בשער טיטוס והאירוקומוניזם

מדי בואי לרומי, הנני הולך אל שער ההנצחה של ניצחונה על יהודים מקדם. בתוך האבן עדיין חרותה ונראית התמונה הבלתי נשכחת של יהודים כפופים הנושאים על שכמם את המנורה ואת הכלים האחרים מבית המקדש אשר יד ההחרבה נשתלחה בו. שם המקום המתאים ללחישת הלב: שבנו, טיטוס, אל מאין באנו. בימים ההם, של נפילת ירושלים וכיבושה, עלתה הקריאה, הלגלגנית, הנקמנית של שונאי ישראל בכל הדורות, עד שהדהדה, עם תוצאות מדהימות, באוזניו של הרצל: הפ, הפ, או ברומית Hep, Hep, האנטישמים לא ידעו, מאימתי, ומנין, הושמה בפיותיהם סיסמה זו. אף היא טיטוסינית. Hierosolyma est perdita: Hep קיצור תקופתי כזה, כמו Salt בימינו, עם כל ההבדלים ביניהם. מי ידע, בעוד 1906 שנים, מה אומרת כל אות בתקציר המודרני, אבל ליד שער טיטוס טוב לחשוב, או אף לחוש, כי ירושלים אינה עוד אבודה, כאמור בסיסמת ההרס הרומית; ולו הרומית היתה שבה להיות שפת חיים, כפי שהיתה העברית, היינו אנחנו קוראים באוזני העמים: Her, Her   או: Hierosolyma est resurrecta בתנאים הקיימים; נסתפק בלחישה עצמית.

כך נוהגים יהודי רומי לדורותיהם. מאז החורבן, אין הם עוברים בשער טיטוס, אשר קוראי ה-Hep הראשונים באו בו. בפעם הראשונה, או היחידה, אחר 1878 שנים, הם עברו בשער-השמחה-לאיד, ביום חידוש עצמאותנו – בכיוון הפוך. היה זה רחש-לחש רועם. אשרי האוזניים ששמעוהו; אשרי העיניים שראו זאת, מקרוב או מרחוק.

גם השתא, גם אחרי בריסל הייתי ברומי. רציתי להיכנס, מן הכיוון ההפוך, לתוך שער טיטוס וללחוש: שבנו. חשבתי להוסיף, כי אף מעשה הדיכוי האכזרי של אחד מיורשיו, אדירי הכוח, הלוא הוא הקיסר הדרינוס, לא עמד למחריבים ולמהרסים. ההוא קרא לירושלים Aelia Capitolina והנה ירושלים היא. כך יהיה גם לפלשתינה, בשפתו החדישה של הרברט סמואל, או ל-Palestina ההדריאנית העתיקה; היא היתה, ותהיה, ארץ ישראל, על אף מאמציה המרובים של מועצת ישראל-פלשתין.

אולם הפעם נמנע ממני ללכת אל השער, אשר לא-צדיקים באו בו. היה עלי, בפעם הראשונה אחר התקומה, להרצות, בפני הקהילה היהודית ברומי, על המצב בארץ ישראל. סיכמנו, איפוא, לקראת סיום ההרצאה, כי נלחש ממרחק מסוים: שבנו. ונוסיף:  לעולמים.

ב.

אחר ההרצאה הגיע תור השאלות. חבר מפ"ם, כפי שהציג את עצמו, הביע בנאומו הקצר – לאחינו בני ישראל קשה להציג  ש א  ל ה  - את הסכמתו לכמה וכמה דברים, אשר שמע מפי. שמחתי. הבטחתי לו, כי בשובי הביתה – אוי, כמה קשה להוסיף ולנדוד במדינות הים – אספר על כך לחבריו לדעה בכנסת. אולי ישמחו. אבל גם שאלה אמיתית היתה בפיו: איך נגיע לשלום, או למשא ומתן עליו. לשאלה הרצינית השיבותי ברצינות. יש לשאוף לשלום. הוא יבוא. אסור להתייאש ממנו. אמנם, היום אין אפילו תכנית ישראלית אחת, אשר עמה מוכנים הערבים לעשות שלום. לדוגמה, הבאתי את תכנית האבסורד, הנושאת את שמו של שר החוץ דהיום. חוסיין אמר עליה מספר פעמים כי היא בלתי קבילה לחלוטין. הוא עומד על כך, כי ישראל תיטוש גם את ירושלים העתיקה, לכך אף מפ"ם אינה מסכימה. ובכן, אפשר לשוב ולשאול את כל אחד מחבריה, אם בארץ ואם מחוצה לה: איך יבוא השלום?

הוא הדין בהכרזותיו של ראש הממשלה דהיום, כי לעולם לא נעזוב את שארם-א-שייך ולא נרד מרמת הגולן. גם מצרים וגם סוריה עומדות על נסיגה מוחלט של ישראל אל קווי ה-4 ביוני 1967 ודובריהן, יחד עם א-ריפעי מרבת עמון תובעים במפגיע, כי ננהל משא ומתן דווקא עם עראפאת וקאדומי, אשר עמם, לדברי מר רבין, "לעולם לא ניפגש, אלא בשדה הקרב". כיצד יבוא השלום?

שווא, איפוא, ייטפלו אלינו בקושיית ההיתממות; היא תשוב אל חיקם של המקשים. התשובה הכנה והרציונלית היא, כי אויבינו יתחילו לחשוב, ברצינות, על שלום עם ישראל, לאחר שיגיעו למסקנה, כי אין ביכולתם להשמיד את מדינת היהודים. מחשבה זו של הערבים תסוכל לחלוטין, אם חלילה נסכים להרפתקה האיומה של עזיבת יהודה ושומרון. מסקנתם, במקרה כזה, תהיה הפוכה מן המבוקשת על ידי דורשי השלום. הערבים, אשר בטווח אישם יהיו כל ערי ישראל, יסיקו, כי יש לאל-ידם, באחד הימים, להרוס את מדינתנו, ואז אף   ה ס י כ ו י   לשלום ייהרס יחד עם ביטחוננו הלאומי, שפירושו הפשוט הוא: חיינו. השלום, והסיכוי להשגתו, תלויים בקיום זכותנו לארץ ישראל.

כך התווכחנו ברומי, בכבוד הדדי. בינתיים נודע, כי הממשלה בירושלים ויתרה על השלום כעל מטרת המדיניות הלאומית, שנקבעה בכל קווי היסוד, ובמיוחד ובמפורש אחר מלחמת ששת הימים, לאמור, ישראל תתבע חתימת חוזי שלום, אשר יושגו במשא ומתן ישיר, בין הצדדים, בלי תנאים מוקדמים מצד כלשהו. במקום חוזה שלום מציעה הממשלה אי-לוחמה, או ביטול מצב המלחמה תמורת נסיגות עמוקות בכל הגזרות.

קראתי כי שר החוץ ניסה להצדיק את הסטייה הנוראה, המחרידה הזאת, בעזרת התקדים, כביכול, שנקבע ביחסים בין ברית-המועצות ובין יפן, אחר מלחמת העולם השנייה. אם כך, אין אלא להסיק, כי מר אלון לא קרא את המסמך המקורי ואילו המנהל הכללי החדש של משרדו לא הספיק, מרוב התעסקות, או התעמקות, בבעיה הפלסטינית, להפנות את תשומת לבו להצהרה המשותפת של ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות ושל יפן שנחתמה במוסקבה ביום ה-19 באוקטובר 1956.

זה נכון כי בסעיף הראשון של אותה הצהרה נאמר, כי מצב המלחמה בין שתי המדינות יחדל ביום שבו היא תיכנס לתוקפה, אבל מיד גם נקבע, כי שלום, ידידות ויחסי שכנות טובה יחודשו ביניהן; יקומו יחסים דיפלומטיים ויוחלפו שגרירים, יתנהל משא ומתן על מסחר, תנועת ספינות דייג ובעיות כלכליות אחרות. בקיצור, נורמליזציה מושלמת של היחסים הבין-ממלכתיים. מה מציעה מולה, ממשלת ישראל מלבד המושג המעורפל של אי-לוחמה? אבל בהצהרה הסובייטו-יפנית יש גם סעיף 9 אופייני. הוא בהחלט מבדיל בינה ובין חוזה שלום. בידי הרוסים נמצאים, מאז תום מלחמת העולם השנייה, איי הבומיי ושיקוטו, שהיו עדיה בריבונות יפנית. נקבע, כי רק לאחר       ח ת י מ ת   ח ו ז ה   שלום, יוחזרו איים קיריליים אלה ליפן. מאז חתימת ההצהרה, שאינה חוזה שלום, חלפו עשרים שנה והאיים, שבהם המדובר, נמצאים בשליטתה של ברית הרפובליקות המועצתיות הסוציאליסטיות ומיודענו אנדריי גרומיקו הסביר לאחרונה לשר החוץ היפני כי הם דרושים   ל ב י ט ח ו ן  ארצו (של גרומיקו). שיקוטו והבומיי, 1945, 1956, 1976.... יוצא, כי שר החוץ, בהזכירו את "התקדים" במזרח הרחוק, בפשטות, לא ידע מה הוא סח.

ג.

נשוב לאירופה, על משקל האי רודולר אפשר לדבר בימים אלה, על אירו קומוניזם. הוא יחיד במינו, או משתדל להיות כזה. מרשה בצרפת, ברלינגר באיטליה, עושים מאמץ מתמיד, כדי להיבדל מן הקומוניזם הסובייטי, האירו-אסיאני, מן הדיקטטורה הדמוקרטית (?) של הפרולטריון, בדיכוי חירויות האדם. מזכירה הכללי של המפלגה הקומוניסטית הצרפתית אף הרחיק לכת וביטל את הברכה המהפכנית: אגרוף קפוץ, מורם ביד שמאל.

באיטליה, שבה ברכה זו עודנה נהוגה, קיימת הרגשת אי-נוחות בקרב כל אלה, היודעים קומוניזם מהו ומשום כך אינם רוצים בו, גם בצורתו "האירופית". הקומוניזם, אמרו לי, מתחזק פה מדי יום ביומו. האבטלה גוברת. ערך המטבע יורד. תומכי הממשלה בבית הנבחרים הם מיעוט. אין לדעת, מה ילד היום. סימני שאלה לגבי העתיד מתרבים והולכים.

האירוקומוניזם מגביר השפעתו על בני הדור הצעיר, לרבות היהודיים. מצאתי הוכחה לכך בשתי פגישות מעניינות עם הצעירים שלנו במילאנו. בדו-שיח בין זקן כמוני ובין הנוער דרושה, מעל לכל, סבלנות. הצעירים של ימינו אינם בוררים במלים; הם בהחלט מסוגלים לדברי פגע ועלבון, בייחוד אם שאולים הם ממדריכיהם הגאוניים. אין דבר, סבלנות. לא צריך להיעלב, יש להמשיך ולהסביר. אין להתייאש אפילו מאחד מהם.

אחת מהן, אשר גם ממנה אין להתייאש, ברכה אותי, לאחר סיום הדיון, בהרמת אגרוף קפץ, כמעט מתחת לאפי. היא לא נראתה פרולטרית מורעבת. להיפך, הנערה זקוקה לדיאטה חריפה, ממושכת. בוודאי, בת טובים היא. אבל אפילו מרשה הצרפתי עדיין לא השפיע עליה. אגרוף האלימות והנקם, זאת ההבטחה לכולנו, לרבות הוריה, הבורגנים, כמובן.

החומרה המיוחדת היא בכך, כי כל זה התרחש בין כותלי בית הספר היהודי, המפורסם של מילאנו. בין שלוש או ארבע מאות התלמידים המתבגרים, שישבו לפני, היתה קבוצה של כארבעים או חמישים תלמידות ותלמידים, אשר החינוך של השומר הצעיר וההשפעה של האירוקומוניזם (ראה: האגרוף הנערתי הקפוץ) שימשו, בלבם ובמוחם, בערבוביה. נימוסיהם – עליהם אמרו רבותינו: תורה בלי דרך ארץ וגו'. מילא. נסלח להם. כי בהשפעת חוץ היא. עם הנוער – בסבלנות.

חשוב יותר הוא התוכן. הצעירים האלה חונכו על השנאה. ומאחר שדיברנו בטיטוס בתקופת הבית השני, חובה  היא להזכיר בפה מלא, שנאת חינם.

ז'בוטינסקי, מדוע הוא נפגש עם מוסוליני; מדוע הוא שלח מכתב אל הרודן הפשיסטי; מנין לקחו הנערים את סיפורי הכזב הללו? הסברתי להם, כי ז'בוטינסקי מעולם לא נפגש עם מוסוליני ולא שיגר אליו שום מכתב. עם מוסוליני נפגשו דווקא ד"ר חיים וייצמן וד"ר נחום גולדמן. הוספתי, כי גם היום אין לבוא אליהם בטענות. הם, בוודאי, חשבו, כי לטובת עמם יש להיפגש עם מוסוליני, אפילו אחר הקמת הציר ברלין-רומא. אבל מדוע סיפרו לכם מדריכיהם, ואתם מפיצים, סיפורי כזב על זאב ז'בוטינסקי?

אמנם כן, על ידי שאלותיהם ה הזדוניות נתנו לי הזדמנות לספר משהו, לא רק להם, המוסתים, אלא, בעיקר, לבני נוער אחרים על זאב ז'בוטינסקי, על גדולתו, על פועלו, על תורתו, על הדר, על בית"ר, על עליית אף-על-פי המצילה, על המחתרת הלוחמת, לרבות האמת על דיר יאסין ואלטלנה, ועוד. הזדמנות טובה נתנו לי. האם עלי לברך על הרע, כי הטוב יצא, או אולי יצמח ממנו? אבל בינתיים נתבונן במשטמה הנוראה, אשר המתעים, הקרויים מדריכים, נטעו על חשבון עם ישראל כולו, בלבותיהם הרכים של נערינו. אלמלא רגיל הייתי, הייתי מזדעזע. האם אנחנו, בבואנו אל הנוער היהודי בגולה אומרים מלה רעה על מנהיגיהם ומוריהם, החיים והמתים? מדוע הם מוסיפים להשמיץ את זכרו של זאב ז'בוטינסקי הגדול בלוחמי ציון אחר הרצל?

אולי מישהו יתנחם בנקמה, הנעשית בעצם הימים האלה במשמיצים. ברית המועצות, משאת נפשם, אם לא היום הרי אתמול, מסבירה בספריה, כי הציונות (כולה, לרבות זו של השומר הצעיר) הוא פאשיזם ומקור השראתה "מיין קאמפף". אבל אין זו נחמה. נקמה כזו – לא ברא השטן.

ד.

היה גם בינינו ויכוח בלתי נמנע, על "השטחים". אחד מהם דיבר בעקשנות על השטחים הכבושים. שאלו, האם ירושלים העתיקה היא כבושה או משוחררת. אמר: משוחררת, או באיטלקית Liberata. ומהי בית לחם? השיב לי בהיסוס? Occupata, כבושה. שבתי ושאלתי: מדוע? מה ההבדל? החריש.

חש לעזרתו חברו. קיבל רשות הדיבור כדי להציג שאלה. נשא נאום קצר. ודאי, אמר, שירושלים שוחררה ואילו בית לחם נכבשה, שהרי אלפיים שנה אמרנו לשנה הבאה בירושלים ולא התפללנו לשנה הבאה... בית-לחם. פיקח. חבריו הריעו תרועה גדולה. 1:0 לטובת הכיבושניקים. השיבותי – השבח וההודיה לאלוהי הזיכרון – שלא אזכור, אם אי-פעם אמרנו: לשנה הבאה בתל אביב. משוחררת או כבושה? ושוב לא נתקררה דעתנו, עד ששאלנו על יפו ועל חיפה ועל נצרת. באמת, מתי אמרנו לשנה הבאה בנצרת? Liberata o occupata? המריעים, הפעם, החרישו. והמחרישים – הריעו. 2:1 לטובת השחרורניקים.

כך מחנכים נוער לצביעות. כי אם בית לחם היא כבושה, משום שלא אמרנו אלא על ירושלים לשנה הבאה, מה על קיבוצי השומר הצעיר, מברעם ועד עין שמר. על אדמת מי הם יושבים, לדידם, בחרושתם? Liberati o occupati? הצביעות הזאת של הכיבושניקים.

ליבם של הורי הנערים האלה דואב. איך מחנכים את בנינו הם שואלים. לאן מוליכים אותם? במיוחד אחוזי צער הם בני העדה של יוצאי פרס במילנו, "נועם". כשמה כן היא. יהודים מופלאים, מאמינים, נאמנים, בעלי לב, אצילי נפש. מה להם ולהתכחשות לארץ ישראל, או לקללת האגרוף השמאלי?

אבל אין להתייאש. יש להסביר. אפשר להציל את בנינו, בוודאי חלק מהם, גם מן האירוקומוניזם, או מן הסנוביזם השמאלני. גם הטוב מופיע לצד הרע. ולפני שובי הביתה, אחר מסע ממושך ומייגע יכולנו לבשר לידידים כי באירופה הננו זוכים עתה לתחייה מפליאה של תנועת ז'בוטינסקי, בלונדון, באמסטרדם, בבריסל, בפריז, במילאנו, אף ברומי מצאתי תמיכה בעמדתנו, בעקרונותינו, אשר כמותה לא ראיתי זה שנים רבות. הנוער בא, מקשיב, שואל, רוצה לדעת. חלק ממנו הבטיח: נפעל, לא נשב בחיבוק ידיים. המבוגרים, הוותיקים צריכים – העיקר, גם רוצים – לעזור. תופעה דומה מצאתי גם בקנדה ובארצות הברית. לא מעטים היהודים, האומרים לנו בגלוי: פעם חשבנו אחרת, אך נוכחנו לדעת, כי רק עמדה לאומית איתנה תציל את המדינה ואת העם. יכולנו גם לאשר, כי בקרב אחינו בתפוצות יש געגועים עמוקים לממשלת ליכוד לאומי, לעת סכנה, לעת צרה ליעקב...

הסכנה והסיכוי מטילים עלינו אחריות רבה. בעזרת השם, נעמוד בה. נישא תפילה, כלשון מלאכי האדירה, מעמקי הלב: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם...