דבר הלוחמים אל הישוב

דבר הלוחמים אל הישוב

שודר ברדיו של הארגון הצבאי הלאומי ביום י"א מנחם-אב תש"ה

אחים בציון! מהרי יהודה נישא אליכם קולנו. אין זה קול נהי תמרורים, אין זה קול תחנונים משפילים; לא קול הקינה ולא קול היאוש - זהו קול הגבורה העברית המתחדשת, קול המלחמה, קול המרד הקדוש.

במשך שנים, לנגד עינינו, הלך עם שלם, על מליוני בניו ובנותיו, על זקניו ונעוריו, על רבניו ומוריו, על סופריו והוגי דעותיו - אל העקדה. אכן קורות העם הזה, עם הופעתו בזירת הכוחות היוצרים, מתחילות בעקדה. אבל אם ההיא, הראשונה, שאשה כבתה לפני שהוצתה, סמלה אמונה בלי מצרים ונאמנות בלי גבול, הרי זו האחרונה, שאשה אכלה מליונים ומוסיפה לכלות אלפים, מלמדת על אכזריות ללא גבול ועל בגידה ללא דוגמא.

מדוע נפלו אחינו? מדוע נטבחו, נשרפו, נחנקו ונרמסו? מפני שקם עליהם עם בלי צלם אלקים, עם שיצא מיערות-עד, בשעה שאנו חזינו את בואה של מלכות שדי, וחזר אל היערות הללו עת עינינו נישאו שוב אל ציון וירושלים. אך לא האכזריות הטבטונית בלבד גרמה לאסוננו; בד בבד אתה פעלה וחרצה את גורל אחינו הבגידה האנגלית. הן שתיהן: האכזריות הגרמנית והבגידה האנגלית תכנסנה שלובות בזרועות השנאה להיסטוריה עקובת-הדם של העם הנצחי.

אל תרשו להם, לשופטי הגיהנום, לטעון, כי גם היהודים לא הזו את אשר עומד לקרות להם וגם הם, אשר השתלטו על מולדתנו ונעלו את שעריה, לא יכלו לדעת מראש שמליונים אנשים הועמדו על עברי פי התהום ורק דחיפה אחרונה היתה דרושה, כדי שיושלכו לעמקיה ויתנפצו אל סלעיה. אל תרשו לחלל את שם קדושינו. כל איש ישר יודע, שהשאיפה אל ארץ המולדת, הקיפה בשנים האחרונות לפני פרוץ המלחמה, כלומר בשנות ההכרעה, המונים עצומים, וכי אלמלא המעצורים שהוקמו ביד הבוגדת, היו כיום המליונים הללו יחד אתנו במולדת ובמקום להתאבל על אבדנם, היינו, יחד אתם, מסיימים את פרשת הקינות ושמחים בבנין הבית ובחידוש ימינו כקדם.

ואף הם, השליטים הבריטים, ידוע ידעו את העומד להתרחש, הם הוזהרו במפורש, ללא כסות, ללא אפשרות להתחמק. בשנת תרצ"ז, %700& יום לפני שהתחוללה בלב תפוצות ישראל הסערה האיומה, עמד בפני הועדה המלכותית בראשות הלורד פיל, בפני אחת מאותן הועדות המרובות שנועדו לרמות הן את היהודים, הן את הערבים והן את העולם כולו - זאב ז'בוטינסקי. מורה הדור דרש מאת נציגי השליטים להחזיר לעם הדווי את מולדתו הקטנה, כי אחרת - נבואה זו מבצבצת מכל שורה ושורה של המינשר - נידון העם הזה לכליה. והנה מקרב שליח הנידונים את ראשו המלבין אל ראשו של נשיא החוקרים ואומר: - "ועתה, כבוד הלורד ורבותי, הנני בא לספר לכם על הגיהנום".

ברגע זה הופיעה בת-צחוק אירונית על שפתי הלורד, שהשאיר בצוואתו חמשה מליון פונט, ובהעלותו את ידו אל אזנו שאל בלגלוג ובתמהון מעושה: - מה? מה אמר אדוני? ושוב הושמעה האזהרה המפורשת. האיש, שהשאיר בצוואתו לא כסף, אלא רעיון נצחי, הגביה קולו ואמר, כשאש השליחות הקדושה בוערת בקרבו –

- כן, גיהנום, גיהנום. ואם לא נוציאם מיד, נחרץ גורלם - על ידיכם.

הם הוזהרו. הם ידעו. ואף על פי כן - או הודות לכך - המשיכו לשחק את המשחק השטני, נעלו את השערים, הסיתו פראים, גרשו ניצולים. וקול יצא אל רחבי העולם: ציון אינה שואלת לשלום אסיריה!

הקול הארור הזה נישא, מ"פאטריה" ו"סלבדור" ו"סטרומה", - במשך כל שנות המלחמה. הוא נישא גם היום אלי בוכנוולד, ברגן- בלזן, טרזין ודכאו, והוא מעלה בפנינו את המחזה שילוונו, ימים כלילות, עד רדתנו שחת. זהו המחזה של בית-קברות יהודי. לא מצבות על קברות ישנים שם. קברות חדשים שם ובהם - אנשים חיים, אנשים נשים וטף, צפופים, עירומים. כבר שקטים. מתפללים. והנה נשמע טרטור מכונת יריה. קוצר השטן. שוחט השוחט. דם. דם. וזקן ניצב שם ובזרועותיו ילד קטן. "אל תירא בני" - לוחש הזקן - "הרי למדתיך: וניקיתי, דמם לא ניקיתי". קולו גובר, אל העדה הוא פונה. ומן הקצה אל הקצה פולח את האויר קול ההיסטוריה האין סופית של עם אל-מוות:

שמע ישראל, ה' אלהינו ה' אחד.

הנשכח המחזה? לא, לא נשכח.

הנסלח לבגידה? לא, לא נסלח.

עתה נסתיימה המלחמה האירופית, אך סיוט הדמים היהודי לא נסתיים. כנפי מלאך המוות פרושים מעל שארית הפליטה שם: וסכנת הכלייה מרחפת גם מעל שארית-הפליטה, פה, במולדת. כי זה רצון השליטים - הבוגדים: להשאיר לעדי-עד את אחינו בארצות הפזור והמשטמה ולסגור עלינו, על בני המולדת, כדי שלא נהיה אלא מתי מעט, כמה מאות אלף נפש, בתוך ים סוער, של שנאה ופראות, המחכה רק לאות ולהזדמנות, כדי להסתער על נשינו וטפנו ולהשמידם ללא רחם.

את הרצון הזה, שתכליתו למחות את ישראל מתחת שמי ה', עלינו לשבור, לשבור בכל מחיר. אחרת - אבדנו.

נשברהו. עוד יש כוחות זעם בישראל שיתיצבו למלחמת קיום, למלחמת-חופש. עוד יש כוחות בעולם שיושיטו את עזרתם - לא לבוכים ולמקוננים, אלא ללוחמים ולמורדים. בנו תלוי הדבר, בנו, שזכינו להתאחד, אחרי פרידה של שנות אלפים, עם אדמת המולדת, עם ארץ יהושע, גדעון ויפתח, שמשון ושאול ודוד, עם ארץ החשמונאים ויוחנן מגוש חלב, שמעון בר-גיורא ובר-כוכבא ורבי עקיבא. בנו, באחדותנו, בהקרבתנו ובנכונותנו תלוי, האם נפלס, ולו אף בגופותינו, את דרך הגאולה בפני העם הדווי כדי להוציאו, חפשי, גאה ומחודש, לרחבי ההסטוריה.

על כן אחים, קומו והתעוררו, אל טינה בלבותינו; אל שנאה בקרבנו. תהא שרויה האהבה האחת, הגדולה בין איש לרעהו, יהא למורה דרכנו רעיון אחד גדול: גאולה, מלחמת-הגאולה, ואם שנאה דרושה - תהא אף היא אחת ויחידה; שנאת השעבוד, שנאת השליטים האכזריים והבוגדים.

הבה נתאחד ונצא להלחם למען עמנו ולמען ארצנו. מפני מה נירא? למה נשהה? הרי השעה היא דקה אחת לפני שתים עשרה, ואם אותח נחמיץ - מי יצילנו, מי יציל את בנינו מחרפת השעבוד ומגורל ההשמדה?

זוהי קריאתנו, קריאת הנוער המתקומם, אל הדור הזה. אל הדור שראה את יוסף הגדם נופל ולוחש: טוב למות בעד ארצנו; אל הדור, שבניו קדחו וייבשו ביצות; אל הדור שבניו נלחמו, הלכו לעכו ועלו לגרדום; אל הדור שנגזר עליו להלחם, לנצח, לשחרר, לגאול ולבנות, או ליפול ולהרוות בדם גבורים את שדות השרון ואת הרי אפרים; או לבגוד, להחריש, לחיות חיי שעה, ולהכניס את ראשו לעול השעבוד, לבין גלגלי ההשמדה.

אך הדור לא יבגוד, הדור לא יכזיב.

לחם נלחם ועלה נעלה. כי חושלנו; לברזל ופלדה חושלנו, וכל אחד ואחת מאתנו שר היום, אם לא בניבי שפתיו, הרי בעמקי לבו, את שיר האמונה, את שיר המרד, את שיר החרב.

אל תגידו כי איננו

דם אבינו המכבי

כי שלוש טפות ממנו

נמזגו בדם לבי