גם השני הלך
גם השני הלך
ידענו: אחרי ההתקפה על מרכזי השלטון הבריטי ילכו מכאן גם שאו וגם ברקר. לא מיד ילכו. ה"פרסטיז'ה" תעכב. אבל הלוך ילכו. כי זה ברור: אין האחראיים לשלטון הכיבוש בארץ יכולים להישאר על כנם, אם אין הם מסוגלים לשמור על בטחון מרכזם השלטוני, האזרחי והצבאי. וכך היה. הלך שאו. ועתה הלך ברקר.
אנו מניחים כי חסידיו של "הנשיא" יחלו מיד להתלחש על הצלחתו הגדולה של ד"ר ווייצמן. הנה הוא דרש שיעבירו את ברקר ורצונו נעשה. הם גם יוסיפו, בודאי, כי זוהי הסנונית הראשונה המבשרת התפשרות עם הישוב.
הבל ושטות. הנסיון הוכיח כי היו משאירים בארץ דוקא את אלה מפקידיה, שנגדם הושמעו, מפי השתדלנים היהודיים, התלונות החמורות ביותר. רק דבר אחד יתכן: אם ד"ר ווייצמן היתנה את שיתוף הפעולה נגד הלוחמים העברים במינוי של גנרל אחר, מאחר שלגנרל ברקר אין משתפי הפעולה "יכולים" למסור את הרשימות - אזי יתכן, כי הבריטים הסכימו להחיש את העברתו של הגנרל הנאצי, שהוחלט עליה מזמן. זה כדאי להם. בתמורה לכך ישחררו גם את מר שרתוק. א
ם זוהי "ההתפשרות", אוי ואבוי לכולנו. אבל אם המדובר הוא בז'סטה פשרנית ממש, אין זה שוב אלא הבל ופטפוט. שאו הולך ו"שאו" אחר בא במקומו; ברקר הולך וגנרל נאצו-בריטי אחר ימלא את מקומו. ודוקא מפני שאנו יודעים, כי בהברחתם של שניהם אין כל נצחון, הננו רשאים לומר בבטחון: "הקריירות" של ברקר ושאו נמצאות בהריסותיו של מלון המלך דוד.
