בשלושים השנים שנפגשנו לראשונה

הכרנו איש את רעהו כמעט בדיוק לפני 30 שנה. על פי חשבון הלוח המוסכם והמקובל ידידי דוד מלמדוביץ היה אז כבן 20. במשך 30 השנים האלה התרחשו מאורעות בחיינו שכמותם לא היו לנו במאות השנים האחרונות. נעורינו היו כלא היו, ילדותנו כלל לא היתה, לא רק בגרנו במהרה, זקנו לפני הזמן והיה היו שבע שנים אשר כל אחת מהן בודאי לחמש תדמנה, והנה לפניכם החשבון.

אך הערב שהוא כולו של חדוה ואחוה, הריני רואה לנגד עיני רוחי את הבית, בית הוריו של דוד בעיר ביילסק, לא של שלזיה אלא של חלק אחר של פולין, ובו אני מתארח בלכתי אל אחי בני עמי, עם הבשורה הטהורה של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי להצלה ולגאולה שאין ביניהן הפרדה.

בית אבא ואמא שלו ושלי ושל כולנו עדיין עמד על כנו, והוא כולו רווי אהבה ואמונה ונאמנות, והוא כולו חום שלא נשיגו עוד בחיינו. העירות הקטנות האלה שבהן הנוער שלהן על כל שכבותיו, ידע לא רק את הרצל ונורדאו וז'בוטינסקי וא. ד. גורדון ובורוכוב ואחד העם, אלא גם את קאוטסקי ואת ברנשטיין ואת אשר התרחש בצימרוואלד. הכל הם ידעו, כי קראו ולמדו. וכאשר באו הנואמים מן הכרכים הגדולים לנאום בפניהם, לא יכלו רבות לחדש, וצריך היה לעתים לעמוד באש הבוערת של קריאות הביניים של צעירים פשוטים, אך עשירי קריאה ואדירי ידיעה.

וכך אני זוכר את הימים ואת הלילות שבילינו בעשרות פגישות ואספות עם אלפים, ולפעמים עם מאות וגם עשרות של היהדות של אז, ובעוד אשר אחד העם כתב על היהדות המערבית שהיא חיה בעבדות מתוך חרות, הרי זו המזרחית ממנה הוא בא היתה ההיפך מזה. היא חיה בחירות מתוך עבדות, והיו בה כל הפרדוכסים המרוממים את רוח האדם, היא היתה מושפלת וגאה, נרדפת ומאמינה, דלה ועניה, עשירה ואדירה. היא איננה עוד. בית אבא ואמא איננו עוד, ונאשרנו כולנו מתי מעט, שארית הפליטה, ואחד מהם הו ידידי דוד מן העיר בילסק-פודאלסקי, מן היהדות האדירה ההיא, מן הבית"ר האדיר.

זה היה לפני שלושים שנה, והוא היה בסך הכל בן 20, והיום אנו יושבים ליד שולחנות ערוכים וחוגגים את יובלו. אנו בגלל צווי הגורל נפרדנו בשנת 1935 כשהוא שם את פעמיו אל המולדת. ליויתיו בדרך לתחנת הרכבת, ורק כעבור שמונה שנים שוב יכולנו להתראות הפעם על אדמת המולדת, ואז שוב היינו צריכים להפרד שנים רבות, כי כזה היה גורל כולנו: אחוה, ידידות ושבילים שונים, נתיבים, פרידה ושוב נקודת-המיפגש ביום קידוש הידידות. כך זה היה מאז נפגשנו ועד היום הזה, אבל עם כל הפרידות האלה, מעולם לא נפרדנו ומעולם לא נבדלנו ומעולם לא למדנו תורה ומעולם לא שרתנו אידיאל נוכרי אלא תמיד בסתר ובגלוי, בגולה ובמולדת, במחתרת ובתנועה מדינית שרתנו את עמנו כמיטב יכולתנו וכמיטב הבנתנו.

בינתיים הוא גדל. הוא סגן ראש העיר והוא גם המזכיר הכללי של קופת החולים לעובדים לאומיים, ועל המוסד הזה אומר מילה אחת: ב-1942 באתי ארצה והוזמנתי על ידי ראובן ילין לראות בפעם הראשונה את קופת החולים שהיתה עדיין בתל-אביב ברחוב נחלת-בנימין, וכשראיתי את הרופאים ואת האחיות ואת המוסד ואת המעבדות, הכל במקום צפוף, אמרתי לו, מאז שמעתי את דבריו של ראש בית"ר באחד הכנסים שלנו: מי יתנני ואזכה שיבנו בארץ ישראל שולחן אחד. מאז שמעתי את הדברים האלה נוכחתי לדעת שאם הקימונו מוסד לשרות הצבור שבו אנו יכולים להתגאות – שמו של המוסד הזה הוא קופת חולים לאומית, ודוד מלמדוביץ' עומד בראשו זה שנים כה רבות.

ובן ידידים יקרים, זה ערב שכולו חדוה. בכלל טוב להיות ברמת גן. אודה ואתודה, לפעמים יש לי געגועים לשמוע הודעה מסויימת וברכה מסויימת, אבל עדיין לא זכיתי לשמוע אותה באופן כל כך ברור מפי ידיד יריבתי או יריב ידידותי – דובר מפא"י המדבר בשם האופוזיציה. ובכן, אולי מרמת גן תצא בשורת השינוי, וגם מפא"י לא תתחרט יתר על המידה על זה.

דברים יפים ונאים יש ברמת גן. כשמה כן היא – עיר גנים, ואיך אמרתם: ישנה קואליציה וישנה אופוזיציה – כן ירבו ימיה – ויש מה ללמוד מרמת גן, אבל מעל לכל יש ללמוד ממנה את הסוד שגילו אותו, כיצד תנועתנו גדלה ומתפתחת.

40-35 שנה חלפו מאז עלינו כנערים בעקבות מורה הדור, ושתינו בצמא את תורתו, כמעט נערים היינו ומאז אנו עושים למען עמנו. אלו פעמים ב-40-35 השנים האלה שהן מאחרינו ניסו להורידנו ולפוררנו ואף להכחידנו, אלו פעמים התנבאו שלא תהיה לנו עוד תקומה. עכשיו אנו מדברים ברמת-גן, ודוד זה הוא אחד הנערים מן העיר בילסק דפולין, כאשר הכוח האדיר שעמד אז לרשותנו איננו עוד כי הושמד, והוא בארץ ועובד ומשרת ומתקדם ועולה וגדל לעיני כולם, ובעיר רמת-גן במסיבה כה מפוארת, והסניף של תנועת ז'בוטינסקי גדל ופורח.

כאשר אנו רואים את כל זה, אנו יודעים שגם בימים אלה כוחנו עולה וצדקתנו מתגלית, ואם אלהים יתן לנו שנים לחיות ולשרת את עמנו ולעלות על דרך המלך ולנגד עיני העם כולו להגשים הגשמה מלאה את תורתו של ראש בית"ר זאב ז'בוטינסקי, רשאים אנו וחייבים אנו לומר בכל לבנו ובכל נפשנו: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה.