ברגשות מעורבים (בעקבות מפגשים עם נוער יהודי באמריקה)

 ברגשות מעורבים 

(בעקבות מפגשים עם נוער יהודי באמריקה)

 (מעריב, 8.1.1971)

א.

הערב בלוס-אנג'לס החל בצחוק טוב, רם, מהדהד. מעשה שסיפרו המארחים, והוא באמת היה, כך היה. לפני מספר חודשים ביקרה בעיר הגדולה של קליפורניה, ראש הממשלה, הגב' מאיר. ראינוה, כמקובל בימינו, בטלוויזיה. פרשן נודע, כדרכו, סיים את פרשת הקושיות המדיניות בשאלה הלקוחה מחיי יום-יום. אמרי לנו, גברת ראש הממשלה, מהו המאכל המיוחד לכם, לישראלים. זאת ביקש לדעת, בין השאר, המראיין לחוף האוקיינוס השקט. הגברת מאיר השיבה משום מה, לתומה: מרק עוף. האוכל לקבל את המרשם, הוסיף לבקש הפרשן רב ההשפעה. על התשובה לשאלה נוספת זו חלוקות הדעות בקליפורניה.

אבל עובדה טלוויזיונית היא, כי המראיין הופיע על המסך הקטן לבשר לצופים השומעים, כי ראש ממשלת ישראל הבטיחה לספק לו את המרשם למרק עוף, המעדן המיוחד לבני ישראל. עובדה היסטורית שנייה היא, כי 18 אלף תושבי לוס אנג'לס והסביבה טילפנו, או הבריקו, או כתבו, וביקשו לקבל את הפרטים, כיצד מכינים את מרק העוף , הערב לחיכם של תושבי ארץ ישראל.

בשם שני ריבוא אלה של נשים וגברים – בעיקר, בוודאי, נשים – פנה הפרשן לקונסול של מדינתנו וביקשו להשיג בשבילו, בשבילם, בשבילן, את המרשם, המייחד את המטבח הישראלי מכל המטבחים. נציגנו המוסמך לא ידע מה להשיב. אם זיכרוני לא נחלש בשבועיים האחרונים, יש לי עדיין הרושם, כי סופר לי, שגם שגרירותנו בוושינגטון לא ידעה באיזה מרק מיוחד מדובר. המרשם המבוקש לא הגיע. הפרשן, הידוע ביחסו החביב לישראל, נדהם, אך לא הרפה. הוא טלפן, במישרין, מלוס אנג'לס לירושלים, למשרד ראש הממשלה. השיחה, מעבר ליבשות וימים, לא הביאה את התוצאה המצופה. ידידנו פסק לתמוה והחל לרגוז, אותו מרק עוף, אמר, אינו דבר של מה בכך. 18 אלף צופים סמכו על הבטחתי וביקשו, בעקבות הודעתה של ראש הממשלה, ללמוד ממנה כיצד מבשלים את המאכל הטוב. אם לא אוכל לספק להם את המידע החשוב, אבוש ואכלם. חילופי הדברים והמברקים, בצופן ובלעדיו, נמשכו. סוד המרק המשובח נשמר עדיין בירושלים. המצב הוסיף להיות נזיל. אך העניין נעשה רציני. צחוק בצד. כבודה של תחנת שידור גדולה הוטל על כף המאזניים. ובאמריקה, כידוע, יש התחרות גם בטלוויזיה.

מזל היה לי. ביום שבו הגעתי ללוס אנג'לס, ביקר הקונסול הכללי אצל הפרשן המפורסם ומסר לידיו מרשם מפורט למרק עוף, שנתקבל מארץ היהודים, על פי הודעתה של ראש ממשלתה. משום כך, ראיינו גם אותי באותה טלוויזיה. אלמלא כן, אמרו לי, לא היו מראים את פני. החרם היה בא עלי, לא משום שאני באופוזיציה אלא משום שאני מישראל. האם מרקנו, ירום אֵדוֹ, יעלה על שולחנם של אלפי או רבבות, קליפורנינים, לא אדע. מה שברור הוא, כי עם כל השינויים שחלו לאחרונה באמריקה, היא מוסיפה  להיות ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

ב.

תם הסיפור המהנה. עמדנו לרדת לסעודת הערב החגיגית, שבה ציפה לנו, כמובן, גם מרק, לאו דווקא ישראלי. אך סיימנו להתהדר, הופיע קצין הביטחון של המלון, הוא סיפר לרעייתי ולי, כי לפני הבניין ניצבים משמרות מחאה. הם אמנם שקטים, אמר, אבל מוטב לנקוט אמצעי זהירות. אנו מתבקשים להמתין קמעא, עד שיבואו שומרים שילוונו לאולם, או מלווים, שישמרו עלינו. מפני מה?

העסק הזה עם שומרי ליווי הוא מאותות הזמן וטרדותיו. קרוב ל-5 שנים הייתי במחתרת. בימים ההם היה פה, בארץ, מספר לא מבוטל של אנשים מזוינים, שהיו די מעונינים לבקרני. מעולם לא היה לי שומר ראש. מי בכלל נתן אז דעתו לסכנה אישית? לו חשבנו עליה, איך היינו יכולים ללחום. כה מעטים נגד רבים כל כך? לעתים תמה אני על הפרדוכס, כי דווקא בימם אלה מקיפים אותך שומרים, יהודים ולא-יהודים, תמיד נאמנים ומסורים, המוכנים להלכה, על פי תפקידם, לסכן את עצמם למענך. מוזר מאוד. אך, כפי הנראה, יש עת סכנה עם ביטחון, ויש עת ביטחון עם סכנה. אתה מנסה לשכנע, כי מדומה היא, כי אין צורך, ובעצם אין גם תועלת, בשמירות הללו. לשווא. יש משמרות. דרושים שומרים.

לפי טבע הדברים, סברתי מתחילה כי קצין הביטחון דיבר על ערבים. הם ישנם, לא מעטים, בקליפורניה. הם כבר הפגינו נגדי בחלקי עולם שונים. מדוע לא יעשו כן גם בלוס אנג'לס? אולם הקצין החביב מסר לידינו כרוז צהוב. קראתיו. למדתי, כי טעיתי. כדי להסביר את טותי, אתרגם ואעתיק את הדברים:

"אנו מקבלים את מר בגין ברגשות מעורבים. נכון, הוא פטריוט ישראלי, אך הוא מייצג את הגורם הריאקציוני ביותר בישראל של היום – חרות. הוא מדר בשם אלה אשר היו מרחיבים את ישראל לגבולותיה ההיסטוריים בלא להתחשב בזכות הלאומיות של הערבים הפלשתינאיים, שאף הם מקימים את ביתם הלאומי בפלשתינה. מפלגתי קוראת למדינה יהודית בכל פלשתינה, בה היחס לערבים יהיה כאל אזרחים "שווים" (המרכאות הכפולות במקור). המדיניות הריאקציונית של אל-פאתח דומה, מהרבה בחינות, לזו של מר בגין. אל-אתח קורא למדינה ערבית בכל השטח של פלשתינה בלא להתחשב בזכויות הלאומיות של הישראלים. אל-פאתח קורא להקמת מדינה ערבית חילונית בפלשתינה, בה לנוצרים, למוסלמים וליהודים יהיו זכויות "שוות" (גם מרכאות כפולות אלו במקור). לא המדיניות והפעולות של גח"ל – חרות ולא אלו של אל-פאתח יביאו שלום וצדק למזרח התיכון. עלינו להבין, כי השטח הידוע בשם פלשתינה הוא מולדתן של שתי אומות הנמצאות עתה בסכסוך טריטוריאלי. הפתרון לסכסוך תלוי בפשרה, שתיתן הגדרה עצמית הן לערביי פלשתינה והן ליהודי ישראל".

על החתום: אמריקנים למען ישראל מתקדמת; השומר הצעיר; הברית הציונית הרדיקאלית.

ג.

עלי לבקש סליחה כפולה. על ההזכרה החוזרת של שמי, אם לטובה ואם לגנאי; ועל השבח העצמי, שאף הוא שאול ומועתק מן המקור. זכיתי. שלושת הגופים המתקדמים מאוד באמריקה, החליטו להודיע רבים. כי הנני פטריוט ישראלי. הם אפילו שמו דגש על הודעתם המרעישה. את המשפט המפאר פתחו, בלעז המקורי, במלה היפה, indeed, אמנם כן... כמעט שחזרתי, מעוצמת ההתרגשות, על דברי הליבוב. אבל מה טיבו של אותו אוהב מולדת? הווה אומר, הוא פטריוט ריאקציוני. משום כך, הוא מתקבל, בקליפורניה שטופת השמש, ברגשות מעורבים. גם זו לטובה. טובים השניים מן האחד, מן הרגש שהוא היפוכו של אהבה. אנו מתקדמים.

לא הייתי כן, עם עצמי ועם קוראיי, אלמלא הודיתי, כי כאשר גיליתי הודות לכיוון הצהוב, את זהותם הלאומית של מפיציו, התעצבתי במקצת אל לבי. מילא, לו ערבים היו מציבים משמרות ומניפים כרזות; אבל להטריד שומרים ונוטרים ושוטרים. למעני כנגד ציונים (!) ואפילו רדיקלים – תוצאה זו של מחאה אנטי ריאקציונית נראתה לי מופרזת, בימים אלה. אפס, אסור לו לאדם, כידוע, להאריך בעצב. חבל הכרוז. ירדנו לאולם הנאה. סעדנו את לבנו. שתינו מן המברק המקומי. הושמעו נאומים. הוחלפו רשמים. היה זה ערב טוב, גם בסיומו.

אבל בדרך הביתה שבתי וקראתי את הכרוז רב התוכן והגעתי למסקנה, כי יש בו, דווקא בארץ, עניין ציבורי מסוים. אדרבא, נתבונן ונדע, לאן מגיעה קידמתנו המהוללת. בארץ ישראל, המכונה בפיהם פלשתינה, ישנן שתי ריאקציות. האחת היא של גח"ל; השנייה של פתאח. והן דומות כשתי טיפות דיו שחורה. מה האחת רוצה מדינה יהודית, השנייה רוצה מדינה ערבית. מה האחת הבטיחה לערבים, כי יהיו שווי זכויות, מבטיחה השנייה ליהודים, כי יהיו שווי זכויות.

סליחה, שכחתי את המרכאות הכפולות. גח"ל מבטיח "שווי" זכויות לערבים; פת"ח מתחייב על (אותו) "שיווי" זכויות ליהודים. הכל שווה. הכל הדדי. אלה ואלה מטעים, באותה מידה, את דעת הקהל. אומרים שווי ומתכוונים ל"שווי". סדנא דריאקציה חד הוא.

אפשר, כמובן, אך לסלוד ממשוואות כאלו ולזלזל בהן. אני מעדיף להתייחס אליהן ברגשות מעורבים: גם במידה של רצינות. צעירים יהודיים, אפילו אינם רבים, חבל עליהם. מדוע צריך להרעיל את נפשותיהם? מדוע הם נשלחים להשפיל את כבוד ישראל, לעיני הגויים? יש בארץ ישראל ציבור אדיר, המאמין, כי כשמה של הארץ כן היא: ארצו של ישראל. כזאת היתה מקדם. כאל שכזאת שאפנו לשוב אליה, ושבנו ובנינו ונלחמנו ושחררנו. ואנו רוצים, כי ארץ ישראל המשוחררת תהיה כזאת לדורי דורות. אמנם כן, היו, וישנם, ויחיו בארצנו ערבים ודרוזים, על פי לאומם, מוסלמים, נצרים ודרוזים על פי דתם. אנו מכירים בזכויותיהם כלאומים וכאזרחים. מאז באנו אל הציונות ושבנו ציונה, נשאנו את הרעיון8 של חיים משותפים עמם בחרות בקידמה, בשיווי זכויות אזרחי, בכבוד אנושי. אפילו בימי לחימה, שהיא תמיד אכזרית ונוראה, האמנו בכך, וקרנו לכך, בכל לבנו. האם זהו פטריוטיזם? כך אומרים גם חניכי השומר הצעיר מעבר לים. אבל מדוע זוהי ריאקציה? ילמדונו רבותינו; סליחה רבבותיהם.

יש פאתח, הוא שואף להרוס את ישראל, תרתי משמע. הוא מנהל מלחמה הקרויה עממית. מטר ת מלחמה זו, מסביר ביטאונה הרשמי של המהפכה הפלשתינית, היא לא הכנעת האויב אלא השמדתו, כדי לבוא במקומו. לחסאן מלך מרוקו, גילו דוברי פאתח, כי הם מתעתדים להרוס אם על ילדה אשר ברחמה. בשיטותיהם מוכיחים המהפכנים העממיים האלה, כי הם בהחלט מוכנים, ומסוגלים, לבצע את התכנית עליה הכריזו בראבאט. שני פעוטינו החביבים נקטלו בעזה. הכוונה היתה לרצוח את הוריהם עמם.

מה בין פאתח ובין – אוי לה לקידמתנו הרדיקלית – גח"ל? נקרא שנית: "לא המדיניות והפעולות (!) של גח"ל -  חרות, ולא אלו (כלומר, המדיניות והפעולות) של פאתח, יביאו שלום וצדק למזרח התיכון". זוהי אותה ריאקציה ממש. אלה אף אלה אינם מבטיחים אלא שיווי זכויות במרכאות כפולות ומוכפלות.

עתה ידענו.

ד.

הפגישה העקיפה עם בני הברית הציונית הרדיקלית לא היתה היחידה. נפגשתי ושוחחתי עם סטודנטים ארצישראלים, עם סטודנטים באוניברסיטה של ג'רסי החדשה, עם נוער לאומי של מסדה (הדור הצעיר הקשור בהסתדרות ציוני אמריקה המארחת) ובית"ר. המפגשים היו רבי עניין. יש מה לספר.

כמעט בכולם שאלוני, מה קרה בדיר יאסין. לא כל השאלות על נושא זה היו עוינות. אחד הסטודנטים ביקש, כי אגלה את "המסתורין" של דיר יאסין. השיבותי לכולן. סיפרתי את העובדות; על קן הפורעים המבוצר, שחלש על הדרך לירושלים; על הלוחמים שוויתרו על גורם ההפתעה וברם-קול קראו לתושבים, לפי פתיחת הקרב, לעזוב את בתיהם ולהסתתר במורד הגבעה: על מאות תושבים שכך נהגו ולא נפגעו ונמסרו, עם כיבוש המקום, לידי הצלב האדום; על קרב דמים קשה מבית אבן לבית אבן, בו נפגעו כמחצית הלוחמים; על חוסר הברירה שבהטלת רימונים לתוך הבתים, כדי להתגבר על האש הצולבת של האויב; על האבידות בקרב האוכלוסייה האזרחית שכך נגרמו בלחימה: על הצער העמוק שהבענו מיד עם היוודע על אבידות אלו.

הפעם היתה הסברת האמת קלה יותר. לאחרונה פרסם משרד החוץ שלנו חוברת על דיר יאסין ומסר בה את העובדות לאשורן, לרבות עדויות של ערבים. כנראה, שגם במרכז הדיפלומטיה שלנו הגיעו למסקנה, כי בקשר עם קרב הגבורה, והאבידות הטרגיות, בדיר יאסין, פצענו את עצמנו, את מדינתנו, על ידי ההסתה, שהתנהלה לצורכי פנים, על ידי חוגים מסוימים. התעמולה הערבית נתפסה, בשעתה, למה שאמרו יהודים על יהודים, ובעוד בני עמנו היו, בידי משנאיהם, לקורבנות טבח חוזר, יצרה רושם, כי טבח הוא מעשה ידי יהודים. היתה זו אחת ההוכחות, לא היחידה ולא האחרונה, כיצד מוסב נזק לאינטרס העליון של האומה, אם מוותרים עליו למען תעמולה פנימית. מאוחר מאוד, אחרי שנים רבות, הופיעה החוברת של משרד החוץ, הבאה לתקן את המעוות. היה רצוי, כי חוברת זו תפורסם לא רק באנגליה כלפי חוץ, אלא גם בעברית, ותופץ ברבים. דור שלם "חונך" בארץ ישראל על דברי שיטנה, אשר הפרסום הרשמי, בפעם הראשונה, באה לפתור אותם. גאולת האמת היא מצווה עליונה. אם אחד האנשים המקורבים ביותר למר בן גוריון מודיע לי, אחר שנים רבות כי בעניין "אלטלנה" הטעו אותו (את מר בן-גוריון), יש להבין, כי האמת אינה ניתנת להדברה. כלל זה חל גם על דיר יאסין. והראיה: התיאור העובדתי מטעם משרד החוץ, בשם ממשלת ישראל.

האמת אינה זקוקה לפרסומים רשמיים. במשך 23 שנים, מדי הישאלי לדיר יאסין, סיפרתי את העובדות הידועות לי. אבל ברור, כי בעיני נוער יהודי באמריקה, הקורא אף היום על ריאקציה סימטרית של גח"ל ופאתח, קונטרס של משרד החוץ, בעניין השנוי זמן כה רב במחלוקת כה נוראה, יכול לסייע במשהו להפגת "המסתורין". גם זו לטובה.

השאלות האחרות נסבו על העניינים של ימינו. האם שאלוני על אלה המתקראים פלשתינאים ועל הרעיון של הקמת מדינה ערבית, בתוך ארץ ישראל המערבית, שתהיה פלשתינית? מובן מאליו שהציגו שאלות כאלו. ייתכן, כי לא היה הבדל בתוכנן ובניסוחן, בין חיפה ובין ניו יורק, או ניו ג'רסי. קושיות נודדות. גם סדנא דקידמה חד הוא.

אבל הפטישים, בהם מכה התקופה, משתנים. אמנם מצאתי בארצות הברית, בקרב הדור הצעיר היהודי, את כל התופעות הנודעות של ימינו. העושר אינו מביא אושר. מהפכנות מתבטאת, בין השאר, במעין שיבה למראות הג'ונגל או נוהגיו. יש שם כאלה, המוכנים לא רק להשוות יהודים עם פאתח, אלא גם לעזור לו נגדם. בקיצור, השלילה קיימת.

אבל מצאתי גם חיוב אדיר, אשר כמוהו, באיכות אף בכמות, לא ראיתי במשך 22 שנים תמימות. בקרב הנוער היהודי באמריקה קמה תנועה המונית ללימוד העברית, כשפה מדוברת. זכורני, לפני למעלה מעשר שנים נפגשתי עם קבוצת סטודנטים באוניברסיטת קליפורניה. הצעתי להם לא רק ללמוד אלא גם לדבר עברית. ניסיתי לשכנעם בדרך ההשוואה. מיליונים אנשים, בקרב כל אומות העולם, הם כבר היום דו-לשוניים. לצד שפתם הלאומית, הם יודעים, לפחות, שפה אחת נוספת. מדוע לא תדברו אתם, צעירים יהודיים, לא רק אנגלית אלא גם עברית? ענתה לי חת הבנות, בשפתה היחידה: אם כך, הרי נהיה different (נהיה שונים מאחרים), שאלתיה, מה רע להיות שונה? רע הוא להיות  indifferent, צחק. האם למדה עברית, לא אדע. היום הם לומדים, בשקידה, וכפי הנראה, ברגש של גאווה. שונים? מי אינו משתדל היום באמריקה להיות שונה דווקא מרעהו?

עניין יהודי רוסיה נוגע ללבם. הם יודעים, ואומרים בגלוי, כי אבותיהם לא עשו דבר, כאשר יהודים, למיליוניהם, נסחבו לתאי הגזים. המערכה על זכותם של היהודים מברית המועצות לשיבת ציון מקבלת ממד של שליחות בעיני חלק, גדל והולך, של הדור היהודי הצעיר באמריקה. היא מקרבת אותם, מטבע הדברים, אל היהדות ואל ארץ היהודים.

עמדנו בעניין ארץ ישראל זוכה, בקרבם, לתמיכה בלתי מבוטלת. לא אקבל על עצמי להעלות השערות לגבי רוב, או מיעוט. נוכחתי לדעת מתוך מגע ישיר, כי התוקפנות הפרו-פאתחית של כל מיני שמאלנים חדשים, הצמיחה, על פי החוק  הנודע, פעולה נגדית. גם הנוער, בעל ההשקפות הלאומיות הוא פעיל יותר, מכפי שהיה בשנים עברו. השפעתו מתרחבת.

העלייה מעולם לא פסקתי לדבר עליה בבואי אל בני עמנו, בארצות מושבותיהם. אבל התגובות היו שונות. היו זמנים, בהם הדברים, פשוט לא נשמעו, גם אם נאמרו. חל מפנה. כאשר סיפרתי למסובים, כי העלייה לארץ ישראל מארצות הברית גוברת והולכת מאז מלחמת ששת הימים; כי היא אמנם עדיין של אלפים ולא של רבבות, אבל גם זו היא חסרת תקדים מלפני, ואחרי, קום המדינה – נתקבלו דברים אלה בתשואות רמות. בתגובה כזו, לעניין העלייה מארץ העושר, נתקלתי בפעם הראשונה בדצמבר 1970.

בארץ ישראל, כמו בארצות הברית, בחיפה כמו בלוס אנג'לס, המפגשים עם הדור הצעיר שלנו מעוררים דאגה ומביאים נחמה. ויש יסוד לאמונה, כי תגבר השנייה.