דאגה ונחמה: בעקבות פגישה עם נוער בחיפה

מאמר עיתון
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
י"ג כסלו התשל"א, 11 בדצמבר 1970
נושאים:
אישים - אנואר סאדאת. שלמות המולדת - ארץ ישראל השלמה. מפלגות - גח"ל. מחתרות - המנדט הבריטי. שלום - הסכם שלום. מדינות - מצרים. חינוך - נוער. מורשת ישראל - שואה
מאמר של מנחם בגין בו הוא מתאר מפגש ושיחה שלו עם בני נוער בחיפה שנגעה בין השאר בשאלת ארץ ישראל השלמה וחלוקת א"י במערבית
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 דאגה ונחמה

בעקבות פגישה עם נוער בחיפה

(מעריב,)

 א.

אמרת, כי יש לנו זכות על ארץ ישראל. האם בשביל זה אני צריך למות?

-          אתה צריך לחיות...

-          כן, אבל אתה אומר שארץ ישראל שייכת לנו. הערבים אינם מסכימים. הם יכולים לצאת למלחמה נגדנו. ואז אני יכול למות. ובכן, מה אתה משיב לי?

אני שב ואומר, כי אתה צריך לחיות ולהעמיד בנים ובני בנים שיהיו אחריך. אלה שנלחמו למען חידוש עצמאותנו, בטרם נולדת, בני, שאפו לכך, כי בנים כמוך יהיו בחרות, בכבו, באושר. זו בעצם היתה מהות מלחמתם. הם רצו להבטיח, לכל הדורות הבאים, כי שום קלגס אכזר לא ירים עוד ידו על צעיר יהודי. אבל אם אתה שואל לנכונות הקרבה למען עמנו וארצנו, עליך לזכור, או ללמוד, כי הלוחמים היו מוכנים לא רק לסכן אלא גם לתת את חייהם למען תוכלו, אתה, ועוד בנים לאין ספור, לחיות כבני חורין. הם מעולם לא שאלו, האם בשביל זה אני צריך למות. ואולי תשאל את עצמך, מה היה קורה להוריך, ואולי גם לך, אלמלא נכונות ההקרבה שלהם?

-          אבל אתה דיברת על ארץ ישראל.

ודאי. השמעת על המלחמה בשלטון הבריטי בארץ-ישראל? בימים ההם לא היתה לנו מדינה. הצבא, שעמד בארץ, בריטי היה. באירופה הובלו יהודים, ובתוכם צעירים כמוך, לטבח. שערי ארץ ישראל נעולים היו. אנו, היהודים, היינו מיעוט, שליש מהאוכלוסייה. הבריטים גמרו אומר להקפיא את השליש הזה ולהפוך את ארץ ישראל למדינה פלשתינאית. נגד השלטון הזה, וכל כוחותיו, קמו לוחמים יהודים, כולם מתנדבים היו. איש לא הכריח אותם לרדת למחתרת, להשליך את חייהם מנגד. אם להשתמש בלשונך, היו כולם מוכנים למות הם הלכו לבתי כלא, למחנות ריכוז, הם עונו, נפלו בקרבות, הועלו לגרדום, האמינו בצדקת מלחמתם. לא נחלשו, לא נשברו, מעולם לא נכנעו. כך הם נלחמו למען עמנו וארצנו. אה, כן. באומרי את המלים הללו, הנני יודע, כי כבר יש בקרבנו כאלה, המוכנים ללגלג עליהן. אופנה היא. גם בקצות שולינו החלה לדבוק. אל תשמע, בני, ללעגם של המבזים את עצמם. ציניות אינה קידמה. אמונה אינה ריאקציה. למען עמנו וארצנו, אלו הן מלים קדושות, טהורות; מקדשות בטוהרן, מטהרות בקדושתן. אמת ואמונה הן. שאל את עצמך, מה היינו, למה היינו, כאשר לא היתה בנו הנכונות ללחום למען העם והארץ.

-          אבל צריך להפריד בין ארץ ישראל ובין מדינת ישראל.

איך להפריד? האם בשביל מדינת ישראל לא מתו טוי בנינו? על מלחמת תש"ז-תש"ח למדת? האם הערבים לא יצאו למלחמה נגד המדינה היהודית בחלקה של ארץ ישראל? במלחמה ההיא נפלו למעלה מששת אלפים לוחמים ואזרחים. היה זה כמעט אחוז אחד של האוכלוסייה היהודית דאז. לו, חס וחלילה, כאלו היו אבידותינו במלחמת ששת הימים, היינו שוכלים עשרים וחמישה אלף נפש. המסוגל אתה, בשומעך את המספרים הנוראים האלה, להעריך את גודל הקורבן שהקרבנו למען מדינת ישראל, והאם מאז היא הוקמה, ועד מלחמת ששת הימים, שוב לא הותקפו, במשך כל השנים, אנשים, נשים וילדים לרבבותיהם, והאם לא נפלו מהם אלפים? מי בלבל מושגיך, עד כדי סברה, כי סבלנו אבידות החל מיוני 1967, רק בגלל ארץ-ישראל, ואילו עד אז ישב ישראל בשלווה, ולא היה מחריד. הערבים מעולם לא עשו שלום עם מדינת ישראל. הם אומנם התחייבו על כך בהסכמי שביתת הנשק, אבל, מיד אחרי חתימתם, החלו, ולא פסקו, להפר את התחייבותם. הם שפכו את דמי חיילינו ואזרחינו ושאפו להרוס את המדינה ולהשמיד את תושביה. לו, חלילה, היינו מתפתים לשוב לקווי שביתת הנשק, היתה צפויה לנו מלחמת דמים בתנאים, אשר חמורים מהם לא יתוארו כלל. (מה היית אומר אז, לי, או לעצמך? אתה רואה, אפוא, כי גם מבחינת שאלתך אין להפריד, אם בעבר ואם בעתיד, בין ארץ ישראל ובין מדינת ישראל, או בין העם והארץ. מעולם לא היתה הפרדה, גם אם היתה פרידה, בין עם ישראל ובין ארץ ישראל.

-          אבל הערבים מוכנים לעשות אתנו שלום. הנה נתפרסמה כותרת בכל העיתונים של דברי סאדאת. הוא אומר במפורש, כי מצרים רוצה בפתרון בדרכי שלום. מדוע אתה מסתיר את זאת?

כותרת קראת. בשנות השלושים, בתקופת מינכן, דיבר צ'רצ'יל, לא בלי מחאה נפשית, על קוראי הכותרות. ומה על התוכן? הלוא תתבונן בו, צעיר ומשכיל כמוך. סאדאת אמר את אשר הודיע, פעמים רבות, קודמו, נאצר. מצרים, אמר, רוצה בפתרון צודק, שיושג בדרכי שלום, על ידי נסיגת ישראל לקווי 4 ביוני 1967 והחזרת זכויותיו של העם הפלשתיני, אחרי הנסיגה ובעקבותיה. זהו השלום המצרי. האינך מבין שפירושו בשבילנו מלחמה מתוך סיכון עצם קיומה של המדינה? הניסיון של 18 שנים, ושל ערב מלחמת ששת הימים, לא לימדך כלום? לא הסתרתי דבר מפניך. מי שמסתפק בקריאת כותרת, מסתיר מפני עצמו את התוכן, כלומר את האמת. ואתה עודך מכריז על כך. פלא. הוגה דעות הציע לתלמידי חכמים, שיבקשו את בוראם, כי יצילם מגאוות הידיעה. תפילה נאה. דווקא בעל ידיעות צריך להצניע לכת ולא להתגאות בהן. אבל להתפאר בבורות? מה קראת על שאיפת השלום המצרית, אם לא את ההיפך מהאמת? אבל עלי לשוב לעיקר. זכור את הימים, בהם יהודים לא היו מוכנים ללחום, וראה מה היה להם. מצד שני, התבונן בתקופה, בה היהודי קם ללחום, ושים לב למה הוא הגיע. ההבדל הוא מכריע. עולם ומלואו בו. זהו הבדל לא רק בין עבדות לבין חרות, אלא בין השמדה לבין צתחייה. כך יהיה גם בעתיד. אנו מוקפים אויבים. הם רוצים להכחידנו. מכוח הניסיון של בני דורי, הריני אומר לך, כי נעמוד נגד אויבינו ונגבר עליהם, אם נהיה מוכנים גם לסכן את עצמנו למען חיי העם בארצו.

-          בוז!

ב.

אלה הם מקצת מהדברים, שהוחלפו, ברב-שיח ערני, עם צעירים, מושבתים מלימודיהם. הרישום בדיעבד אינו מלא או מדויק. אף אינני יודע, אם הצעיר, שהציג את השאלה הרצינית, גם השמיע את הקריאה הצינית. משער אני, כי היו אלה שני שמיניסטים, שאחד מהם תהה כאילו לתומו, והשני יצא מגדרו. על אף ההבדלים בנימוס, או בהיפוכו, מדאיגה הקושיה יותר מהצווחה. לכן, נניח לאחרונה; נתבונן בראשונה.

נוסח השאלה אינו מקרי. אנו יודעים, כי לא כל מי שנלחם, נפגע. וכן להיפך. אנחנו היהודים, למדנו במיוחד, כי לא כל מי שנפגע, נלחם. במפורש: יש ומתים לא משום שנלחמים, אלא משום  ש א י ן   לוחמים. אפשר היה, אפוא, לשאול, האם אני צריך ללחום וגו'. אבל השאלה נסבה, בכוונה, על המוות. וזו הסכנה. היו דברים מעולם.

לא רק את צ'רצ'יל יש לזכור משנות ה-30 אלא גם, או עוד יותר, את צ'מברליין. ראש ממשלת בריטניה הגדולה דאז הביע באוזני עמו, תמיהה, האם אין זה חיזיון טראגי שהם נקראים לחפור שוחות מגן "למען ארץ רחוקה עליה איננו יודעים הרבה". אף הוא התפאר בצורה מוזרה, בחוסר ידיעה. אבל היתה זו דמגוגיה שלטונית, במובן הקלאסי של המושג, בנוסח שלו, שאל נוויל צ'מברליין את הבריטים, הצריכים הם למות בעד... צ'כוסלובקיה. לתמיהה זו נודעה השפעה רבה לקראת מינכן. משער אני, כי מושג זה ידוע אפילו לקוראי הכותרות בימינו. האם הם יודעים גם את התוצאות של האסון ההוא? לכל מקרה, כדאי להזכיר להם, כי לא רק בריטניה אלא האנושות כולה בקושי, ובנס, ניצלה מהן.

צ'מברליין היה שמרן. אבל תהייתו "הריאליסטית יכולה להיות גם נחלתם של סוציאליסטים. אחד מהם היה דיט. הוא לא היה אנגלי אלא צרפתי. הוא שאל, כשנה אחרי צ'מברליין, האם כדאי למות בשביל... נציג. לקושייתו היה צליל הומני ופטריוטי גם יחד. ראשית, למה לסכן, או להקריב חיים, יפים, צעירים? שנית, מילא, למען פריס, לא תהיה ברירה אלא לצאת למלחמה, אבל למען דנציג...? איך דאגה זו השפיעה על העמידה בשערי פריס עצמה, אנו יודעים. אך כדאי להזכיר.

היהודי, ששאלני על ארץ שיראל וחייו, אינו ראש משמלה שמרני, או חבר פרלמנט סוציאליסטי. עול ימים הוא. לשאלתו אין עדיין השפעה ניכרת על בני דורו. בשבילו צ'כוסלובקיה או דנציג, הן באמת ארצות רחוקות; והתקופה, בה נחרץ גורלו של עולם עליהן היא, בתודעתו, עוד יותר רחוקה ממנו. יש להניח, כי על כולן אין הוא יודע הרבה. אבל הוא, בוודאי, יודע ומבין, כי חלקי ארץ ישראל, אשר שחררנו במלחמת ששת הימים, אינם כפראג לבריטים, או כדנציג לצרפתים. הם שטחי ארץ, לה גם הוא קורא, כפי ששמעתי, ארץ ישראל. הם קרובים מאוד, תרתי משמע. הוא גם צריך, בגילו, לדעת עליהם הרבה, אם לא הכל. אף על פי כן, הוא מנסח את קושייתו, כאילו עמדנו לא בחיפה בשנת 1970, אלא בלונדון, בשנת 1938, או בפריס בשנת 1939.

הסכנה עדיין אינה רבה. אבל אסור לזלזל בניצניה, יש יסוד להניח, כי נוסח השאלה המנקר אינו מקורי. הוא נלקח בהשאלה, אך לא מימים, או זרים, רחוקים, הניכור המודע בא מלמעלה, מעסקנים נכבדי, ממרצים חשובים. לאחרונה קראתי מאיש מלומד, כי הקשר שלי, למשל, עם ארץ ישראל, הוא רומנטי ומיסטי. המלים הלועזיות הללו אינן מעליבות. הראשונה היא סתם נחמדה. אך גם השנייה, אם נתבונן בה בלי דעה דומה, אין בה, במקרה דנן, כדי לפגוע. יש משהו מן המסתורין – מדוע לא לומר זאת בעברית? – בקשר, הקיים אלפי שנים, בין עם ובין ארץ, אליה הוא נמשך בכל הדורות, אליה הוא שב אחר כל הפרידות. אבל מדוע דרושה לנו רומנטיקה מיסטית, כדי להבהיר, לקרובים ולרחוקים, כי יש לנו זכות על ארץ ישראל, כי מולדת היא ממשות, לא אף על פי שאתה אוהב אותה אלא משום שאהבתיה – כאם. היא ממשית, האם, ואתה אוהב אותה יותר מכל יצור אנושי. כזה צריך היה להיות החינוך הטוב, החיובי, לאהבה, לא לשנאה, לאמת, לא להיפוכה. אבל אם ההתנכרות "האנטי-רומנטית" באה מפי שליטים ומרצים. אין פלא, כי צעיר אחד, או שניים, תוהים, מה להם ולבית לחם יהודה. שאלה זו אפשר גם להחיל על ירושלים. וכך היה. עוד נספר.

ג.

בני שיחי הצעירים טענו בתוקף, כי הערבים רוצים בשלום, ואילו ישראל – הכוונה היתה לממשלה דהיום – מונעת את השגת השלום. אחד מהם אילו התגסס בלשונו, כאשר ניסיתי להוכיח את ההיפך, כלומר את האמת . כיצד הגיעו בנינו החביבים למסקנתם המוזרה? הסברם היה פשוט מאוד. הערבים אומרים, כי ישראל חייבת לסגת לקווי ה-4 ביוני 1967, כדי שיקום הסדר בדרכי שלום. הממשלה, בלי גח"ל, טוענת, כי לכך היא לא תסכים לעולם. האם לא ברור, אפוא, מי מונע את השלום הנכסף, הנמצא בהישג ידינו? במילים אחרות, אם איש בישראל רוצה להוכיח את רצונו בשלום, עליו להסכים לנסיגה לעבר קווי שביתת הנשק.

לא הייתי זקוק לשמיניות, כדי להסביר, לקהל השומעים בכללותו, את הסילוף הנורא אשר בגישה זו. אם הדברים שכנעו את בעלי השאלות, לא אדע. אין סיבה להתייאש, אפילו מנער טועה, או תוהה, אחד. צריך להוסיף ולהסביר. הפרדוקס היה בכך, כי היה עלי להגן על רצון השלום... של שר החוץ ושל שר הבריאות.

כדאי שהמטיפים לחלוקת הארץ למען השלום ישימו לב לחיזיון זה. הם אינם פוסקים מלהאשים את אנשי שלמות הארץ באי-רצון לעשות שלום ואף במניעתו. היריבים הנכבדים סברו, כי בעזרת תעמולה זו יופיעו בעיני חוגים מסוימים בבית ובחוץ, כדורשי שלום מעולים. ולא היא. גם חלוקה מלאכותית זו לא הצליחה. מפי נוער, אשר חונך על ברכיהם, שמעתי את ההאשמה, המופנית נגדם, כי הם מעדיפים – שמעו היטב – שטחים על שלום. לצעירים כאלה ברור לחלוטין, כי מי שאינו מוכן לסגת אל הקו הירוק, אינו רוצה בשלום, מונע הסכם ערבי-ישראלי. אחד מהם שאל לזכותנו על ארץ ישראל, והאם בשביל זה הוא צריך למות. מובן מאליו שהוא מוכן לנהל דו-שיח מותאם עם כל חבר ממשלה, לא לשעבר, לאמור:

-          הודעת, כי, בכל התנאים, עלינו להישאר בשארם א-שייח'. האם בשביל זה אני צריך למות?

-          אתה צריך לחיות...

-          כן, אבל אמרת, כי משארם אל-שייח' לא נזוז. הערבים אינם מסכימים. הם יכולים לצאת נגדנו למלחמה, ואז אני יכול למות...

שאלתי את חברו, האם הוא מסכים למסור, למען השלום, כמובן, את ירושלים העתיקה. הוא השיב בקיצור, בפשטות, בשלווה: כן. הפעם חרגתי מתפקידי כמרצה ומשיב, ושאלותיו, מדוע, אם כן, לא יהיה מוכן לוותר על ירושלים החדשה, למען אותה מטרה עצמה. על כך לא קיבלתי תשובה. אולי לא שמעתיה. כ, בינתיים עלו בחלל האוויר מחאות מהדהדות מכל עבר. בעצם, התשובה לשאלתי השנייה אינה חשובה עוד. מספיק בהחלט המענה לראשונה. אנו יוצאים למדים, לאן מוליך הניכור ה"אנטי-מיסטי" מערכי אומה, שאין ממשיים מהם, של ארץ  מולדת, של היסטוריה, של אמת וקדושתה. חכמי החלוקה היזהרו בדבריכם!

הצעירים, המוכנים להתנכר גם לירושלים, הביעו הכרתם, כי אנו, כולנו, עושים עוול בל יכופר לעם הפלשתינאי. בחקירה החוזרת שאלתי אחד מהם, האם בני העם הפלשתינאי נמצאים רק ביריחו ובחברון, או גם בנצרת ובחיפה. הצעיר לא היסס. מבחינה זו, הקו הירוק אינו קיים בשבילו. גם בחיפה ובנצרת יושב העם, אשר חובה להחזיר לו את זכויותיו. אם כן? לדברים אלה יש להסב את תשומת לבם של המטיפים לישות פלשתינאית. עליהם לרשום לפניהם, כי השבוע, בהיותו בחוץ לארץ, דיבר חוסיין על פלשתינה שהיא   כ ו ל ה   כבושה. בעצרת האו"ם מתקבלת, בזו אחר זו, החלטות הבל. אבל עובדה היא, כי כמוהן נתקבלו בפעם הראשונה מאז קום המדינה. ואם מבית מדברים, מתוך קידמתיות עילאית, על פלשתינאים, לאן כל זה מוליך?

בינתיים יש ללכת לשיחות יארינג. בכך לא היה כלל ספק בעיני המתדיינים הצעירים. אמנם, גם בר-בי-רב יבין, כי בשיבתנו לשיחות אלו יהיה, לפני הכל, הישג מדיני רב לציר מוסקבה-קהיר. המצרים, בעזרת הרוסים, רמסו, בטילים מתקדמים, את הסכם הפסקת האש וההקפאה. הם נתבעו להחזיר טילים אלה. ולא, אין שיחות עם ד"ר יארינג. הרוסים חייכו, המצרים הודיעו, כי לא יחזירו אפילו טיל אחד – ושיחות יארינג תהיינה.

הממשלה אמרה, בכוח שכנוע רב, כי אין טעם לדון, עם ד"ר יארינג, על הסכם כלשהו עם מצרים, אם היא הפרה, מיד לאחר קבלתו, הסכם כה פשוט, כה ממשי. מה תגיד הממשלה, כאשר תחליט לחדש את שיחות יארינג, בעוד הטילים עומדים, לא במקום ממנו יצאו, אלא במקום אליו הגיעו? האם הממשלה תאמר, כי אף על פי שהטילים לא הוסגו אחור, יש לה אמון בדברה של מצרים, או היא תודיע, כי אף על פי שאין לה אמון בשום הסכם עם המצרים, היא באה לדון עליו.

אפשרות שלישית אין. אבל בעיני הצעירים, הרואים שונא שלום בכל מי שאינו מסכים לחידושם של קווי ה-4 ביוני 1967, נימוקים מדיניים, הגיוניים, אינם "שווים". פשיטא, הם בטוחים, כי ההחלטה להשעות את השיחות עם ד"ר יארינג מחמת הפרת הסכם ההקפאה, היתה משגה חמור: לאחד מהם הסברתי, כי שום הסכם, ושום טובה, אינם יכולים לצמוח מן השיחות הללו. אם הממשלה, אמרתי לו, תגיש לד"ר יארינג, את המפתה שלה, על ויתוריה הנוראים ומובלעותיה, נידרש מיד לרדת ממנה. ואז קיימות שתי אפשרויות בלבד: או פיצוץ, או ירידה, אמר לי החמוד כהאי לישנא: אני מקווה שירדו. תקווה שכזו...

ד.

לצד הדאגה, שאין להסתירה, שאבתי מן המפגש עם בני הדור הצעיר, נחמה רבה. אמנם חבריהם הציגו שאלות, לא רק להבהרה אלא גם לקנטור. המקשים היו מאורגנים. הם באו מבית ספר מסוים, לא כללי, מדיני. ניצבו בתור. שאלותיהם כאילו הוכנו מראש. גם ניסו להפריע במתן התשובות. הקהל היה סבלני מאוד כלפיהם. אבל הם היו מעטים מאוד. כמעט שאמרתי על מספרם הדל ברוך השם. אך סור. כל אחד מן המעטים האלה הוא דם מדמנו, עצם מעצמנו. אין לברך על היותם מעטים. יש להצטער על היותם תועים.

אבל ישבו לפני צעירים אחרים. הם הקשיבו והגיבו. מדי פעם בפעם גם השמיעו קול מחאה, בכיוון המפריעים. הקשבתם רוממה את הרוח. התנהגותם היתה למופת. ורובם ככולם היו עמנו. כך הם הגיבו, בשומעם דברים על ארץ ישראל, על ירושלים, על הבטחת קיומנו, על מערכות ישראל בעבר ועל לקחן לעתיד. ראיתים בפעם הראשונה בחיי. והם ניחמוני.

פעם אחת קפץ רוגזם עלי. קולותיהם המשולהבים הדהדו באולם. לא שמעתים. לכן לא הבינותי, מה סיבת כעסם. שאלתי. הסבירו לי. מדוע, שאלו, אתה מקדיש להם תשומת לב כה מרובה? אל תעה הכללות. זו לא דעתו של הנוער הלומד. הם מעטים... היה לי הרושם, כי בהמשך הושמעו כמה ביטויים צבריים. פגיעתם, כנראה, לא היתה רעה. נוער. המחמאות היו הדדיות. אין דר. למחרת הולכים יחד לבית הספר – אם הוא לא מושבת. הסברתי, כי אינני עושה חלילה, שום הכללות. אבל תשומת לב אוסיף להקדיש לכל צעיר, שירצה לשאול ולקבל תשובה. הוא לי עולם ומלואו. בעלי המחאה קיבלו את ההסבר. רוגזם חלף. גם הוא היה טוב, מעודד.

בראותי אותם, לא יכולתי שלא להיזכר בדברים שיצאו מן הלב לפני 22 שנים, בעלות שחר חרותנו: הנוער של ההגנה, של לח"י, של אצ"ל, הנוער המופלא והמפליא, שכמוהו אין לשום עם ולשון, שכמוהו לא קם לעמנו מימי בר כוכבא.

שנות דור חלפו מאז. נוכחנו לדעת, בכל מערכות ישראל, עד עצם היום הזה, כי יש לנו בצבא, בסדנאות ובבתי הספר, אותו נוער נפלא ומפליא. הוא לא רק נחמתנו. הוא ביטחוננו. נודה לאלוהינו על הנוער שלנו.

 

עם תום חילופי הדברים, באו אלי בקפיצה שני צעירים חביבים. האם תהיה מוכן לבוא, לערב אחד, לקן שלנו, שאלו. מהו קנכם, שאלתי. השיבו: השומר הצעיר.

ודאי, מובן מאליו, בנים, שהנני מוכן לבוא אל הקן שלכם ולהשיב לשאלותיכם. אדרבה. אך אשוב מחוץ לארץ ונקבע את ערב השיחה.

וישובו ימי הנעורים. גם אני, בנים, הייתי בשומר הצעיר, כאשר צעיר מכם הייתי. אבל בימים ההם הוסבר לי כל ערב, בקן, כי ארץ ישראל שייכת לעם היהודי. נעים יהיה להיזכר.