ברכת יריב

א.

ערב התכנס דור המורדים, קיבלתי מכתב מאזרח, שהציג את עצמו כ"חבר מפלגה יריבה הנושאת באחריות שלטונית מרכזית בישראל מאז כינונה מחדש של עצמאותנו במולדת". מאחר שהבהרתי על ידי מובאה זו את השקפתו המדינית והשתייכותו המפלגתית של בעל המכתב, אביא ממנו בלי הקדמות נוספות את עיקרי הדברים:

כאירועים דומים שקדמו לו, כן יש להניח כי אף כנס זה של תלמידי ז'בוטינסקי על שלוחותיהם השונות יעבור בוודאי ללא ייצוג ראוי לשמו (או ללא ייצוג כלל) של ממשלת ישראל וברכתה למחנה זה של לוחמי עצמאות ישראל, שמעולם לא נמניתי עליו ואשר גם ביום הזה הנני מתנגד התנגדות פוליטית ורעיונית מוחלטת לגיבושו המדיני במסגרת "תנועת החרות".

היות וכך – ממשיך יריבנו – הריני רואה צורך לעצמי בקוראי במודעה "לכל בני דור המרד", שהופיעה בשמך בגיליון הפסח של "חרות", את הפסקה "כל ישראל יש להם חלק בתקומת ישראל" – לא רק להביע את הסכמתי המלאה לאמת היסטורית ראשונית זו והזדהותי הגמורה איתה, אלא אף – כאיש יהודי ללא תואר ומעמד מיוחדים – למסור בדרך זו את ברכתי הכנה לך ולכל באי כנס זה.

"כנראה מפגמי תקופתנו האומללים (ולדעתי המיותרים) הוא, כי אף דורנו זה של שואת ישראל ותקומתו טרם נתעלה ברוחו מעל… (לא הצלחתי לפענח את שתי המילים הבאות – מ.ב.) וריב-אחים הרסני ומרעיל-נפש-האומה; אולם אין לי ספק כי יבוא יום – והוא אינו רחוק – וכל איש יהודי וכל ילד יהודי יזכרו באהבה ובהערצה את כל גיבורי האומה ולוחמי תקומתה המסורים, על מחנותיהם, ארגוניהם וזרמיהם השונים בעבר. אין בגישה זו ביחס אל עברנו ההיסטורי הקרוב משום קביעת עמדה פוליטית לבעיות ההווה ודרכי מדיניות-חוץ-ופנים, אולם בטוחני כי ראייה זו בלבד של תולדות דורנו וקורותיו המפותלים, תקרב את כולנו אל אהבת ישראל אמיתית. והרי מבלעדי זו אין כל ערובה לקיום עצמאותנו בעתיד…"

סוף פסוק? לא. עוד נשוב למכתב זה.

ב.

חבר מפא"י זה אינו היחידי שברך – אם לא בגלוי ואם לא בכתב, הרי בלבו – את כנס דור המרד. רבים היריבים שברכוהו. ראינום, בלי לזהותם, בעוברנו בג' דחול-המועד פסח את חוצות תל-אביב ויפו.

יש אומרים כי החדווה וההתלהבות בהן נתקבלו תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי הפתיעו; זוהי הפרזה. צרי העין מעדיפים בוודאי לשכוח, אך אפילו ידידים לא תמיד זוכרים כי כוחנו בגדולה בערי ישראל רב הוא. לפני שלוש שנים קשרו עמנו גורלם קרוב לארבעים אלף אזרחיות ואזרחים מבוגרים במרחב תל-אביב–יפו. אולם אמת היא כי באותו יום ג', שהיה כולו טוב, ניצבו לאורך מסלול המצעד פי כמה מארבעים אלף איש. וכולם שמחו והכל הביעו הוקרתם. עברנו כברת דרך הנאמדת בשלושה וחצי קילומטרים. ועינינו ראו כי לא היה מטר אחד בו לא נתקלו הצועדים בתשואות חן סוערות, גוברות. אכן, עברנו כברת דרך ארוכה… בעצם, אין לה אומדן. כך עובר בתוך עמו רק חייל מנצח על נשקו.

ההדגשה המופיעה במשפט הקודם נוגעת לעמנו. הוא אוהב, אולי יותר מכל עם אחר, את הנשק המוחזק בידי בניו. כלום זוהי הריאקציה הטבעית אחרי שבעים דורות של פרוק נשק והפקרת החיים והכבוד? אך הדור האחרון חונך על זלזול בנשק, על התנגדות לצבאיות, על בחילה בשניהם. איך הייתה שנאה לאהבה?

העניין הוא עמוק מאוד. הוא נוגע להווה ולעתיד. העם הזה יודע כי בלעדי הכוח הקטן-הגדול העומד לרשותו, לא זו בלבד שחרות לא תהיה לו – קיום לא יהיה לו. אך גם העבר, הרחוק והקרוב, לא נשכח בתחושת העם. אמנם, מהלכת בקרבו אסכולה לפיה מעמדו של ישראל בקרב העמים נשתנה, מאז הוכיחו בניו כי הם יכולים לעבוד אדמה, לרעות צאן, לסלול כבישים. יש בהיסטוריוסופיה זו אמת מסוימת, אך אין היא אלא חלקית. למדוד אותה לא כדאי. סוף-סוף עסקו יהודים במלאכות אלו ואחרות, קשות, גם בתפוצות הגולה, בזמנים שונים; וכפי שעבדים היו, כן היו.

השינוי המכריע במעמדו של ישראל חל מאז לקחו בניו נשק למלחמת עמם. בשנות מלחמת המחתרת העברית אפשר היה למצוא הוכחות לכך מכל רחבי תבל, מניו-יורק ועד פקין, מקייפטאון ועד הלסינקי. יריבינו מצאו אותן, לתדהמתם, גם בפראג ובסופיה ובבלגרד ובבוקרשט; אחדים מהם אפילו הודו בכך. אולם אין ספק כי ההוכחה הבולטת ביותר ניתנה במוסקבה ובשמה.

בשנת 1942, בעיצומה של מלחמת העולם השניה, אמר סטאלין לגנרל שיקורסקי כי "היהודים אינם יודעים להילחם" (מסתבר, וכדאי לזכור, כי חרושצ'וב אינו השליט הראשון בקרמלין המטיל דופי באופי היהודי). כעבור חמש שנים, בעצרת ארגון האומות המאוחדות, בטרם נתקבלה בה ההחלטה על הקמת מדינה יהודית, אמר דוברה של מוסקבה, שליחו של אותו סטאלין, את הדברים הבאים:

"מאורעות הדמים המתרחשים בארץ-ישראל ידועים לכל. מאורעות אלה נעשים תופעה שכיחה יותר ויותר. לכן הם מרתקים יותר ויותר את תשומת לבם של עמי העולם."

הנה כי כן, מרד קראנו. לקחנו נשק ביד. נלחמנו. וישתנה מעמדו של עמנו – אפילו במוסקבה. מעניין כי בעוד חרושצ'וב – בשיחתו עם כתב ה"פיגארו" – מנה חסרונות רבים בעם היהודי, הוא לא מצא עוד את החיסרון עליו עמד, בנימה לגלגנית אופיינית, קודמו בקרמלין. הסבה מובנת. מאז הוכיחה המחתרת העברית הן לסטאלין והן לממלא מקומו כי יהודים יודעים להילחם, הוסיף צבא ישראל הוכחות כבירות כהנה וכהנה.

על רשימת ההוכחות האלו, המתחילה בגדודי תרומפלדור וז'בוטינסקי, נמנית מלחמת ההוד-שביאוש של הגטאות הנידונים; גם שם, בגיא ההשמדה, הוכיחו בנינו – שוב: מכל הזרמים – כי יהודים יודעים להילחם. אך מעניין: את התקוממות המעטים הנותרים נגד המשמידים הרבים מכנים דוברינו למיניהם, בלי ביסוס, בשם מרד. ומה שם, או מה שמות, הם קוראים למלחמת השחרור של המעטים נגד הרבים בארץ-ישראל? כמובן, הקרבה וגבורה עילאית היו גם שם וגם פה. ואף הפרישה היא משותפת… אך יש הבדל. בגטאות יצאו בנינו הגיבורים ללחום, לא למען החרות, אף לא למען החיים, אלא למען מות-כבוד. בארץ-ישראל יצאו בנינו ללחום, ובעוד מועד, למען החיים, למען החרות, למען העתיד. אדרבא, ילמדונו רבותינו ההיסטוריוסופים הרשמיים: מלחמת-יאוש מרד תיקרא; ומלחמת תקווה כיצד?

ביחס למלחמת המחתרת המשחררת לא תיזכר ולא תיפקד המילה "מרד" בהוצאות ובהודעות ובהיסטוריות הרשמיות. ידידיי בן-ציון קצנלבוגן ומשה שטיין, הראויים – הם ועוזריהם – לכל השבח על הארגון המופלא של כנס המורדים, סיפרו לי כי הם מסרו ל"קול ישראל" מספר הודעות בתשלום המתחילות במילים: "עשר לניצחון המרד ולתקומת ישראל". ההודעות שודרו. תשלום הוא תשלום. אך מכולן נמחק ה"מרד". כמובן, רק מן הקול הוא נמחק; לא מישראל. תקצרנה הידיים.

נשוב לנשק העברי. העם אוהב אותו. הוא יודע כי הנשק הזה, המוחזק בידיהם למודות המלחמה של בניו, לא רק מבטיח לו את החיים אלא, פשוטו כמשמעו, זקף לעיני כל חי את ראשו המורכן, את גבו הכפוף. טבעי הוא, איפוא, כי בצעוד צבא ישראל עטור הניצחון, צוהל לקראתו צהלה רבה כל העם.

וכך שמחו וצהלו המוני העם ברחובות תל-אביב ויפו בג' דחול המועד פסח השתא. עבר לפניהם חיל מחתרת עטור בכתר המשולש של הקרבה, של גבורה ושל ניצחון. אך נשק לא היה עמו. הלכו אנשים. צעדו מפקדים וחיילים; ראשונים ואחרונים; לוחמים ועצורים; נרדפים וכובשים; גולים ומשחררים; נושאי הרעיון ומגשימיו. כל אחד ואחת מן האלפים האלה כתבו דפים בהיסטוריה. יחדיו עשו את מעש-משנה-הגורל. טנקים לא רעמו אחריהם; אווירונים לא חגו מעל ראשיהם. אנשים הלכו. והם נתקבלו על ידי רבבות-רבבות, כפי שמתקבל רק צבא ישראל על נשקו. לכן כה רבה הייתה "ההפתעה". לכן כה נפעם לבו של כל מי שזכה – אחרי שנים כאלו – לאהבת עם כזו. אמנם כן, כנס דור המרד, יותר מכפי שהיה מפגן הלוחמים כלפי העם, שימש הפגנת העם כלפי לוחמיו.

ג.

אין פלא כי צרות העין הרימה עפעפיה. השפיל לעשות בטאונה של מפא"י באנגלית. הלה כתב דברים אשר לא במהרה, אם בכלל, יישכחו. "תושבי תל-אביב," הסביר ה"ג'רוזלם פוסט" לקוראיו, "עזבו את העיר ועל מרכזה השתלטו אנשי שכונת התקווה, עזרא והמעברות". צא ולמד, קרא ודע: תושבי תל-אביב, אשר הבטאון המפא"יי רוצה ביקרם, שמעו כי גדודי אצ"ל וסניפי תנועת החרות ופלוגות בית"ר עומדים לעבור את רחוב אלנבי. מה עשו? ברחו. למה? הם יודעים, "פני העיר", כי המצעד יהיה מורכב מתושבי שכונת התקווה ועזרא והמעברות. ותעבור ביניהם זעקה: ספרדים, תימנים, עיראקים ומרוקאים עליכם – אוצו, ברחו. כי בצוותא אי-אפשר. היעמדו יחדיו, כתף אל כתף, פטריצים (על פי האבחנה האנגלו-מפא"יית) עם פלבאים (על פי זו האבחנה)? היתערבבו? כך נשתנו פני העיר. תושביה עזבוה. במקומם, פלשו למרכזה אנשי שכונת התקווה וכו'. נורא.

באמת נורא. יש להניח כי מאז נאמרו או נכתבו דברי התנשאות עדתית או כיתתית, גזעניים מהם עוד לא יצאו לחלל האוויר דארעא דישראל. חילול השם וכזב שימשו בערבוביה בעיתון האנגלו-מפא"יי.

אנחנו, כמובן, מתגאים בכל לב בכך שתושבי השכונות בתל-אביב ובירושלים ובנתניה וברחובות ובראשון ובפתח-תקווה הם עמנו, כפי שאנו עמם – מימים ימימה. מן השכונות האלו, הדלות בנכסים והעשירות באמונה, יצאו טובי לוחמינו, גיבורים וקדושים, מוחצי אויב, עולי גרדום, משחררי עם. בתוך בתי העוני שלהן מצאנו תמיד מחסה. שם הקיפתנו אהבת עם תמימת לב, משיבת נפש. והבנים האלה, אחינו הנאמנים, באו כמובן להשתתף בשמחת דור המרד, כי בניו המה.

אך כל מי שעינו לא טחה מקנאה ומשנאה ומהתנשאות, ראה כי במצעדנו השתתפו אנשים ונשים, זקנים וצעירים, מכל העדות ומכל השכבות. כולם יחד סבלו ונרדפו ונלחמו וניצחו; ויחד כולם צעדו. אמנם כן, אין תנועה בישראל שכה ידעה למזג, ממש למשפחה אחת, את בני כל העדות, יוצאי כל הגלויות, כפי שאנחנו – תלמידיו של זאב ז'בוטינסקי – עשינו זאת, מאז נקראנו אל דגלו ועד עצם הימים האלה.

וכמצעד הלוחמים, כן רבבות המריעים. איש לא ברח מתל-אביב מפני מה ש"ג'רוזלם פוסט" ראה כפלישה תימנית-עיראקית-מרוקאית. להפך; ביום כנס דור המרד נהרו אלפים מכל קצות העיר אל מרכזה, אל רחוב אלנבי, אלי מסלול המצעד. וכך הם עמדו יחדיו, כתף אלי כתף, ילידי הארץ ויוצאי תימן; ילידי אירופה ואסיה ואפריקה; שבי בבל ופולין ומרוקו. צפופים עמדו.  אין רווח. בארבע, חמש ושש שורות מילאו את רחובות העיר. שעות ניצבו, שמרו על סדר אזרחי מופתי. ובעבור הלוחמים לפניהם, השמיעו כולם – ללא הבדל עדה ושכבה – מילות חיבה, דברי עידוד; שמחו; ברכו; הריעו. רווח הלב לראות את כולם באחדותם, בשותפות רגשותיהם, בכלליות תגובתם. והפגנת עם כזו – עם אחד – ניסה עיתון מפא"יי מתנשא להפוך לפלישה מבריחה. את מי השפיל, אם לא את עצמו ואת מפלגתו?

היו לאחר היום הגדול אנשים, שבאו בטענות אל ראש-העיר; הלמאי מצא לנחוץ להזכיר לרבבות תושביה כי ירושלים העתיקה, חברון ובית-לחם ושכם עודן בידי אויב. מיד הועלו סברות מחוכמות: מר לבנון, רמזו האומרים, העלה על ראש שמחת המורדים את זכר ירושלים הכבושה בגלל המשא והמתן בין תנועת החרות ובין מפלגת הציונים הכלליים – עליה הוא נמנה – לבירור האפשרות של איחודן. מובן מאליו שעיקרון שלמות הארץ יהיה משותף לשתי המפלגות, אם תתאחדנה; אבל כפי שאינני יודע מה יחסו של מר לבנון לאיחוד זה, כן אינני רואה שום יסוד לסברה כי למענו אמר ראש-העיר את אשר אמר. האם לא יותר פשוט הוא להניח, כי היהודי מר לבנון זכר את ארץ אבותיו?

ריבון העולמים, מה קרה לפרנסי העם הזה? בעוד אין לנו מדינה, לא צבא, לא דגל ולא כוח, תבעו אבותינו ואבותיהם ובניהם את ארץ-ישראל כולה; והן רק בזכות התביעה הזאת, והאמונה בצדקתה ובהגשמתה, שבנו לארצנו, ובנינו ונלחמנו וזכינו לאתחלתא דגאולה. ומשום שיש לנו מדינה בחלקה של הארץ, ומשום שיש לנו ממשלה וכנסת ועצמאות וחג עצמאות – אסור לפקוד את ארץ האבות, אסור לזכור ולהזכיר את חלקיה הכבושים?

הנה הלך מר דה-ואלירה, ראש-ממשלת אייר, ללונדון; ושם, באוזני האנגלים המחזיקים למעשה באירלנד הצפונית, אמר כי יש לאחד את בלפסט עם דבלין. אך אם יהודי אומר בארצו, בעירו, לבני עמו, כי יש לאחד את ירושלים העתיקה עם ירושלים החדשה – הריהו "קיצוני", או נעשה כזה רחמנא ליצלן, או מחשב חישובים מפלגתיים. "משהו מוכרח להיות מאחורי זה". ואולי האמונה היהודית היא מאחורי זה? אולי הלב והשכל היהודי הם מאחורי זה?

אנחנו מברכים את ראש-העיר על ברכתו. הוא יכול להתגאות בה. אנו מאחלים לו כי יזכה לראות בהגשמתה, ולא אכפת לנו כלל מה יאמרו ה"ריאליסטים", ואיך יתלוצצו המלעיגים. שמענו אותם. אף ראינום. במדינה יהודית בימינו האמנו? לאפשרות גירוש הבריטים לא נדו בראשיהם מלאי החוכמה? הרצו ביציאת הבריטים מארץ-ישראל? האם לא ביקשו חסותם ממש עד הרגע האחרון? אנחנו האמנו ומאמינים. נישא את חזון שלמות הארץ, ובעזרת השם תחזינה עינינו בהגשמתו.

בעיני אחרים לא מצא חן כי מר ז'ק סוסטל, אשר על ידידותו גאוותי, השתתף – כאיש מחתרת צרפתי – בכנס לוחמי המחתרת העברית. הללו אף אינם יכולים להבין לשם מה הייתה עצרת הרבבות ביפו להפגנה אדירה של ידידות בין לוחמי החופש העבריים ובין לוחמי החופש הצרפתיים, ובין ישראל ובין צרפת. נשיב להם בקיצור. אנחנו היינו הראשונים בישראל שנשאנו את רעיון הידידות עם צרפת; גם רעיון זה נתקל בלגלוג רשמי, בשלילה משרדית. כעבור שנים רבות התברר מי צדק; וכפי שהתחלנו, כן נמשיך. רכשנו לעמנו ידידים רבים בצרפת. ועוד נוסיף: הצרפתים יודעים להעריך "רזיסטנס". לפיכך קיבלנו ברכה מלאת הוקרה מיושב ראש הכנסת – סליחה, האסיפה הלאומית הצרפתית – והוא חבר המפלגה הסוציאליסטית. כן ברכונו גיבורי המחתרת הצרפתית, הידועים לתהילה מימי הכיבוש הנאצי, ללא הבדל השקפה ומפלגה. וטוב הוא לישראל, שידידה הנאמן ז'ק סוסטל יוכל למסור לבני עמו את אשר ראו עיניו ושמעו אוזניו בעצרת ביפו. כלום כה רבים ידידינו בעולם הזה?

ד.

והמכתב? מה על מכתבו של חבר מפא"י? מיהו ומה שמו? היכן מגוריו? צר לי, אך יהיה עליי להשאיר שאלות אלו בלא תשובה – כי זה רצונו של המחבר. הוא אמנם חותם על מכתבו ואף את כתובתו מסר לי, אך הוסיף:

"אם, משום מה, תמצא עניין להוציא את דברי ברכתי לרשות הרבים – אנא עשה כן ללא הזכרת שמי…" (ההדגשה במקור).

עשיתי כפי שהורשיתי ונדרשתי. חבר מפא"י שבירך את כנס דור המרד יישאר אלמוני. מכתבו מלבב, אך התוספת מדכאה. כה רב הוא הפחד האזרחי במשטר זה, עד אשר אדם לא רק מפחד לומר את האמת המקננת בלבו, אלא אף אינו מתבייש להודות כי הוא מפחד.

משום כך יהיה עלינו לעמול רבות, בשנת העשור ובשנים הבאות אחריה, עד אשר כל ילד ידע כיצד יצאנו מעבדות לחירות, וכל אזרח יוכל לא לפחד.

לקריאת המאמר בעיתון