גלויות עם ד"ר קיסינג'ר ועם עצמנו
גלויות עם ד"ר קיסינג'ר ועם עצמנו
(מעריב, 15.8.1975 – ח' באלול תשל"ה)
א.
"תקפת אותי קשות בכנסת", אמר לי פעם מזכיר המדינה ד"ר קיסינג'ר, בנוסח מיוחד, שתרגומו החופשי אך המדויק מוגש לקורא. לא ידעתי איזהו הנאום, או מהי הפיסקה בו, שאליהם התכוון איש-שיחי. זכרתי היטב כי באחד הימים אמר שר החוץ האמריקני על הצדדים לסכסוך במזרח התיכון ועל שתי מעצמות-העל המתערבות בו, כי גם אם הילדים רבים ברחוב אין זאת אומרת כי המבוגרים אינם יכולים למצוא שפה משותפת.
לא פחות ולא יותר. ביקרתי, בהזדמנות הפרלמנטרית את ההתנשאות המעצמתית הזאת, בוודאי כלפניו. שאלתי בפומבי האם עד כדי כך הוא מסוגל לזלזל באנשים, בממשלות, רק משום שהם מייצגים מדינות קטנות מבחינת שטחן או אוכלוסייתן. ילדוּת או בגרוּת חלות לא רק על הגוף והשרירים אלא גם על השכל, הרוח, האחריות והתבונה. עמנו, לכל הדעות, הוא עם תרבות עתיק-יומין, ניסיונותיו בחיים הם רבים, אף מיוחדים במינם. להסתכל בו מלמעלה כעל "ילד" העלול קצת להתפרע, בעוד "המבוגרים" בוושינגטון ובמוסקבה יכולים לקיים יחסים טובים, כביטוי לתבונה, אולי עליונה – הערכה זו היא אופיינית, אך גם גילויית ומדהימה.
ייתכן כי ד"ר הנרי קיסינג'ר התכוון לפיסקה "היהודית" בנאום אחר בכנסת. הנוסח אינו לפני. את התוכן הנני זוכר היטב. פניתי אליו במישרין. אמרתי לו כי אינו היהודי הראשון אשר הגיע למשרה גבוהה, רבת-השפעה, בארץ מגורו. על יסוד ניסיוננו ההיסטורי הנני קורא לו להיזהר מפני מה שאירע לקודמיו בארצות ובתקופות שונות.
הם, בהיותם יהודים, סבלו מתסביך "פן יגידו" כי בשאלות הנוגעות ליהודים אינם "אובייקטיביים". כדי להשתחרר מן החשד הזה, הם, לעתים, פעלו נגד אחיהם בני עמם או גילו אדישות כלפיהם. הדברים ידועים. הלוא הם כתובים בדברי ימי ישראל, במשך דורות רבים. צריך אפוא ד"ר קיסינג'ר להיזהר מפני חזרה על התקדימים האלה. מבחן מיוחד לפניו, כי יהיה עליו לטפל ביחסים בין ישראל ובין אויביה...
דברים אלה עוררו פולמוס מסוים גם בכנסת. למה להזכיר לד"ר קיסינג'ר את מוצאו היהודי? שאלה זו הוטלה לחלל האוויר של בית הנבחרים. הנני משוכנע גם היום כי חובתי היתה, עם כניסתו של ד"ר קיסינג'ר לתפקידו הרם, להשמיע את האזהרה בעקבות ניסיון חוזר ונשנה של עם עולם תרתי משמע. ד"ר קיסינג'ר עצמו הדגיש את מוצאו, בבואו להודות לארץ הגדולה, שבה מצא פליט מגרמניה הנאצית מקלט וסיכוי להגיע לצמרת השלטונית.
אבל אופיינית יותר היא העובדה, כי דווקא באחרונה אין הוא פוסק להזכיר את יהדותו בקשר עם מדיניותו ושיטותיו במזרח התיכון. "האם אני, כיהודי, ארע לישראל?" כך הוא שואל לא פעם אנשים נכבדים באמריקה המנסים להוכיח לו או לזולתו כי הוא עלול להזיק מאוד למדינת היהודים. ואילו אנחנו, הנמנים עם אלה אשר יהדותם גאוותם ולא תסביכם, חייבים לדבר גלויות עם ד"ר קיסינג'ר ולומר לו, כי אמנם כן, מדיניותו עלולה לערער את ביטחון ישראל ולסכן את שלומה ועתידה.
ב.
האזהרה מפני התסביך היהודי התאמתה. ד"ר קיסינג'ר מאיר פנים לאויבי ישראל ומתמיד בלשון איומים כלפי המדינה היהודית. נמסר כי באחרונה התבטא שאם ירושלים לא תקבל את תביעותיה של קהיר לגבי הסדר הביניים צפויה לישראל סכנת חורבן. משום כך משוכנע ד"ר קיסינג'ר, כי בתובעו את קבלת התנאים המצריים הוא מציל אותנו מסכנה נוראה.
אמנם, אין זו פעם ראשונה שאנו שומעים התנבאויות שואתיות כאלו. זכורני, יום אחר המבצע בכראמה התבטא נציג אמריקני נכבד, כי היום שבו נערכה התקפה זו של צבאנו יירשם כראשית הקץ של מדינת ישראל. היתה מידה של מבוכה באולם הישיבות של הממשלה כאשר נמסר דין וחשבון על הערכה אמריקנית זו. היא חלפה במהרה. אמרנו איש לרעהו, כי היום שבו נאמרו דברים אלה יירשם כאחד הימים שבהם נשמעו דברי הבל ורעות-רוח.
אלה היו הימים שבהם הודענו במפורש, כי אין אנו סומכים את ידינו על הנוסח הידוע: "מחויבות אמריקנית להתקיימותה (survival) של ישראל". להבטחת קיומה של ישראל – אמרנו – אנחנו, העם היהודי ונציגיו הנבחרים, אחראים. עם ארצות הברית של אמריקה קיימים יחסי ידידות ואנו רוצים להעמיקה לטובת שני העמים, על יסוד אינטרסים משותפים אמיתיים.
אולם יש הבדל בין איום רטרואקטיבי המוטל בעידנא דריתחא לגבי פעולה שבוצעה, לבין איום בעתיד לאמור: אם לא תקבלו את הנדרש מכם על ידי אויבכם, אתם עלולים להיהרס. הנימה הזאת היתה חדשה. השימוש בה הוא אשר הביא לאסונות בתקופות שונות, בחלקי עולם רבים, עדי ימים אלה.
אבל אם כזה האיום לגבי הסדר הביניים, מה יהיה בעקבותיו?
ד"ר קיסינג'ר, המעלה על נס את השתייכותו לעם היהודי מבחינת דאגתו לישראל, אינו סובל קיום קיפאון במזרח התיכון. הוא אינו פוסק לטעון, וגם ממליץ לפני הנשיא פורד לומר זאת, כי קיפאון יביא סכנה של מלחמה, עימות, אמברגו של נפט וכל שאר הפורענויות המקומיות והעולמיות. הוא יודע היטב את מטרתם המוצהרת של אויבי ישראל. בין אם יוסיף להחזיק במדיניות השלבים שלו ובין אם יחליף דעתו ויבקש באחד הימים הסדר כולל, יהיה זה תמיד כרוך בנסיגות ישראליות, בהתקרבותם של כוחות אויבינו אל לב הארץ, אל מרכזי האוכלוסין שלנו.
אם תביעותיהם של אויבי ישראל תידחינה על ידי המדינה הלחוצה הוא שוב יאמר, כי בסרבה לקבל את תנאיהם היא "צפויה לחורבן" ויופיע כמושיעה בתובעו להיכנע לתכתיבים נוספים. לאן עלולה להוליך דרך זו? הצלחתה של שיטה, מגרה, לפי טבע אנוש, להוסיף ולהשתמש בה. עובדה היא, שד"ר קיסינג'ר אימץ לעצמו לגבי ישראל את שיטת האיומים, ואם הוא רואה כי הרע הוא טוב, כי לחץ זה משפיע, מדוע לא יוסיף להפעילו אחר הנסיגה הזאת?
בהקשר עם שאלה קשה זו יש להביא לידיעת הקוראים הישראלים דברים על עמדתו היסודית של ד"ר קיסינג'ר מפי אדם המכירו מקרוב, המובאים מספרו החשוב של פורופ' גיל אלרואי (אוניברסיטת פרינסטון) "הניסיון עם קיסינג'ר):
"ההסבר למדיניות של צעד-צעד גלוי. הצגת מפה סופית בפני הישראלים, כמו בתכנית רוג'רס משנת 1969, אך מפחידה אותם ודוחפתם להתנגדות. אם הגלולה גדולה מדי לבליעה, גלולות רבות אך קטנות ייבלעו יפה. קודם כל עליך להניע את הישראלים לבצע נסיגה אחת, ולאחר שייווכחו כי השמים עדיין לא נפלו על ראשיהם הם יכולים לשאוב אומץ לבצע נסיגה נוספת, ועם הניסיון החוזר תהיה המחשבה שהיתה מתחילה מפחידה, לשגרתית... כדי להחזיק את הכדור בתנועה, יהיה על קיסינג'ר לשכנע את הישראלים כי אין לו באמת מפה סופית, כי המשחק פתוח וניסויי באמת. הערבים הבינו כי הוא שותף לשאיפתם לנסיגה ישראלית מוחלטת (או כמעט מוחלטת), כפי שסאדאת ואסאד שבים ומודיעים בפומבי. הרמזים הפומביים שלו והסבריו הפרטיים השאירו ספק מועט כי המפה, על פי מושגו שלו, קרובה מאוד לזו שקדמה למלחמת ששת הימים. הוא אמר לעתים תכופות, כי אם תהליך השגת השלום יהיה מוצלח תהיה ישראל כה חלשה עד שתזדקק לברית חזקה עם אמריקה למען "התקיימותה" (שוב Survival).
ג.
יש עוד תופעה אופיינית לפעולתו של התסביך המיוחד. ד"ר קיסינג'ר חש כי עליו להביא הצלחות למי שמינהו, או מוסיף לקבל שירותיו, "עם המוצא שלו" לפי דבריו המפורסמים. כך קרה עם הארמייה השלישית הנצורה. הנושא הזה עמד במרכז הדיונים בוושינגטון בעת ביקורה של הגברת מאיר בארצות הברית. למדתי ממקור מהימן, כי זה היה אחד הביקורים הקשים ביותר של נציג ישראל באמריקה. ד"ר קיסינג'ר לא היסס להשתמש בביטוי, שלפיו לגבי הארמייה המצרית הנצורה קיימת "הבטחה נשיאותית" וחובתו לדאוג כי היא תקוים.
הוא השיג את מטרתו. הוא הביא לנשיאו דאז את ההצלחה המבוקשת, את הצלתה של הארמייה השלישית מהליכה בלתי-נמנעת בשבי.
חשוב לציין, למען ידיעת המציאות התסביכית ותוצאותיה, כי מזכיר המדינה מעולם לא הראה שום סימני דאגה לרגל "הבטחה נשיאותית" אחרת. הוא אפילו הביע דעתו הפקפקנית לגבי רצינותה. הכוונה היא לאותה הבטחה חגיגית כתובה באיגרת מיוחדת, שלפיה "אנו לא נלחץ עליכם להוציא אפילו חייל ישראלי אחד משטחים כבושים, כל עוד לא הושג הסכם שלום חוזי, מחייב, הדדי, שיספק את רצונכם" – הבטחה זו הושמה לאל והפרתה נמשכת. אלפי חיילים ישראלים זזים אחורנית, בלי הסכם שלום על כל תיאוריו היפים.
אבל ד"ר קיסינג'ר מביא הצלחות לממונים עליו.
במקום מר ניקסון עלה לכס הנשיאות מר ג'רלד פורד. הוא זקוק להצלחה במזרח התיכון לאחר ההתמוטטות במזרח הרחוק. ד"ר קיסינג'ר מוכרח להביא הצלחה זו, הקשורה גם בתקופות הימים. לכן הוא כה רוטן כשהוא נתקל במכשול ובחודש מארס אומרים לו בירושלים, על תביעותיה של מצרים, כי הן נדחות ללא סייג. מאז אין הוא מפסיק להאשים את ישראל, תחת הממשלה הזאת, בנוקשות, בקשיחות, בחוסר תבונה מדינית, בעוד אשר לא היתה לו מלת ביקורת אחת על מצרים.
זהו בעיניו חוסר משוא הפנים, על פי פירושו: הרואים אתם? אמנם יש לי "מוצא" אבל אינני מהסס להצליף בישראל דווקא ובחוסר גמישותה. הוא ממשיך ללחוץ, כמובן, על ישראל. כאשר מביאים לו מפת נסיגה, עם חלוקת המעברים בין מצרים ובין ישראל הוא מייד מגיב במלת הגנאי וההפחדה: "זה יהיה קיפאון".
ברור, ישראל נתבעת להפשרה נוספת, עד אשר בהשפעת תצבורת הלחצים והאיומים אפשר יהיה לומר למצרים, כי הם יקבלו את מבוקשם, את אבו-רודס ואת המעברים, ואז יאמרו הבריות: רואים אתם? "הנרי שוב עשה זאת" – הוא יביא לנשיאו הצלחה ואיש לא יגיד כי הוא, הפליט מגרמניה, היה "רך" כלפי מדינת היהודים...
כדי לחפות על התסביך הרודף הזה הוא משכנע את עצמו כי אותה נסיגה ישראלית נוספת מאתרים אדירי חשיבות ביטחונית היא דווקא לטובת המפסיד. הוא בא להציל את ישראל מן הסכנה לקיומה, אבל אין להניח כי למושיע כמוהו כיוון הכתוב: ועלו מושיעים בהר ציון.
ד.
לפני כחודשיים נפגש ראש הממשלה,מר רבין, עם יהודים בניו-יורק. הוא הכריז באוזניהם, כי לא בא לוושינגטון לומר הן למה שאמר לאו במארס. שומעיו גילו התלהבות למשמע הכרזה זו. אין פלא. כולנו נוכחנו לדעת כי היהודים באמריקה רוצים בעמידה איתנה של ישראל מול לחצים ומוכנים לתמוך בכל כוח ההשפעה הרב, העומד לרשותם.
אולם בשלהי הקיץ עשו מר רבין וחבריו לממשלה את אשר הבטיחו לא לעשותו בראשיתו. למה שאמרו לאו במארס אמרו הן באוגוסט. אז הם דחו את תביעותיה של מצרים לנסיגה מאבו-רודס ומהמעברים של הגידי והמיתלה "תמורת" מה שהציעו המצרים, ואילו היום התכתיב הדחוי נקרא, באורח מלאכותי לחלוטין, צעד לקראת שלום.
חובה לשוב ולהזכיר, כי מר רבין עצמו העריך את התמורה המצרית במלים של ביטול גמור: "כמעט אפס". מבחינת התמליל לא חל כל שינוי באפס הזה. אולי נשתנה הכמעט?
זוהי הטענה הרשמית. הכוונה היא למשך הזמן של תחולת ההסכם. בין מארס ואוגוסט, נאמר לנו, השגנו שלוש שנים לקיום ההסכם. מילא, לו לאירוניה היו נשואות עינינו יכולנו לומר, כי מראשית השנה ועד ערב סיומה "הפסדנו" דווקא תשע, או שבע, שנים, או לפחות שנתיים על פי הדרישות הישראליות המקוריות אשר כל אחת מהן לא פסקה מלרדת. צריך, אפוא, לדבר על הפסד ולא על רווח של זמן.
אבל העיקר הוא שכל "הקונספציה" של משך הזמן יסודה בטעות, אם לא בהטעיה. מצרים אל התחייבה כלל כי במשך שלוש שנים תהיה רגיעה במזרח התיכון, וכי לא תוגשנה גם בשמה תביעות לנסיגות ישראליות נוספות. כל מה שהיא מקבלת על עצמה "תמורת" שדות הנפט באבו רודס ומעברי המגן היא הנכונות לחדש את מנדט כוח האו"ם מדי שנה בשנה, במשך שלוש שנים.
אבל רגיעה, או הקפאת המצב שייווצר לאחר הנסיגה לשלוש שנים? כל מי שעיניו פקוחות לקרוא דברים במובנם הפשוט יודע כי אין שחר לפירוש הדמיוני השרירותי הזה. המצרים אומרים במפורש באוני כל אלה שאינם אוטמים אוזניהם לשמוע, כי יהיה צורך בצעדים (קרי נסיגות ישראליות) נוספים כדי "להתקדם" לקראת הסדר כולל, אשר מהותו ידועה מכדי הצורך לשוב ולעמוד עליה. יוצא, אפוא, כי לא רק האפס מחודש מארס נשאר בעיגולו, אלא גם "הכמעט" נותר בלא התרחבות כלשהי.
לפיכך, עלינו לומר גם לעצמנו בגלוי, כי הסדר הנסיגה החדש איננו הסכם בין מדינתי במשמעות המקובלת. הוא בבחינת הסדר כפוי. איש בישראל לא רצה מלכתחילה למסור את שדות הנפט באבו-רודס ואת מעברי הגידי והמיתלה תוך השארת מצב המלחמה בתוקפו. ואמנם כן, במארס אמרנו לאו לתביעה המצרית שנתמכה על ידי ד"ר קיסינג'ר וקמה מידה נאה של אחדות לאומית סביב העמדה הזאת. אבל מאז ועד היום היה כירסום מתמיד בעמדת ישראל הרשמית בהשפעת לחצים ואיומים, אשר בעקבותיהם עלול האויב או עומד לזכות בפרס שאליו נשא עיניו.
אין זה צעד לקראת שלום. מצב המלחמה נשאר על כנו. שאיפת האויבים לא נשתנתה. אמינות הממשלה ביחס לעמדותיה המוצהרות נהרסה עד היסוד. הלחצים יחודשו ועמם האיומים. ושוב יישמע הקול שנוד להרעיד נפשות מופחדות: "מה, קיפאון? ומה על הסכנות הכרוכות בו?"
המערכה הגורלית על הבטחת עתידנו לפנינו, אך בינתיים, בהסדר שהממשלה הניחה ללא כל הצדקה לכפות על ישראל, מוענק לאויב יתרון, אשר צריך – ואפשר היה – למונעו ממנו.
