גדולת המורה בהשפעת תורתו

לפני עשר שנים, שב זאב ז'בוטינסקי למולדת. כך קראנו למיבצע העלאת עצמותיו מן הנכר לארץ ישראל. בחרנו במלים אלו, לא במקרה. הן נאמרות על אדם חי, היוצא ושב וזאב ז'בוטינסקי, כאיש היצירה ההיסטורית, מוסיף לחיות בתורתנו, אשר השפעתה גוברת עם ריבוי הנסיונות והמבחנים.

קשה היה להגיע ליום המיוחל בו קיבלנו בלוד את ארונו של מורה דור התקומה, יחד עם ארונה של רעייתו, אשר עליה חיל, באזני תלמידיו, את דברי הנוחם והרוך והרוממות: זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך. לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה... עשרים וארבע שנים חלפו מאז הסתלקותו עד יום שובו למולדת; שש עשרה שנים תמימות עברו מאז תקופת ישראל עד קיום צוואתו.

כל עוד הבריטים שלטו בארצנו, לא יכולנו להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי; וגם לאחר סילוק שלטונם וחידוש עצמאותנו, מנועים היינו מלעשות כן, בזכות, או על פי חיוב, הצוואה שבה נאמר בפורש: "...ואין להעלות את עצמותי לארץ ישראל אלא על פי הוראת הממשלה היהודית של ארץ זו משתקום".

את הצוואה הזאת חיבור זאב ז'בוטינסקי בשנת 1935. בימים ההם עדיין הוסיפו מנהיגי הציונות לשלול, בהצרות חוזרות, את רעיון המדינה היהודית. ז'בוטינסקי נשא את התביעה לחידוש עצמאותנו. כמטרה מעשית, בקרב העם הסובל, החרד, המבקש פדות. באחד היצים, או אחד הלילות, ההם, מתייחד האיש עם עצמו, וביודעו את סוד מחלת ליבו, הוא מקדש, על רצונו הכמוס ביותר, את אמונתו בתקומת ישראל. הן שפת השלילה במסמך האישי היא כולה חיוב: תעלו את עצמותי על פי הוראתה של ממשלה יהודית. והיא תקום, כמובן, במקומו של השלטון הבריטי, אשר גזר עליו לא לבוא לארץ ישראל. כוחה של אמונה! על משקל חסד של אמת, אפשר לקרוא לה אמונת אמת. אין היא מותנית בשום גמול. המאמין אינו פונה אל זולתו; הוא מדבר עם עצמו. וכך הוא אומר: המדינה היהודית תקום, אולי אני לא אזכה עוד לראותה, לחיות בה. אבל אין ספק שהיא תקום, ושרים,, לא מגרשי הנכריים, יצוו להשיבני לארץ חלומותי

אדיר הוא, במשמעותו המוסרית, החיוב הזה, אבל הוא כולל, כמובן, איסור מפורש. הממשלה היהודית צריכה לתת את הצו; אין זולתה לזכות זו. באין הוראה מטעם הממשלה היהודית, אי אפשר להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי ארצה ישראל. אך הממשלה היהודית מיאנה, במשך שנים רבות להחליט על מתן ההוראה.

באביב 1964 הלכתי אל ראש הממשלה דאז, לוי אשכול ז"ל וקראתי באזניו את המיסמך היחיד במינו, את צוואתו של זאב ז'בוטינסקי. מר אשכול התפלא והתפעל מאוד. התברר, כי הוא מעולם לא קרא את הצוואה; תכנה עשה עליו רושם רב. הכך כתב ז'בוטינסקי בצוואתו? והוא כתב אותה עוד בשנת 1935? שאלות אלו, ודומות, יצאו, בארח ספונטני, מפיטו של ראש הממשלה המנוח. לי לא נותר אלא להסביר לו, מדוע לא קיבלנו על עצמנו, בלי הוראת הממשלה להעלות את עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי. לכאורה, יכולנו לעשות כן בכ"ט תמוז תש"ח, בקיץ שבא אחר אביב התקומה. אבל לאורה של הצוואה, לא יכולנו, ואיננו יכולים, להשיבו למולדת, כל עוד הממשלה לא אמרה את דברה, כמצווה.

מאז החליטה ממשלת ישראל, בראשותו, ועל פי המלצתו החמה, של לוי אשכול, לתת את ההוראה המבוקשת, שאלוני רבים, מה היו לדעתי, מניעיו. לא הייתי שותף לסקרנות זו. אם רע הוא המעשה, מן הדין לתהות על מניעיו, הגלויים או הנסתרים. אבל אם טוב הנהו, מה לנו כי נשאל מדוע, אם בכל זאת אשאל, למה הלך מר אשכול אל חבריו להמליץ בפניהם לקיים את צוואתו של ז'בוטינסקי, אשיב, אפילו אחרי עשר שנים, כי היא, הצוואה עצמה, הניעתו לעשות את הטוב. עודני זוכר את שאלתו החוזרת: כך הוא כתב? כוחה של אמונת אמת.

בכ"ט תמוז זה, ירשה לי הקורא לרשום עוד פרק זכרונות קצר. כוונתי לקיץ הלוהט של שנת 1940. האנושות הוטלה לתוך המשבר העמוק ביותר בתולדותיה. בלבה של אירופה השתולל כוח גס, האפל שקם בתוכה לשעבד את האדם. הוא כבש ארצות, רמס עמים. גם הצבא הצרפתי, אשר זכר את וורדן, רוסק. פריס נבלה. הגייסות האפלים הגיעו לחופי האוקיינוס האטלנטי. חרדת שטן השתפכה על פני האדמה.

ועמנו? הוא נלכד, נתפס, כל אוייביו קמו עליו, השיגוהו בין המצרים. ממערב הגיע לריכוזיו הגדולים הנאציזם, משמיד היהודים, ממזרח הקומוניזם, מחריב היהדות. ובארץ ישראל הספר הלבן.. מאין יבוא עזרו?

בימים ההם – נקרא להם נוראים, מה אמרנו, מה ביטאנו? – נסתלק, לפתע, זאב ז'בוטינסקי. אם אכתוב, כעבור 34 שנים, אפילו כאלו, כי אז חשך עלינו עולמנו, אבקש להאמין לי כי לא המליצה היא, אלא ביטוי אמיתי לתחושה אנושית. זאב ז'בוטינסקי היה מייסדה וראשה של תנועתנו. הציונית, הממלכתית, הלוחמת. הוא היה מורנו באידיאל חיינו, אף בהילכותיהם. מפיו שמענו תורה; יצקנו מים על ידיו. אבל הוא היה יותר מנשיא, אפילו יותר ממורה; הוא היה לנו נושא התקווה. אמנם כן, ככל הימים הקשים – ומתי היו לבני דורנו ימים קלים? – נשאנו אליו עינינו, באמון של בני חורין, בתקווה חרישית, כי הוא ימצא את הדרך, כיצד להגשים את הציונות הממלכתית, איך להציל את העם מן המצוקה, מן הסכנות האיומות. בכ"ט תמוז ההוא, מלפני ל"ד שנים, משהלך מאתנו נושא-תקוות-העם, בכל ארצות סבלותיו, שאלנו את נפשותינו, מה היה מעתה על התקווה עצמה? עמנו היה, לא עוד על סף התהום, מפניה הזהיר ז'בוטינסקי, אלא כבר בתוכה, גם אם עדיין לא הגיע לתחתיתה, ואנו לא מצאנו, בימי הצער והיגון, תשובה לשאלה, אשר לא נתנה מניח לנפש האבלה.

במרוצת הימים, בקיימנו את צו החיים, מצאנו את התשובה. היכן התקווה? הווה אומר, בתורתו של ז'בוטינסקי, ובהגשמתה. נמרוד בצו הכלייה, שניתן נגד עמנו על ידי אוייביו. נילחם לשחרור ארצנו, להקמת מדינה יהודית, להצלת העם היהודי. נפעיל את כל התכונות, אשר הוא נטע בליבנו. על פי דוגמת חייו. במעשיו, בנאום, במאמר, בספר בשיר. אמונה בצידקת עניננו, בטוהר השאיפה: נכונות לסבול למען החרות הוצדק, למען הצלת עם והשבת ארצו; אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל; מסירות נפש. בעזרת תכונות אלו, שמהן נוצר האדם הלוחם על ענין צודק, נצא למערכה הגורלית, נתמיד בה, ובעזרת השם נוכל.

בקשר עם משנתו המדינית של זאב ז'בוטינסקי, יש השואלים לדביקות בעקרונות, שנקבעו לפני חמישים שנה ומעלה. התשובה היא, כי אין טיעון מנותק יותר ממציאות החיים של האדם, בהתפתחותו, אין בזמן שום אומדן לנכונותה של אידאה [לא ברור במקור ט.ק.] שתעבור תקופה ממושכת מאוד, ורעיון מסויים יוסיף להשפיע. להיות „אקטואלי". כן להיפך, יש וכעבור זמן קצר ניתנת הוכחה, כי להנחות, שהיו בשעתן מפורסמות, אין עוד יסוד. כדי להצדיק את האבחנה החשובה הזאת.

השבת ניתנה לנו לפני אלפי שנים. זהו, בודאי, אחד הרעיונות המופלאים שלהם זכה האדם. עובדה היא, כי כאשר אבותינו שמעו לקול: זכור את יום השבת לקדשו, הם היו לא רק מעטים אלא היחידים, אשר אליהם הוא הגיע. בימי קדם, לצד התרבות העברית התפתחו ציוויליזציות אדירות של בבל ופרס, ל יוון ורומי.אבל העמים הגדולים, אשר הקימו ופיתחו אותן, לא ידעו יום מנוחה שבועי. הרעיון הזה, שהוא כה חשוב לאדם ולחברה, היה נחלת ישראל סבא, וממנו קיבלוהו עמים רבים. הנצרות והאיסלם בחרו להם ימות שבוע אחרים למנוחותיהם, למען קיום מצוות "להבדיל", הפעם מצידם, כפי שהיתה רצויה להם. אבל המקור היה ידוע גם להם.

הקומוניזם ניסה להינתק מן המקור הדתי, או הלאומי, בראשית המהפכה נקבע יום מנוחה נייד. אלה נחו ביום א', אחרים ביום ב', או ג', וכך כל ימות השבוע, על פי חלוקה לסוגי מפעלם, במהרה נוכחו לדעת גם אלה, אשר התיימרו לשנות סדרי בראשית, כי אי אפשר לו לאדם העובד בלי שבתון שבועי קבוע. בימינו אין עוד ארץ – מלבד פינות אפלות של יערות עד לא נודעו – שבה אין "שבת", בצורה זו או אחרת. רעיון עברי מקורי היה לנחלת האנושות כולה, אחרי כמאה וחמישים דורות.

לעומת זאת הוזמה, ועברה מן העולם, „נבואה" שניתנה לאנושות לפני כחמישה דורות בלבד. מרכס חזה, כי המהפכה החברתית, הקומוניסטית, תבוא לא בארצות החקלאיות, הנחשלות, אלא במדינות המפותחות, התעשייתיות. במדינות אלו, קבע יתפתחו שני תהליכים, של ריכוז ההון בידי מעטים והתרוששות גוברת של הרבי, אשר יוליכו, באופן בלתי נמנע, „לנישול המנשלים". היום יודעים הכל, כי ראש המרכסיסטים שווא דיבר. המהפכה פרצה בשתי מדינות נחשלות, חקלאיות, הלא הן רוסיה וסין. ואילו במדינות המתועשות יש לצד ריכוז הון גם הפצתו, לא התרוששות כללית מלווה אותן אלא רמת חיים עולה, ושום מפלגה קומוניסטית לא הצליחה עדיין לתפוס בהן את השלטון.

אביא דוגמה משטח אחר, קרובה יותר אלינו. עד לפני שמונה שנים בלבד הצהירו כל דוברי ישראל הרשמיים, כי הקווים, שנקבעו בהסכמי שביתת הנשק ברודוס, הם הגבולות הקבועים של מדינת ישראל. מאז 14 ביוני 1967 ועד עצם היום הזה שבים ומודיעים ראשי המדינה, לרבות ראשי הממשלה ושרי החוץ, כי קווים ההם מעולם לא היו גבולותינו, כי הם אינם ניתנים להגנה, כי לעולם לא נשוב אליהם. תשע עשרה שנה התהלך בקרבנו "עקרון" מדיני מסויים, ולא נותר ממנו אלא זכרו העגום.

בגלל חזקת ההוכחה אזכיר עוד מאורע אחד של ימינו. זוכר אני היטב את היום, בו אחד מראשי מפ"ם עלה על במת הכנסת, והכריז בבטחון ובהתלהבות, כי ברית המועצות היא מולדתנו השניה. אין לשכוח, כי במפ"ם דאז היתה כלולה אחדות העבודה דהיום. יוצא, כי ציבור גדול, חשוב, קיבל את הכלל של שתי מולדות, בעוד המעצמה הקומוניסטית היא השניה בהן. חלפו מאז פחות מעשר שנים. היו מספר תהפוכות. סטאלין מת. כרושצו'ב השמע את גילויו. ומה נותר מן ההכרזה העקרונית ההיא? מנהיג אחר של מפ"ם היה נאלץ להסביר כי האמרה על המולדת השניה לא היתה אלא פליטת פה..

אפשר היה להוסיף דוגמאות, מן ההיסטוריה של עמנו או מתולדות העמים, המוכיחות בעליל כי לא הזמן קובע את נכונותו של הרעיון, אלא הרעיון נבחן, בכל עת, על פי נכונותו.

מה למדנו מזאב ז'בוטינסקי במשנתנו המדינית? ארץ ישראל שייכת, בזכות לעם היהודי. בארץ ישראל יש להקים מדינה יהודית. לארח שהיא תקום, תהיה שלייחותה העיקרית שיבת ציון, ריכוז מחדש של בני העם במולדת. בארץ ישראל יהיה רוב יהודי ומיעוט ערבי שיחיו יחד בשיווי זכויות. מדינת היהודים תשאף להיות למופת לצדק חברתי.

אדרבה, נתבונן בעקרונות האלה, שאותם למדנו מנעורינו, לפני חמישים ועד לפני 33 שנים, ונשאל, הטובים הם גם היום, או עבר זמנם?

הזכות לארץ ישראל. בעיה זו עומדת במרכז חיינו. ציבור אדיר, במפלגות שונות, הגיע למסקנה, כי למען הבטחת עתידנו יש לקיים זכות זו. מעולם לא היה עיקרון זה כה אקטואלי כמו בימים אלה, שבהם עומדת האומה לפני מבחנים גדולים. גם המתנגדים לרעיון שלמות הארץ נאלצים להבטיח, כי הם לא יקבלו על עצמם ביתור מחודש, אלא ימסרו את ההכרעה ידיד העם. לכל הדעות, זוהי היום השאלה המרכזית, בה משולב בטחון האומה הסיכוי לשלום אמיתי.

שיבת ציון ממזרח וממערב, היא נשמת אפנו. לנגד עינינו התחולל הנס של ראשית השיבה מברית המועצות. הכל מבינים כי התהליך ההיסטורי הזה, אסור שייפסק. יש לנו היום רוב יהודי בארץ ישראל השאיפה היא, כי ירוכז בה רובה היהודים.

צדקת עניננו עולה מכתביו "הישנים" של זאב ז'בוטינסקי. בימיו, בשנות השלושים, היו לערבים חמש, או שש מדינות, והוא הסביר, בפשטות ההגיון, כי מי שדורש מדינה שביעית, בעוד לעם היהודי אין אלא ארץ קטנה אחת, אינו תובע צדק אלא השבעת תיאבון רב. לתביעה מעין זו אין להיכנע. בטיעון החשבו הזה לא חלו, מאז ועד היום, אלא שינויים כמותיים. היום יש לעם הערבי 19 מדינות, ווהן רוצות כי ארץ ישראל תהיה למדינה ערבית מספר 20. העמידה על זכותנו לארץ ישראל, מול שאיפת ההתפשטות הרבית גם על נחלתנו ההיסטורית, היא הגורם המכריע להבטחת חרותנו.

בשטח החברתי, דחה זאב ז'בוטינסקי את „השליחות" של המתבוללים, אשר טענו להטפה לעמים אחרים, כיצד להשיג את הצדק ביחסי אנוש. הוא הסביר כי בארץ ישראל יש להגשים את רעיונות הצדק החברתי, שישמשו דוגמה ממשית לעמים אחרים; כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים. לכך ישנם בימים אלה, געגועים עמוקים בארץ. הרעיון הוא עתיק, אך אל חלה עליו שום התיישנות. הוא כולו גם בן זמננו.

...נוחה על משכבך, מורנו ורבנו, לצידו של הרצל, אשר את דגלו, לארח שנשמט מידיו, הנפת ברמה ונשאת באהבה רבה, עד יומך האחרון עלי אדמות. תורתך זוהרת בצדקתה, באמתותה. נוסיף לפעול להגשמתה.