא רק את השתלטות ושחיתות מבית, אלא גם סכנות חמורות מחוץ. איבוד ידידים; בדידות בזירה הבין-לאומי; שפיכות-דמים בלתי-פוסקת; - זוהי מנת חלקה של האומה בימים אלה. התשלימו?
כל מה שאירע בשבע השנים לאחר קום המדינה, אם במשק ואם במדיניות, אם במוסר הצבורי ואם בשדה הבטחון, מוכיח, כי דרוש שנוי לאומה, שנוי יסודי מערכות השלטון, במשטר. אולם אם נלאה העם מלשאת את השלטון הממושך, המבזבז את דמינו תרתי משמע, חייב וא לזכור לא רק את מפא"י אלא גם את שותפיה. טלו למשל, את התנהגותם של ציונים הכלליים. הם יקבלו לפני ארבע שנים,, מידה ניכרת של אמון, בהבטיחם לעם להתנגד לשלטון מפא"י. כך דברו הציונים הכלליים לפני הבחירות; ומה עשו אחריהן? הם עשו, למשך שנים, שותפות עם מפא"י ועזרו לה לבסס את שלטונה. התקנות והחוקים הפוגעים ביותר בהמוני העם – באותו אזרח הקרוי "איש הקטן" - נתקבלו בכנסת בעזרתם הפעילה של הציונים הכלליים. בשום מה הם דורשים היום את האמון, או את חידושו? כלום התכחשות זכאית לפרס? אם ההערמה הצליחה פעם אחת, כלום היא צריכה, או אף יכולה, להצליח פעם שניה? לו הציונים הכלליים היו עומדים, בכל השנים האלו, נגד שלטון מפא"י, כפי שאנו עמדנו נגדו: ללא רתיעה – לא הייתי היום אומר מלה אחות נגדם. אבל לאחר מ ה שהם עשו לצבור בוחריהם, מאמין אני, כי כל אזרח, שיש בלבו הכרה ביושר הצבורי, חייב לומר להם: מספיק ודי עם התכחשות.
באשר לעתיד, יש לשוב ולשאול, בשם מה הם דורשים הציונים הכלליים את אמון הצבור. יושב-ראש מפלגתם, הודיע, כי בין מפא"י ובין הציונים הכלליים "לא היו הדלים רעיוניים רבים בממשלה". הוא אף אמר, כי בשטח מדיניות-החוץ קיימת "כמעט זהות" בין מפא"י והציונים הכלליים. הוא אף הודה כי "אמנם מצבנו המדיני הוא חמור ביותר, אך לי ולמפלגתי (הציונים הכלליים) אין שום עצה ושום דרך כיצד לשנותו". על מה איפוא יינתן להם אמון: על חוסר הבדלים רעיוניים (אפילו רעיוניים!) בינם ובין מפא"י: על זהות כמעט במדיניות-החוץ עם מפא"י, שהמיטה עלינו אסונות פוליטיים לאין ספור; או על חוסר עצה וחיסר דרך?
מה שאמרתי על הציונים הכלליים חל על שאר הסטליטים של מפא"י. כוכבי-לכת טבעם לנוע במסלולם הקבוע. הוא איננו משתנה; הם לא ישתנו.
אם אני פונה אליך האזרחית ואליך האזרח, זו הפעם הראשונה באופן אישי, בקריאה לתת לנו אמון וסכוי, הריני עושה זאת מתוך הכרת אחריות. אינני תובע אמון. משום שאנחנו, תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי, נלחמנו, בימים עברו, למען עמנו, למען סלוק שלטון נכרי, למען הקמת מדינתנו. אני יודע, כי אין הכרת תודה בעם. מקריאת פרקים בהיסטוריה של עמים חרים למדתי, כי מנת חלקם של לוחמים, כל עוד היו בחיים, היא בדרך כלל, כפיית תודה. אין תלונה. ואין פרס. הוא אינו נדרש. למעשה, הוא בלתי אפשרי.
אני מבקש את אמנוכם בשם מה שאירע בתוך מדינתנו; לא בזכות העבר, אלא למען העתיד. בהינתן לנו האמון, נשרת את עמנו כפי ששרתנוהו כל ימי חיינו; באמונה במסירות בנאמנות.
