בשין ובעין

בהגיע תור פסליו של סטאלין לניתוץ, הופצו, אין צורך לומר על ידי מי, שמועות, לפיהן אותו "גרוזיני נפלא", כפי שקרא לו פעם לנין, היה קשור, כמודיע, עם הבולשת הצארית, היא האוכראנה הנודעת. אם יש, או אין, ממש בשמועות אלו, לא עלינו לשפוט. אנחנו עומדים מחוץ לעולם ההפוך והמתהפך, הקרוי קומוניסטי, ואיך נדע? אנו יכולים, כמשקיפים, רק לקבוע, כי אם עד לפני חמש שנים היתה ההאשמה כזו נחשבת, אף בעולם הלא-קומוניסטי, לפראית בדמיוניות, הרי, בימים אלה, אין הטחתה מעוררת תמיהה מיוחדת.

סטאלין עצמו, ועושי דברו, החייבים לבוז לעצמם, עוד יותר מכפי שאחרים בזים להם, היו רגילים להאשים את גדולי המהפכנים הרוסיים, או הסובייטיים, בקשרים עם שירותי ריגול שונים. אמנם, הולך ונעלם ונשכח ה"קורס הקצר" לתולדות המפלגה הקומוניסטית, פרי מוחו, אם לא עטו, של האכזר בחסלנים. אולם אי אפשר לשכוח, כי בחבור ההוא, שהיה, בשעתו, מעין אבנגליון לא רק לחרושצ'וב בקיוב ולמיקוניס בתל אביב, אלא גם למורי ההוראה של מפ"ם, הוטחה ההאשמה בפני טרוצקי, כי עוד בשנת 1920 מכר את נפשו לאימפריאליזם והכשיל בזדון את מיצעד הצבא האדום על פולין. במרוצת השנים הואשם טוחצ'בסקי, מגדולי המפקדים של הצבא הסובייטי, במכירת נפשו לריגול גרמני, ואילו המרשל בליכר, שעזר לחסל את טוחצ'בסקי, חוסל, הוא עצמו, כסוכן הריגול היפאני. רשימת המרגלים הסובייטיים, המוכרים את עצמם לאויב, היא ארוכה מאד, אם כי היא משתנית מפרק לפרק; העתקתה המושלמת הינה בלתי אפשרית; אפשר לומר, כי היא כמעט זהה עם רשימת המנהיגים של ברית המועצות. כלל הוא בעולם הקומוניסטי: מי שמועדת רגלו, מועד להיות מרגל. וכאשר חרושצ'וב, בהיותו עדיין לא רק בברית עם המרשל ז'וקוב אלא גם עם מלנקוב, הצליח לגבור על בריה, ה"גרוזיני הנפלא", כפי שחשב עליו סטאלין, הוכרז ראש הנ.ק.וו.ד., מחסל המרגלים, לסוכן הריגול הבריטי עוד משנות העשרים. לשווא טענת אמריקה, במאה זו, לתואר של ארץ האפשרויות הבלתי-מוגבלות; כתר זה שייך לרוסיה הקומוניסטית.

אולם, בין אם יש יסוד כלשהו בשמועה, או בהאשמה, לפיהן סטאלין שרת את האוכראנה הצארית ובריה את האינטליג'נס הבריטי, ובין אם הן בדויות כהאשמות, שהוטחו נגד טרוצקי, בוכארין, זינובייב, וקמינייב, ידוע, ממסמכים בדוקים, כי היה מנהיג בולשביקי חשוב, אשר שמש, במשך שנים רבות, סוכנה של המשטרה החשאית הצאריסטית.

בימים ההם, היתה המהפכה רעיון בלי שלטון, כפי שהיא נעשית, בימינו אנו, שלטון בלי רעיון. הבולשביקים, ככל הסוציאליסטים, פעלו במחתרת, כי לא ניתן להם לפעול בגלוי. האיש, בו אנו עוסקים, היה מן החשובים בראשי סיעת לנין. הוא היה חבר הועד המרכזי. הוא נשלח מטעם מפלגתו לדומה, הפרלמנט הצארי. והעיקר: הוא היה מאנשי אמונו, מידידיו הקרובים, של לנין.

באחד הימים החלו חברי הועד המרכזי של הפלג הבולשביקי, במחנה הסוציאל-דמוקרטי הרוסי, לחשוד בו, כי הוא מוסר עליהם ידיעות לבולשת של הצאר. חשד זה הועלה, יותר מפעם אחת, בפני לנין, אך הלה התייצב, בכל כוח השכנוע שלו, שהיה, כידוע, מן הבלתי שכיחים, מאחורי חברו וידידו. כך המשיך האיש להיות דוברה של מפלגת הבולשביקים ונושאי רעיונה - עד למהפכה. משזו ניצחה, נפתחו, בפני המהפכנים, הארכיונים הסודיים של האוכראנה ומהם נתגלה, ללא צל של ספק, כי מקורבו של לנין היה סוכנה הקבוע של הבולשת הצארית. שמו היה מלינובסקי.

הסיפוטר העובדתי על מלינוסקי הוא אחת ההוכחות, אף אם לא היחידה, או החשובה בהן, נגד האגדה, הנפוצה בקרב שאינם רוצים לדעת, כאילו הבולשביקים, בפעלם מן המחתרת, הביאו למפלתו של משטר הצארים. לא מנהי ולא מקצתיה. המחתרת הבולשביקית היתה אכולת פרובוקציה. רוב מנהיגיה היו בגולה, או בגלות. היא הוכתה קשות על ידי סוכני הצאר. לא היה כלל לאל ידה להפיל את שלטונו, על אף כל הרקבון, שפשה בעצמותיו.

שלטון הצארים התמוטט כתוצאה ישירה של מפלה צבאית. וכלל גלוי לעין כל רואי ההיסטוריה הוא, כי תבוסה צבאית רצינית מביאה למהפכה, או להפיכה, או, לפחות, לשנוי במערכות השלטון. לא רק נפוליאון הקטן, השלישי, אלא גם הגדול, הראשון, הורד מכסאו מחמת מפלה בשדה הקרב. לא רק ניקולאי הצאר, אלא גם ווילהלם קיסר איבד את כתרו בעקבות כשלון במלחמה. ואף צ'רצ'יל לא הגיע לסמכות המכרעת אלא בעקבות המפלה, הלא-מכרעת, של חיל המשלוח לנרוויק.

בגלל הסיבות האלו, דחינו, ותמיד נדחה, כל היקש-כסל בין מה שקרוי "מצב מהפכני" בארצות אחרות ובמדינתנו שלנו. וודאי, צ'רצ'יל, אף כי ידע את יכולתו והרגיש בשליחותו, לא ייחל למפלתם של בני עמו ובעלי בריתו בחופי נורווגיה. אבל אמת היסטורית היא, כי פטריוטים רוסיים התפללו, בשעתם, למפלה של חילות הצאר בשנת 1904, בעמדם מול צבא המיקאדן היפאני; הם האמינו, כי על ידי מפלה זו תוחש מפלתו של המשטר, הלא-נבחא השנוא. הייתכן ייחול כזה אצלנו? וודאי שלא. תהא הממשלה אשר תהא, חייב כל פטריוט להתפלל תמיד לנצחונו של הנשק העברי בכל מערכה עם האויב. כי מפלה צבאית אצלנו פירושה לא רק תשפוכת דם קדוש, שאין יקר ממנו, אלא - חדלון. התוצאה היתה לא חילופים בשלטון העברי, אלא העברתו מן העולם, הכחדה לכל. הוגה דעות גדול קבע, כי כל מוסר אמיתי מקורו הוא בשכל הישר. המוסר הלאומי, המיוחד לנו, אף הוא נובע לא רק מרגש טהור, אלא גם משכל טוב.

בשובנו, למען השלמת התמונה, לדוגמא הבולשביקית, עלינו להוסיף ולהזכיר, כי הלניניסטים תפסו את השלטון לאחר המהפכה, בתוך המהפכה, בעקבות מפלות נוספות ובעזרת חלק מן הצבא, שהיה כולו מוכה דמורליזציה. גם לשם כך היו דרושות כל התכונות, אותן גילה לנין: אבחנה מדינית נכונה, ניצול שעת כושר מיוחדת, נכונות ההסתכנות, אומץ-לב. אבל המעשה עצמו אינו כלל בלתי שכיח, בוודאי אינו בלתי אפשרי. לעומת זה יש תמיד לזכור, כי המחתרת הבולשביקית לא הפילה, ולא יכלה להפיל, את שלטון הקמרילה הצארית.

כל הדברים האלה, שיש בהם לקח רב, ואחרים, הנובעים מן הרגש ומן השכל, הובהרו ללוחמי הארגון הצבאי הלאומי, לא רק אחר קום המדינה העברית, אלא חדשים רבים לפני הקמתה. לכן יובן, משום מה עוד בסוף החורף של שנת 1947 הוחלט במחתרת, כי עם השגת מטרתה הראשונה, עם סילוק השלטון הנכרי ועם הקמת המדינה העברית, יפעלו לוחמיה לא בסתר, אלא בגלוי, בתנועה מדינית, המונית, כדי על ידה, בבוא היום, להשיג את המטרות ההיסטוריות, שהוצבו לנו על ידי זאב ז'בוטינסקי ואשר המחתרת, בגלל נסיבות עליהן היא לא היתה שליטה, לא יכלה להשיגן בשלמותן.

מאז לא פסקנו, בעקשנות הראויה למטרה, להסביר, ביחוד לנוער העברי, כי שנוי המשטר מותנה בקבלת אמצעי הביצוע הממלכתיים, ואילו לקבלתם יש דרך אחת, ששמה המקוצר, אך רב התוכן, הוא: פתק הבוחר. הדגשנו, כי זוהי לא רק דרך נאה, אלא היחידה. בכל ההכרה והריאליזם גם יחד: אחת היא הדרך, ואין שניה.

לעתים, בעוד המשטר המושחת התנשא לשלוט, לפחות שנות דור נוסף, והיאוש האימפרסיוניסטי כרסם בלב מתנגדיו, הופיעו צעירים, אשר, בעקמם את אפם, האשימונו בחוסר מהפכנות. הצעירים הללו היו ילדים או נערים, כאשר אנחנו הכינו וערערנו והפלנו וסילקנו, במערכה מהפכנית ממושכת, שלטון אדיר כוח. לא ייפלא כי לא התרשמנו מעודף המהפכנות המאוחרת שלהם, או מכל עודף אחר של פרזיאולוגיה מהפכנית. מהפכה איננה פראזה; היא מעשה. היא לא תמיד מצווה; לעיתים, היא כורח. מבחנו הראשון של המהפכן הוא בידיעה ובנכונות להתאים את האמצעים לתנאים ולמטרה; אדם, שאינו עומד במבחן זה, אינו אלא מעתיק.

בלי ליאות הסברנו לנוער העברי את ההבדל בין מחתרת משחררת, הלוחמת נגד שלטון נכרי, לבין קבוצת סתר, המנסה להפיל את השלטון במדינה שלך. אין לומר, כי המחתרת מן הסוג הראשון בטוחה בנצחונה; הוא אינו שכיח. ניצחונה של המחתרת העברית, שלא נעזרה ע"י שום מדינה אחרת, והופרעה קשות מבית, הוא דווקא מן הבלתי שכיחים בהיסטוריה. אבל אפשר לומר, על יסוד הניסיון הקרוב והרחוק, כי מחתרת כזו יש לה סיכוי טוב להצליח.

לא כן מחתרת מן הסוג השני, היא תתפורר מבפנים ע"י סוכני השירות החשאי, אפילו של ממשלה רעה ושנואה, עוד בטרם תתפורר מחוסר מעשה ראוי לשמו. ומנין ההבדל המכריע הזה? רשות הדיבור לניסיון.

עובדא היסטורית היא, כי לא הבולשת הבריטית, שרדפה את המחתרת העברית עד הסוף, ולא השין-יוד של ארגון ה"הגנה", שבלש אחריה בלי סוף, לא הצליחו להחדיר לתוכה מלכתחילה, או לרכוש בדיעבד, מודיע בעל עמדה מרכזית כלשהי. למה? אמנם, בתקופת ה"סיזון", הרשום לדיראון בזיכרונם של חברי ה"הגנה" לא פחות מאשר בזיכרוננו, ניסו מר דוד בן גוריון, מר משה סנה ומר יגאל אלון, כל אחד לחוד וכולם בצוותא, להחדיר את ההכרה בקרב חלק מן הנוער, כי מצווה פטריוטית היא להלשין בפני הרשות ולהסגיר בידי הבולשת הבריטית אנשי אצ"ל. אנחנו מנענו אז מלחמת אזרחים הדדית, שהייתה ממיטה שואה היסטורית על האומה, על ידי כך שהשלמנו למעשה עם מלחמת אחים חד צדדית - נגדנו. ההכרעה הייתה מן הקשות בחיינו; המחיר ששילמנו היה מן הגבוהים, שאפשר היה לשלם למען עתיד האומה. הכרענו ושילמנו. וגם ממבט אחורנית אומר בכל ההכרה ובלי היסוס: כדאי היה! אולם השלישיה הסיזוניסטית, רבת החן, ועושי דברה נוכחו, במרוצת הימים, לדעת, כי לשווא מאמציהם. עם תום תקופת החרפה, אי אפשר היה עוד להחדיר את ההכרה, כי פטריוט הוא האיש, המסגיר לוחם עברי בידי הגנראל ברקר.

מצב שונה לחלוטין הוא בקבוצת סתר, הטוענת להפלת השלטון במדינתך, אםילו היא יודעת, איך עושים זאת. סוכנו של השירות החשאי הממשלתי יחדור לתוכה, או [לא ידוע] מתוכה, בהכרה עמוקה, כי הוא עושה מעשה טוב, כי הוא ממלא צוו פטריוטי. כמובן, במקרים אלה או אחרים, הכסף ישפיע, או ההכשלה וההפרדה תניע; אבל לא דברים אלה, המשמשים מכשירי פעולה רגילים של כל שרות חשאי, קובעים ההכרה המצווה הממלכתית, הפטריוטית, היא הנותנת. אי אפשר לעקור אותה. לכן, כל קבוצת סתר מן הסוג השני לא רק תהא מוקפת סוכנים; היא תהיה אכולת מחלת ה"סוכנות".

הדרך של קבוצות סתר אינה דרך להפלת השלטון, אלא להפלה בפח. את זאת הסברנו, השכם והסבר, הערב והבהיר. ובינתיים חל, הודות להתעוררותם של בני החורין בישראל, שינוי חיובי אחר. חלק גדול של הנוער נוכח לדעת, כי הדרך, אנו מתחילה קראנוה היחידה, היא באמת היחידה; והיא מעשית. אכן, יש יסוד ממשי להנחה, שכל הנוער העברי הגיע למסקנה הכפולה, כי, מצד אחד, אי אפשר להפיל את השלטון על ידי קבוצת סתר, ומאידך גיסא, אפשר גם להורידו על ידי פתק הבוחר. לו, חס ושלום היה להיפך, לו חלק ניכר של הנוער היה מאמין, כי אפשר על ידי פעולות מחתרתיות לא נודעות, או על ידי מלחמת אזרחים, להחליף שלטון ולשנות משטר; אך לו הייתה נהרסת האמונה, כי על ידי הפעלת המוני העם, המגיעה לשיאה ולמימושה בהליכה לקלפי אפשר להוריד ולהעלות ממשלה - במקרה זה אף זה אוי לה לאומה. הכרת המוני העם, ובתוכם הנוער, היא אחרת. חלקם של ידידי בהחדרתה רב הוא. גאוותי עליו. אני נמנה על אלה, האומרים שבח והודיה על שלמות האמונה, כי בפתק הבוחר אפשר לשנות, לנצח, להגשים.

מכל האמור לעיל, אין להסיק כלל, כי שרות חשאי ממשלתי כלשהו הוא כל-יודע, או כל-יכול. אגדות כאלו יספר אולי שין-בית'ניק זקן, סבא לנכדו הקטן; ליריב, או לבעל-נסיון, או ליריב בעל-נסיון, הוא לא יספרן. שרותים חשאיים, מן הנ.ק.וו.ד ועד לאינטליג'נס, מעונינים להפיץ אגדות אלו, כי בהן גופא יש כוח מסויים; ואף על פי כן, הבל הן. גם בשרותי החרש, ואולי דוקא בהם, עובדים אנשים, שהם לעיתים פקחים מדי, כדי להיות נבונים: אף כסילים גמורים, החושבים, כי פקחים הם, אינם בלתי שכיחים בחדרי חדריהם.

כל שרות חשאי יכול, אם על ידי הזנחה ואם על ידי התחכמות יתר, להכשיל את עצמו. אולם כשלונו הנו בלתי נמנע, אם הוא, בהתיימרו, במדינה לא טוטליטרית, להיות שרות ממלכתי, משרת למעשה את המפלגה הנמצאת, באורח זמני, בשלטון, או אם הוא פועל על פי הכלל: שלילת השלילה היא חיוב. שרות חשאי, הפועל לפי שתי הנחיות נסתרות אלו מוכרח, ולא רק עלול, באחד הימים לסבך את עצמו במערכה  מרה ולצאת ממנה, מבחינה ציבורית, בשן ובעין.

כי הבולשת הפנימית של שין-בית משרתת בשיטתיות את מפא"י, אפשר היה לראות בעין, במשך שנים. כל קורא קפדן, בעל נסיון מסויים, יכול להבחין ידיעות עיתונאיות, אשר אחד ויחידי הוא מקורן: השרות החשאי. והנה, הבחנו, בשנים עברו, כי ידיעות מסוג זה מופיעות, משום מה, רק בעתונות המפלגתית, הקרובה למלכות. הוכחה כזו ניתנה שוב, השבוע.

בעתון "דבר", בן דין-וחשבון על עדויות התביעה במשפט הנאשמים ברצח קסטנר, הוכתר בכותרת פרובוקטיבית מובהקת, נמסר, מתחת לדין-וחשבון זה, מפי "מקור מוסמך", כי חברי ארגון לח"י מסויימים הוזהרו על ידי המשטרה, לבל ינסו להשפיע על העדים. מי מסר ידיעה זו למערכת של בטאון מפא"י? כלום דובר המשטרה הודיע על כך לכל העיתונים? למה לא הופיעה ידיעה "מוסמכת" זו אלא ב"דבר"? הדבר ברור: לבטאונה של מפא"י דרכים נפרדים לשין-בית: והם אינם חד-סטריים. האימרה "שלילת השלילה היא חיוב" אינה שלי. אני מודה, כי העתקתיה, אך לא מן הכתב, אלא מהודעה בעל פה. בהזדמנות מסויימת שמעתיה יוצאת מפי ראש-מפא"י, הוא ראש הש"ב.

שמעתי ותמהתי. הכך ידבר, הכך יחשוב, אזרח, העומד בראש הממשלה? הן בדרך מחשבה כזו אפשר להמיט אסונות כבדים. אפילו במדיניות החוץ אסור לקבל, כקוו מנחה, את הכלל הפשטני, לפיו אוייבי אוייבי הם ידידי. מי כמונו, יהודים ואזרחי ישראל, לידיעה, כי היו, או ישנם אוייבים לאוייבינו והם כלל לא היו, או אינם, ידידינו?

במדיניות פנים הסכנה אינה פחות חמורה. אין צריך לומר, כי אנחנו רואים בשלטון מפא"י ובהמשכו שלילה גמורה. אך כלום נבוא לטעון, כי כל מי ששולל את מפא"י, "חיובי" הנהו? לא נטען כך לא כלפי מפא"י ולא כלפי שום מפלגה יריבה אחרת. אם שלילה כלשהי היא חיוב כלשהו, יש לשפוט על פי הענין ולא על פי הכלל האווילי, לפיה שלילת השלילה היא תמיד חיוב.

לפי כלל זה מוכן לפעול ראש מפא"י, ולפיו בוודאי נצטווה לפעול השין-בית, במחלקתו הפנימית. מסתבר עתה לעין כל, כי מחלקה זו, אם לא הקימה קבוצות סתר מסויימות, הרי היא קיימה אותן למעשה. היא ידעה את הרכבן. היא יכלה לפרקן כליל. אך היא נתנה להן להתקיים, אם לא יותר מזה. והסיבה? והמניע? והנחות הסילוגיזם מה הן?

תנועת החרות היא סכנה לשלטון מפא"י; משום כך היא, בעיני שין-בית-מפא"י, "שלילה". תנועת החרות דוגלת בפתר הבוחר, כדרך היחידה לשנוי המשטר. קבוצות הסתר למיניהן טוענות, כי פתק הבוחר, זה לא "מהפכני", לא רציני, פשוט "צחוק". קבוצות אלו אולי יכולות להחליש במקצת את תנועת החרות בהשפעתה הגוברת והולכת על הנוער, גם זה רווח נקי, או לא נקי. אין דבר. שלילת השלילה היא חיוב.

אלא מאי? בקבוצות סתר כאלו עלולה להיות גם סכנה כללית מסויימת? גם על כך התשובה היא: אין דבר. אנו, גאוני השין-בית, יודעים הכל. אנו תמיד נדע, מתי לשים יד, מתי למשוך בחוט, איך למנוע. ולא יעלה כלל על דעתם הגאונית, המסובכת, המסבכת והמסתבכת, כי לעתים, אי שם, נקרע החוט, ודברים שונים עלולים לקרות.

הייתי יכול להסתפק בהערות שוליים אלו על רקע המשפט הפלילי, שהמשכו נדחה, בראשית השבוע, עד לאחר פגרת בתי המשפט. אבל אינני יכול שלא להגיב על חזיון מיוחד במשפט זה, הקשור בתביעה הממלכתית. הענין הוא רציני מאד.

לא היה לי הכבוד להכיר אישית את הגברת הפרקליטה. משום כך, ומתוך יחס הכבוד, שאני רוחש לאשה, הריני מוכן להניח, כי היא הפקחית בנשים. אולם מתוך יחס כבוד לאמת, אינני יכול לומר, כי היא הנבונה בתובעות.

מי, למשל, שם בפיה את ההודעה, לפיה ארגון לח"י מעולם לא התפרק? איזה שין-בית'ניק יעץ לה לומר דברי הבל אלה? כל אי בישראל יודע, כי ארגון לח"י כן התפרק. אפילו ראש הממשלה, שעה שמסר הודעתו על שין-בית, דבר על "רסיסים שאינם מרוצים ממנהיגיהם"... ארגון לח"י הוא אחד הארגונים המשחררים. הוא אינו "רסיס". למה ומר, בשם התביעה, דברים לא נכונים ומזיקים כאחד?

כלל נקבע בדורנו: מקום שם בית המשפט הוא מכשיר בידי המשטרה החשאית ואלמו הוא אולם הצגות, הנערכות על ידה - מתה החרות ונקברה. מצב זה אינו קיים, לאשרנו ולשמחתנו, בישראל, ויש יסוד ממשי לאמונה, כי לעולם לא תראינה עינינו פה מה שהן חזו, ממרחקים, בארצות אחרות.

אולם לא רק בית המשפט אסור שיהיה מכשיר בידי הבולשת; גם התביעה הממלכתית, אסור לה להיות מופעלת על ידי שין-בית. התביעה היא גורם בעשיית צדק. היא חייבת להאשים, אם היא מאמינה באשמת הנאשמים. אבל אל לה להשפיל את כבודה ולהרוס את מעמדה על ידי ציות לשרות החשאי.