ברית המועצות ומדינה יהודית

ברית המועצות ומדינה יהודית

כמובן, טוב לשמוע, מפי נציגה של ברית המועצות, כי העם היהודי רשאי להיות וצריך להיות אדון לגורלו, ככל שאר העמים. טוב לשמוע מפיו, כי הקמת המדינה היחודית היא צורך דחוף ותביעה בשלה.[1]

אולם, כיצד מתיישבת הצהרה אצילה זו עם הצעת הביתור של המולדת של העם היהודי?

הן העם היהודי הוא - גם אחרי ההשמדה הטוטאלית - עם של מיליונים, ומיליונים מבניו שואפים לחזור למולדתם, כדי לחיות חיי חופש וכבוד, כדי להיות, אחרי אלפיים שנות גלות, שעבוד, ושחיטה, "אדונים לגורלם".

אם גזירת ה"גזורו", שבה תומכים מנהיגים יהודיים מוכים בסנוורים, שהחלו בהתכחשות לעצם רעיון המדינה והרבונות ומסיימים בהתלהבות ל"מדינה" באשר היא מדינה ללא התחשבות בקדושת המולדת ובצרכי העם. אם גזירה זו תוטל בכח על הארץ, תהא תוצאתה העיקרית ש"העם היהודי" לא יהיה אדון לגורלו. כי הקשר בין העם לבין המולדת ינותק. הממשלה של מדינת הגיטו היא היא שתיאלץ לנתקו. רובו המכריע של עמנו יישאר בגולה, ללא אפשרות לשוב ציונה. ועוד נחזה בתמונות - אשר הלואי ולא נראן - כיצד משטרה יהודית מגרשת "עולים יהודיים בלתי חוקיים".

אסון החלוקה עדיין לא הסתיים. הוא עוד יגדל ויעמיק. עוד תהיה ועדת משנה. עוד ייקבעו גבולות מחדש. עוד ייעשו צעדים לקראת ג'מאל חוסייני. ו"המדינה", שתצא מדיונים אלה המתבססים על המלצות רוב הוועדה שהפכו בידי דיפלומטינו ל"מכסימום היהודי'' - עלולה להיות דומה מאד ל"איזור האוטונומי" של מוריסון - לאותו איזור, שאף הוא עלול היה להיהפך, ברבות הימים, ל"מדינה רבונית". המנהיגות אולי תמחה. יהיה מאוחר. מכל מקום, יהיה מאוחר בשבילה. כי היא שהחדירה את ההכרח בלב ההמונים, כי את אשר יחליט האו"מ יש לקבל בצהלה, וכי אם מנתחים את גופה החי של מולדתנו הקטנה על שולחן בין-לאומי - מותר הניתוח, "מציל" הניתוח, ויש לקבלו בתרועת נצחון.

ודאי, המופתי אינו רוצה אפילו במדינונת יהודית זו; ובווין אינו רוצה ב"מדינה יהודית" בתל-אביב עצמה. בדרך חמחשבה האוטומטית, בדרך מחשבה-ללא-מחשבה נראית "המדינה'' שתוצע כאגם ההצלחה, להישג יהודי. אבל אוי לו לעם החושב מחשבה אוטומאטית. וכי שכחנו שהמופתי ובווין - שני תלמידי היטלר החרוצים - היו רוצים שלא נהיה קיימים בכלל עלי אדמות? וכי לפי עמדתם, שהיא עמדת חיה טורפת, נשפוט על זכויותינו, על שאיפותינו ועל עקרונותינו?

תככיה של בריטניה הנאצית; שגיאות פאטאליות של מנהיגים מתכחשים וחשבונותיהן של מעצמות - הם שהביאונו עד היום, עד לידי הסכנה הישירה של הפיכת המדינה היהודית לגיטו והרבונות הלאומית לקריקטורה. אולם, בזכרנו את המהפכה ההיסטורית שנעשתה בשנים מועטות על-ידי מעטים במלחמתם נגד רבים; בזכרנו את אוצרות הגבורה הצפונים בנפש הדור של דב גרונר; בזכרנו את השאיפה הנצחית של עמנו לארצו ואת הקשר הנצחי בין האדמה המקודשת לבין בניה, משחרריה ומחונניה, הננו יכולים לומר, בשקט ובבטחון: לא רחוב אלנבי יהיה גבולה של המדינה היהודית ולא הירדן יהיה גבולה. המולדת תשוחרר. כולה. ועם ישראל, על מיליוני בניו, יהיה באמת "אדון לגורלו".

(שודר בקול ציון הלוחמת)

[1] הצהרת צאראפקין בפני הוועדה של עצרת או"מ מיום ה-13 באוקטובר 1947.