ברוך המבדיל

מאמר עיתון: חרות
מאת:
מנחם בגין
פורסם בתאריך:
ב' אייר התש"כ, 29 באפריל 1960
מתוך:
עמוד 2
נושאים:
מחתרות - אצ"ל, המנדט הבריטי, כיבוש יפו. מדינות - ברית המועצות (רוסיה). אישים - דוד בן-גוריון, הרצל, זאב ז'בוטינסקי. השקפות חיים - סוציאליזם, על ימין ושמאל, קומוניזם, קומוניסטים. חירות האדם , לאומיות - לאומיות. בטחון - מלחמת העצמאות. שלום
במאמר זה מדבר בגין על הדגל האדום ועל דגל הלאום. בגין יוצא נגד מה שמסמל הדגל האדום: סולידריות הפועלים בכל העולם, וטוען כי הוכח בכל המלחמות שאינטרסים לאומיים הם חשובים הרבה יותר. בגין מציין את החשיבות של אחדות לאומית לעומת האחדות העל-לאומית הפועלית המזויפת. בגין טוען עוד כי אחדות לאומית על-מעמדית נוגדת את האמת. עוד בגין טוען כי כל אלה בישראל המאמינים באחד במאי מאמינים ברעיונות שאם היו מתקבלים, מדינת ישראל לא היתה קמה שכן הפועלים האמינו כי השאיפה למדינה יהודית היא בורגנית ונוגדת את עקרונות הקומוניזם. בגין מציין שהתנועה הרוויזיוניסטית היא זו שחרטה על דגלה את הצורך בהקמת מדינה יהודית עצמאית וטוב שעמדתה ניצחה לבסוף.
ציטוטים נבחרים מהמאמר חיפוש חדש

שבועיים ימים הפרידו, לפני שתיים עשרה שנה, בין היום, בו שמרנינו, הסוציאליסטים רגילים להניף את דגלם האדום, לבין היום, בו עלה נס עצמאות ישראל. כיצד נחוג הראשון במאי בשנת 1948? תהלוכות רחוב הפגנתיות לא נתקיימו בו. מדוע? כלום אי אפשר היה לקיימן? מבחינת האפשרות הפיזית, היו הבדלים בין איזור לבין איזור, בין עיר לעיר. בירושלים, בוודאי, לא היתה שום אפשרות להוציא המונים צועדים לחוצותיה. העיר עמדה באש המלחמה, לפני הקרבות המכריעים על זו בין החומות ועל זו מעבר להן, על קיומה ומעמדה, הנפרד, ה"בין־לאומי", או הלאומי, הנצחי. שונה היה המצב בחיפה. כוחות ה"הגנה", בסיוען של יחידות אצ"ל, כבר גברו על מחנה האוייב ושלטו בעיר. וגם בתל אביב ניתן היה, ביום ההוא, ללכת ברחובות, בלי לחרוד עוד פני כדור מוות. ששה ימים לפני כןיצאו חיילי הארגון הצבאי הלאומי להתקפה מכרעת על יפו, אשר עד אז לא פסקה מלהמטיר אש קטלנית על תל־אביב רבתי. ממש בראשון במאי הושלם והופסק הקרב הגורלי. מעל צריח חסן בק, ממנו הופנו, במשך חדשים, כדורי רצח לעבר לבה של העיר העברית, התנוסס דגל הנצחון, אות הבטחון. יפו, שהתרוקנה מרבבות תושביה הנסים, לא איימה עוד על תל־אביב. היא הוכתה והודברה בין ה-25 באפריל עד האחד במאי 1948, גם אם כניעתה הפורמלית, על כניסתן של יחידות האצ"ל וההגנה המשולבות, נחתמה ונתקיימה כעבור ימים מספר.

בכל זאת, לא הוצאו גם בחיפה ובתל־אביב המוני המפגינים לחוצותיהן באותו יום, שנועד לסמל, על פי סיפורי העבר, את האחדות הבין־לאומית, של הפרולטריון. איך אפשר היה להוציאם, לא רק מנקודת ראות בטחונית, אלא, בעיקר, מבחינה נפשית? דם אדום מכל דגל נשפך ביום ההוא בכל רחבי הארץ. פרולטרים ערבים הרגו פרולטרים עברים. שום סיסמות על־לאומיות, או אל־לאומיות, לא הועילו. כל המעמדות של לאום אחד ניצבו נגד כל המעמדות של לאום שני. מול מערכה כזו, מה יכול היה לסמל דגל האיחוד הבין־מעמדי, זולת לעג נורא לדם הניגר? בארץ ישראל, בראשון במאי 1948, הוצנע הדגל האדום.

אין פלא. הכל חשבו אז – או הוכרחו לחשוב – על יום אחר ועל דגל אחר. התקרב החמשה עשר במאי, היום המקווה, המיוחל הגדול, הנורא. שלטון הופל; הוא עומד להסתלק. זוהי מהותה של כל מהפכה, ותכליתה של כל מלחמת שחרור. כך נעשית היסטוריה וכך היא משתנית, לא מעצמה אלא בידי אדם. אבל אצלנו נלווים על המאורע המהפכני, הכביר, אספקטים מיוחדים, שאין להם אח ומשל בתולדות העמים. מה רבה היתה ההפסקה בקיומנו הממלכתי, העצמאי? מה רב היה הסבל, לאחר שלא רק שועבדנו בארצנו אלא גם גלינו ממנה? איכה היינו לעם מפוזר, נרדף, מושפל, נודד, חסר הגנה, נטול כבוד, מושמד? מה מעטים היו אלה שהחלו שבים, מתוך היענות לקריאת מיסתורין, אלא מאין באנו? מה נוראה היתה שואת הדמים, שפקדה את דור השיבה? מה עצום היה הכוח, שניצב נגדנו, שהחליט לחסל את תקוות הדורות והבטיח והתכונן להסגירנו, גם במולדת, בידי מבקשי נפשנו? מיעוט בתוך מיעוט קם נגד השלטון הבריטי בארץ ישראל ללחום בו ולסלקו. משפט זה טעון הסבר בשביל אלה שאינם יודעים. או אינם זוכרים. עד מאי 1948 היו היהודים בארץ ישראל מיעוט, שליש בערך, של האוכלוסין. ומתוך השליש הזה קם מיעוט עוד יותר קטן לשחרר אומה משעבוד ומסכנת כליה נראית לעין.

מלחמת השחרור הזאת, על ייחודה הדמיוני בממשותו, התנהלה במשך שנים. היא החלה בסימן של לעג. אין פלא. כך מתחילה כל פעולה משנה גורל. האין אנו יודעים זאת מתולדותיו, המסופרים בידי עצמו, של האיש, אשר מלאו מאה שנה להולדתו? ידידו של תיאודור הרצל לעג לו מתוך רחמים ובכה עליו על אשר הוא חושף את עצמו, ללא כל תכלית, בפני חיצי הלגלוג הקטלני. אחרים לגלגו בלי רחמים. מדינה הוא רוצה? מדינת יהודים הוא יקים? חא, חא, חא.

הצחוק הזה, אשר חזר בימיו של האיש, אשר קרא לעצמו, בגאווה, תלמידו של הרצל, הלא הוא זאב ז'בוטינסקי, מחדשו של חזון המדינה ונשאו בימינו – הצחוק הזה הדהד גם באזניהם של המורדים. הם הכריזו מלחמה על אנגליה? הם רוצים לגרש את הבריטים מארץ ישראל? איך? במה? מתי? כך היקשו וצחקו בקול. אך מה יועיל אוויל מתחכם כנגד כורח היסטורי, מה כוחו, ברבות הימים, מול הקרבה וגבורה? המלחמה המשחררת נעשתה, גברה, הפליאה עמים, שמשה להם דוגמא, אף שנים רבות לאחר תומה, והבשילה את פריה המבורך. הבריטים לא יכלו עוד אלא להודיע על ביטול שלטונם, על פינוי כוחותיהם.

התאריך ההיסטורי נקבע, על פי ספירתם, ל-15 במאי 1948. ובהתקרב התאריך הזה ידעו היודעים, אילו מבחנים עוד צפויים לנו, מה רב הדם שעוד יישפך, מה גורלית ההכרעה, העומדת ליפול. שני ימי מאי בשנת 1948. האחד סמל התחייבות שנמחקה. השני קדש הבטחה שקויימה. אנו עומדים להשתחרר. נשוב ונהיה לעם. לא ישלוט עוד נכרי בנו. לפנינו ארץ אבותינו לרשתה, להנחילה לבנינו אחרינו. מתקרב היום. זה היום קיווינו לו. הלכנו לקראתו בתפילת הודייה, בחרדה שקטה.

 

ב.

הראשון במאי פשט, אם מותר לומר כך, את יומו זמן רב לפני שנת 1948. ולא רק אצלנו. וודאי, לא היה מתחילה שום פגם בקביעת יום אביב נאה כחג לעובדים. אולם מאז נקשר האחד במאי בתורה, לפיה האחדות בין שכבות שונות של אומה אחת היא מליצה בורגנית, שאין כוונתה אלא להתעות את הפרולטריון, ואילו האחדות החד־מעמדית בתוך אומות שונות אמת היא – מאז הוכח, כי אין בו אלא תעתועי כזב, יהיו המחזיקים בו חלשים, או חזקים, מעטים, או רבים.

ההוכחה הראשונה ניתנה לאור אשה של מלחמת העולם הראשונה. האינטרנציונל הסוציאליסטי השני, אשר שיווה משמעות פוליטית זו לאחד במאי, עמד להתכנס בווינה, בקיץ 1914, כדי לחוג את יובל הקמתו של האינטרנציונל הראשון, שנוסד בשנת 1864 על ידי מחברי המניפסט הקומוניסטי. אך וועידת היובל, שנועדה לקבוע את הסולידריות המוחלטת של פועלי צרפת וגרמניה ואנגליה ורוסיה וכו', לא נתקיימה. כי על סף התכנסותה החלו פועלי ארצות אלו ללחום איש ברעהו ומאחורי מלחמותיהם התיצבו, בהתלהבות פטריוטית, האידיאולוגים של האחד במאי. משהו אופייני, מוטב לומר, טרגי, קרה בקשר עם הוועידה ההיא לקראתה הכינו מארגניה אלבום עם סיפורי קורותיהם של המנהיגים הסוציאליסטים, מרכס ואנגלס, עד קאוטסקי ולנין. אך ספר התמונות לא חולק אלא כעבור עשר שנים, כלומר בעולם אחר, בו קאוטסקי הוכרז כבוגד על ידי לנין, ואילו האינטרנציונל השני ראה, או נאלץ לראות, בקומוניזם סכנה לחופש ולדמוקרטיה. האחדות הבין לאומית של הפרולטריון לא רק נפגעה; היא רוסקה.

בין שתי המלחמות העולמיות ניתנו הוכחות נוספות, באיזו מידה אין אלא אשליה או הטעייה בסיסמא מרכסיסטית זו. נמשכו מלחמות בין עמים, על שכבותיהם המלוכדות כלפי חוץ; והלכה והעמיקה השנאה התהומית בין שני האינטרנציונלים, שדברו שניהם על אחווה ואחדות. ועל אלה נוספה ההוכחה מיוחדת, נוראה, גרמניה הנאצית קבעה את הראשון במאי לחג העבודה... ועם חגיגות משולבות אלו, קומוניסטיות-סוציאליסטיות-נאציות הגיעה האנושות למלחמת העולם השניה.

אם לגבי מלחמת העולם הראשונה ניתן היה לומר, כי אמנם הסוציאליסטים בגדו בסיסמת האחדות המעמדית, העל-לאומית, אבל אנשי צימרוולד והקומוניסטים החזיקו בו ותבעו להסב אחורה את הכידונים הפרולטריים – מה אפשר לומר לגבי המלחמה העולמית השניה? "מדינת הפועלים" הראשונה הושיטה ידה למי שעמד לשלח את גייסותיו המשמידים בפועלי פולין וצרפת ואנגליה. נאמני האחדות הפרולטרית בקרמלין לא התחשבו כלל במה שיעלה לו, למעמד הפועלים, בארצות, העומדות להיכבש על ידי בעל בריתם החדש. הם החליטו לשרת את האינטרסים הלאומיים, או הממלכתיים, של ארצם, כפי שהבינום, או לא ידעום. הם אמרו בלבם הזומם, כי ייטיבו לאינטרסים אלה, אם ישתפו פעולה עם גרמניה הנאצית, המתעתדת להתקיף, ואם יכריזו על המלחמה בה כעל מלחמה אימפריאליסטית, אשר כל שוחר מרכסיזם אמיתי תרחק נפשו ממנה. כך עשו. ומה להם, ולמיליוני הפרולטרים, שיפלו בידי רודפיהם ומדכאיהם?

ובעבור הכוס על ברית המועצות עצמה, בשם מה נקראו תושביה ללחום נגד האוייב? אמנם בימי המבוכה הראשונים עוד הספיק סטאלין, ואחריו ה"פראבדה" שלו, להבחין בין השליטים הנאציים, אוכלי האדם, לבין המוני העובדים הגרמניים, הנקראים להתקומם נגד ההתקפה הבוגדנית על מדינת הפועלים הראשונה בעולם. אבל עם חלוף המבוכה, נעלמו גם הסיסמות הפרולטריות, שנולדו בחיקה. כעבור ימים מספר, לא היו עוד, בעיני הקרמלין, אלא כובשים גרמניים, והקריאה יצאה אל העם הלוחם: מוות לכובשים הגרמניים, כלומר לכל גרמני שיימצא על אדמת רוסיה הקדושה. המלחמה הוכרזה כמלחמת מולדת. ורוסיה, זו של ניבסקי וקוטוזוב וסובורוב, הוכרזה כקדושה, עליה יש ללחום עד טפת הדם האחרונה. לא הפרולטריון; המולדת. לא אחווה בין פועלים, החייבים להפנות נשקם נגד שולחיהם, אלא ברית אומות, הנקראות להדביר את האוייב המשותף. כך נאמר גם בראשון במאי. אמנם לא בשנת 1940, בה צרפת כרעה נפלה, אף לא בשנת 1941 (לא הספיקו להבין; ההתקפה הגרמנית החלה ביוני), אבל החל ממאי 1942 ועד מאי 1945 כך נאמר ונעשה.

כאלה הם מבחני המציאות הבין־לאומית והוכחותיה. אך יש להבין, כי מי שמוקיע את הכזב המהותי, המחובר לאחד במאי, אינו בא להטיף לשנאה בין עמים. כזוהי הטענה המרכסיסטית; אך אין בה אלא סלף. דווקא בני חורין מאמינים בהבנה בין עמיהם ומסוגלים להתקדם לקראתה. אנשים כאלה אינם שונאים אלא את אוייבי עמם. דרושה אחווה בין אדם לאדם; הכרחית הבנה בין עם לעם. אבל מי שמטיף לאחווה כלפי חוץ, לגבי מעמד מסויים באומה אחרת, ולשנאה כלפי פנים, לגבי מעמד אחר באומתו שלו – הוא המרבה שנאה בעולם. אחדות לאומית אינה סותרת הבנה בין-לאומית; אחדות מעמדית, אל-לאומית, נוגדת את האמת.

 

ג.

הלוחות נעים. השוני בספירות גרם לכך, כי השתא אין אלא יום אחד מפריד בין האחד במאי לבין חג העצמאות. ויעלה מאן דהוא ויקרא: נשלב את חגיגות הימים. האם שילוב מקרי זה הוא אמיתי? האין ניגוד אמיתי, היסטורי, בין שני ימי מאי?

אני קורא לסוציאליסטים  בעמנו לבחון בישר לבב את השאלה הזאת. אינני מציג אותה, כדי לפגוע ברגשותיהם, יש לכבד רגשות, אם כנים הם, גם של יריב. ואין להכחיש, כי עצוב הוא להפרד מרעיונות, אף שאולים, בהם אדם דבק בנעוריו. אבל ההתבוננות דרושה. וכדי שלא ידחוה, מתוך קריאות שימצה, אזכיר לסוציאליסטים מסויימים בישראל, כי עד לפני שבע שנים בלבד לא אבו כלל לבחון, אם נכונה היא אמונתם האלילית בסטאלין ובכל מעשי ידיו. קראנו להם לעשות זאת; הם השיבו במשטמה סותמת. אף על פי כן, בא יום והם נאלצו להסתכן ולבחון, למחוק סימני חיבור, אף לשבור לוחות. האין זה לקח? אל יעצמו, איפוא, עיניהם. מוטב שיתבוננו.

ישערו בנפשותיהם, כי האידיאולוגיה, כפי שניתנה להם והם קיבלוה והטיפו לה, מנצחת בלבותיהם ובמציאות. כלום היינו מגיעים, בשם האחד במאי, ל-14 בו? בשם האידיאולוגיה, הגלומה ביום הראשון לחודש החמשי על פי ספירתם, נאמר לעמנו, על פועליו, במשך קרוב לעשרים שנה, כי אסור לשאוף למדינה יהודית. כן נאמר לו, ולהם, כי השאיפה למדינה יהודית בארץ ישראל היא ריאקציונית, בורגנית, נוגדת את הרעיון הנשגב של אחדות פועלים עברית-ערבית. קללת הריאקציה לא הספיקה. הסוציאליסטים שלנו עמלו, במשך דור שלם, להוכיח לעמנו, ולצעיריו, כי מדינה יהודית היא דמיון שווא, כי אי אפשר כלל להקימה. בעוד הרצל וז'בוטינסקי אמרו, בגדול  הפשטות של מאמינים: מדינת היהודים תקום, אמרו הסוציאליסטים שלנו, זמן רב, על כל מחנותיהם, כי גם אסור, אפילו אם אפשר היה, להקימה וגם אי אפשר, אפילו אם מותר היה, להקימה.

נניח, איפוא, כי האידיאולוגיה שלהם חוגגת, כפי שבוודאי רצו ושאפו, את נצחונה המלא, כי הכל בישראל דבקו בדגל האדום ובאחד במאי ובסולידריות הבין־לאומית של הפרולטריון ובמלחמת מעמדות ובדחיית רעיון המדינה היהודית העצמאית ובכניעה לשלטון נכרי ובצפייה ל"פתרונותיו" – הכיצד היינו מגיעים לה' באייר על פי ספירתנו? אדרבא, ילמדונו רבותינו. הן עוד חי הדור, שקרא את מאמריהם ושמע לנאומיהם; אולי אפשר להשכיח אותם; למחקם אי אפשר; לצטט מהם אין רצון. יוצא, כי הסוציאליסטים שלנו חייבים להודות להשגחה העליונה, בין אם הם מאמינים בה או לאו, על אשר נמנע מהם להטיל על כל עמנו, ועל כל בניו, את אדם דגלם ואת טעות חייהם. אחרת, עבדים היו, גם במולדת, על אף תהלוכות האחד במאי, או הודות להן; ספק, אם בכלל היו, או, ביתר דיוק, אם כולנו היינו נשארים בחיים, אחר תקופה מסויימת של עבדות חדשה.

אמת זו אינה סותרת אמת שניה, לאמור, כי כל בני האומה, ללא הבדל השקפה, נלחמו, בתקופות שונות, למען האומה והקריבו קרבנות קדושים למען תקומתה ועצמאותה. אבל ביחס למפנה והמעשה המכריעים; השאיפה והחינוך לעצמאות ממלכתית של עמנו והמלחמה המרדנית על כבושה, חייבים הסוציאליסטים שלנו, למחנותיהם, להודות על אשר תורתם נצחה, ותכניותיהם לא הצליחו ועצתם הופרה. פרדוכס? מאת ה' היתה זאת, היא נפלאת בעינינו.

יהיה הלוח החולף והשלטון העובר אשר יהיו – אין שילוב בין הראשון במאי ובין החמשה באייר. בכל לב יש לומר: ברוך המבדיל בין אדום לבין כחול לבן, בין שנאת אחים לבין אהבת ישראל, בין מלחמת מעמדות לבין מלחמת שחרור, בין פירוד לבין אחדות, בין עבדות לבין חרות, בין סגידה לאלילים זרים לבין נאמנות לאלהי אבותינו, בין כזב תקופתי לבין אמת נצחית.

בהבדלה קיים ישראל; בה עתידו.