בשבתי על הקרקע

מאמר עיתון: חרות
מאת:
זאב ז'בוטינסקי
פורסם בתאריך:
כ"ד אב התש"ט, 19 באוגוסט 1949
נושאים:
תפוצות - גלות, הקונגרס העולמי. אישים - הרצל, זאב ז'בוטינסקי. לאומיות - לאום יהודי (ציונות). ריכוז האומה - שיבת ציון
דברי הספד אלה נכתבו על ידי זאב ז'בוטינסקי אחרי מות הרצל.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

 

דברים אלה נכתבו על ידי זאב ז'בוטינסקי אחרי מות הרצל.

נתרקן מגדל-הצופים שלנו...לא מזמן כתבתי: "לפעמים צצים מתוך העם בני-אדם מיוחדים, המחוננים בעירנות יוצאת מן הכלל, שאין למצוא אותה אצל בני תמותה אחרים; כל הקדוש שמפחד הוא גרגרים גרגרים בנשמת מיליונים, מכונס יחד בנשמתו של אדם כזה, נעשה גוש אחד; ואז מדבר אלהי העם בשפתיו ויוצר בידיו והוא ייעשה המנהיג הנבחר של העם, שיש לו הזכות להוציא לפועל את רצונו הסטיכי האמיתי...מאושרים אותם העמים, שהגורל מחונן אותם בזמנו במנהיג כזה".

אני לא קראתי אז בשמו של תיאודור הרצל, אבל חשבתי עליו, כי אדם כזה באמת נתן הגורל לעם היהודי; כל היקר והקדוש, שרק ניצוצות חלשים ממנו הבהבו בנשמת עשרה מיליונים, כונס בלבו ונתגבש כמורו בריפלקטור אדיר, לקרן אור מסנוורת אחת. כשיעשה סיכום למפעל הגבורה שלו, יצטרכו אנשי הספר שלנו לערוך ביקורת חמורה על התורה האומרת שלא האישים עושים את ההיסטוריה: אמנם את ההיסטוריה עושה הסיבה בעלת המאה הרגלים והרצון הסטיכי של ההמונים. ואולם באיטיות מכאבת זוחלת הסטוריה זו, אם לא יירתם במרכבתה אדם גאוני שלבו צבר בעירנות ושיקף את צרכיו שאינם ניתנים להיתפס של ההמון ומצא את המלה הדרושה להבעתם. כך עם גלגל התנופה במכונה, אמנם, לא הוא מביא בתנועה את המכונה – להיפך, הוא בעצמו מובא בתנועה על ידי המכונה; ואולם עמו עובדת המכונה באופן קל ומהיר יותר, ויש נקודות מתות, שבהיתקלה בהן היתה המכונה נעצרת בוודאי בלא עזרתו של גלגל-התנופה. גלגל התנופה של ההיסטוריה הרי זה לבו של הגאון המנהיג.

הלב! אם נעמיק לחשוב, הרי נמצא, שלבו דווקה היה טמון הסוד של הקסם והכוח של אדם זה ששמו הזכיר את הלב ושמת ממחלת-הלב. הגניוס שלו לא גניוס נפרד של נאום או סופר, או מדינאי: הגניוס שלו היה מרוכז יותר עמוק, בתוך תוכו – בלב הגדול, בלב של עירנות גדולה של החוש החד, שידע לתפוש את רוחו של כל רגע והמציא את המלה הדרושה. גם לנואם, גם לסופר וגם למנהיג. אפשר, שכשרונו היסודי והגדול היה כלול באמנות נפלאה זו דווקה למצוא ברגע הדרוש את המלה הדרושה. ראינו את יכולתו זו בבאזל, שבה חש בחוש דק להפליא את הלך-הרוח של ההמון הסוער; ידע מתי אפשר להכניע אותו ומתי צריך לחתור, והוא שולט בו כמו ששולט ברוחו איש-הים, המנוסה בטיפול מפרשים. ואולם לא בבאזל נתן לנו את הדוגמה הטובה ביותר של אמנות זו, יותר מכל ובאופן דק ועמוק ביותר הרגיש בצורך הרגע, בדרישת השעה.

את המלה הדרושה והנכונה ביותר אמר לו לבו הגדול באותו יום שבו הופיע בפעם הראשונה לפנינו בקריאה ליצירה היסטורית. מלה זו נוחשה על ידו בבהירות מופלאה של הוזה והיה בה משום הד נפלא ודפיקה בקצב אחד עם שאיפותינו הבלתי-ברורות. אני חושב, שמלה זו לא  היתה בעצם, לא Judenstaat לא "הביתה". ואפילו לא ציון, אלא משהו אחר, יותר עמוק. אנו ישבנו אז ע"י הביב המסריח בפאת דרך המלך של החיים, ובדרך הייתה נערכת תהלוכה נהדרת של עמים אל עתידותיהם ההיסטוריים; ואולם אנו ישבנו כקבצנים מן הצד ביד פשוטה וביקשנו נדבה ונשבענו בכל מיני לשונות, שאנו ראויים בהחלט לנדבה זו; לפעמים היו נותנים אותה לנו, והיה נדמה לנו, שאנו מרוצים מאד, כי האדון היה במצב רוח טוב, ואפשר לקבל ממנו אפילו עצם, שעדיין לא כורסמה בשלימות. ואלם כך היה רק נדמה לנו, אבל בעומק נפשנו התחלנו להרגיש יותר ויותר גועל-נפש אל מקום הקבצנים על-יד הביב המסריח, אל היד הפשוטה, ונמשכנו באופן בלתי ברור אל דרך המלך – כדי ללכת בה כמו אחרים, ולא לבקש, אלא לחשל בעצמנו את אשרנו. ואז בא הוא ונענה לשאיפתה הבלתי ברורה של נפשנו ואמר לנו: "עשו בעצמכם את ההיסטוריה שלכם. צאו אל הזירה, כדי שמנת-חלקכם תהא מעכשיו מעשה-ידיכם. אף פעם עדיין לא היה שום הד דומה כל כך לקול שהוליד אותו, כמו קול-מענה זה – למה שציפינו. ולפיכך אף פעם עדיין לא חידשה כל כך את פני הדור מלתו של בן-תמותה.

נהפכנו לבני אדם אחרים, התחיינו מן המגע של אותו הקרקע; שהוא שם תחת רגלינו; זה רק לא ממזמן הרגשתי בשלימות את הקרקע הזה תחתי, ורק מרגע זה הבינותי, מה זה לחיות ולנשום, ואילו הייתי מתעורר מחר ורואה פתאום שכל זה היה חלום, שאני הנני מה שהייתי קודם ושבהקיץ קרקע זה איננו תחת הרגלים ולא יכול להיות, הייתי שולח יד בנפשי, כי כל מי ששאף פעם אל קרבו את האויר של פסגות-ההרים אינו יכול להסכים בלבו לחזור אל המקום הקודם ולשבת על ידי הביב המסריח...אולם אחר קריאתו של האדם בעל הלב הלכנו לא רק אנו, חיילי הגדוד שלו. הלכו אחריו גם אלו שמדברים עד היום עליו בחריקת שניים וחושבים את עצמם לאויביו בנפש; כי גם הם קמו לתחיה, גם הם הבינו שצריכים אנו בעצמנו לחשל את ההיסטוריה שלנו, אף על פי שעדיין לא הגיעו אל המפחה האמתית. לא הלכו אחריו רק אלה שלא יכלו ללכת מפני שבשבילם כבר היה זה מאוחר, כמו שהיה זה מאוחר בשביל פגר;

ובמובן זה שוב נתאמתה הפראזה, שנאמרה על ידו בקונגרס האחרון שלפני מותו שהיא מכה כרעם בפשטותה: "אנו מאבדים את אלה שבאבדנם אין אנו מאבדים חלום". ענפים שנתייבשו לא צריכים להשאר על העץ החי, להכביד על הגזע ולהדביק בו את מחלתם, וברוך הסכין שכרת אותם ובמכה חזקה הפריד את החי מן המת והראה לחי את דרכו. מעשה גבורה זה לא יימחה, ושום כוח לא יעקור עוד את המהפכה שנתחוללה בנו. איכסן מספר על הבנאי סולנט, שהקים מגדל גבוה, ואולם כשעלה בעצמו אל ראש המגדל, נעשה ראשו עליו סחרחר, נפל ונתרסקו עצמותיו אל אבני הרחוב. ראשו של יוצא המגדל שלנו לא היה נעשה סחרחר עליו גם בגובה יותר גדול, ולא הוא בעצמו נפל, אלא ברק משמים הלם את הלב הגדול והפיל אותו על הקרקע של ארץ נכריה. ואולם המגדל במקומו עומד!

                    הספד זה למות הרצל כתב במנהיג בהיותו בן 24, הדימיון בין שני מנהיגי האומה, הרצל וז'בוטינסקי, הוא כזה בולט, ששורות אלו מתאימות במילואן להערכת אישיותו של ז'בוטינסקי.