בשורת הסטירה

אמת היסטורית מוסכמת היא, כי התגובה הראשונה לקריאה מהפכנית, או אפילו למעשה מהפכני היא – לעג. באתחלתה דמהפכה, מי לא יראה, מי לא יחשב, מי לא יזכיר את יחסי הכוחות "הריאליים" בין השליטים, שלרשותם משטרה ובולשת, צבא וצי וחיל-תעופה. לבין המתמרדים, שלרשותם.. מה לרשותם? שואל השואל, ומאחר שהוא עושה את ההשוואה הכמותית, חישובו הוא ברור: אין כל השוואה, ומובנת מסקנתו: הקמים עם אפסי כח להפיל משטר בעל כח שכזה, אין זאת אלא שדעתם נטרפה עליהם. והכל לועגים. יש מי שצוחק בקול רם; יש מי שמחייך בקצות שפתותיו. יש מי שלועג ושונא; יש מי שמלגלג ומרחם. אך הלעג – זאת התשובה הכללית לחולמים את חלום השנוי המהפכני.

עוברים ימים. המהפכנים מתמידים במלחמתם, בין הרעיונות ובין המעשים "המשטר הישן", שאחת דרכו: לרדת, מתפתל בין גזירה לבין גזירה וכל גזירה חדשה או שהיא מוכיחה את צדקת המורדים הראשונית או שהיא שמוסיפה מורדים לראשונים. המעגל מתרחב והולך והוא הופך למעגל – הקסמים הידוע בהיסטוריה: דכוי; התמרדות; דכוי מוגבר כתוצאה מן ההתמרדות; התמרדות גוברת כתוצאה מן הדכוי המגובר וכ' וכ' – עד לתוצאה שאין מנוס ממנה ברבות הימים – מיגור משטר הדכוי, נצחון המהפכה.

בדרך הארוכה הזאת, שראשיתה נדוי ונוד-ראש וסופה דריכה על במות אויב, ישנו שלב הבא ללמד על מה שעדיין חבוי בחיק העתיד. זהו השלב שבו "יחסי הכוחות" חדלים להיות מקור ללגלוג על המהפכנים ומתחילים להוליד את הסטירה נגד המשטר, שכוחו אמנם רב ועצום ואף על פי כן הוא חסר-אונים מול "הכמות המבוטלת" של המורדים. לא נפריז, אם נאמר, כי הופעת הסטירה האנטי-שלטונית מסמנת את נקודת המפנה במהפכה. אמנם, נצחון המורדים עודנו מהם והלאה. אבל בשואת הנצחון כבר נישאת בחלל האויר. נשברו חיצי הלגלוג שהופנו נגד "החולמים"; הצחוק הרם הפורץ בכל פינת-רחוב מופנה עתה. כחרב פיפיות, נגד משטר העריצות, שאינו מצליח בשום אופן "להסתדר" עם קמץ המורדים. בהודיע ובעל בית-קפה בתל-אביב לקצין צבא בריטי: "אין אתה חייב לי דבר ; אתמול כבר שלמתם עבור הקפה... בשלשים אוירונים" - הוא קבע למעשה, כי אין עוד תוחלת לשלטון האימפריה בארץ-ישראל.

הפיליטונים הסטירים של נץ, שנשאו מיטען עצום של חומר-נפץ הרסני – לעג לשלטון הדכוי המוכה – הקדימו בהרבה את הדו-שיח האופיני בין בעל-בית-הקפה התל-אביבי לבין אחד מלקוחותיו הבריטיים. וזוהי זכותו המיוחדת של מי שזכאי שאת בגאווה את התואר "עתונאי לוחם". יסוף נץ לא חיכה לרבוי ההישגים והנצחונות הצבאיים והמוסריים של המחתרת, כדי להחליט להצטרף למלחמתה בנשק4 הסטירה החד; הוא החל ללוות את המורדים בפיליטוניו בראשית צעדיהם, בעוד בבתי הקפה התל-אביביים נשמע עדיין קול הצחוק לא על חשבון הבריטי המדכא, כי אם על חשבון העברי הלוחם... נץ הוכיח, - בניגוד למקובל – כי אין סטיריקון מוכרח להיות ציניקון; הוא הוכיח כי גם הסטירה יכולה להיות יוצאת – חלוציה של האמונה, האמונה התמימה והשלמה, שהיתה – ועל אף הכל תוסיף להיות - הכח המניע והמכריע בתולדות המין האנושי.

ויהיו המאמרים הסטיריים של נץ, "שהגלו" את מחברם לערבות אפריקה, עדות היה לנו ולבנינו אחרינו, כי "בימים ההם", ימי היאוש וההתקוממות, נלחמנו במשעבדינו לא רק בברזל,  אלא בצחוק... מעל לשניהם נישאה האמונה והיא שניצחה.