בצל הפאשיזם המשתלט

א.

לעיתים לא רחוקות שומעים בכנסת את המלים פשיסט, פשיזם, פשיסטי. אין מונופולין בנוגע לשימוש במלה זו ובנוגע למטרה שנגדה היא מכוונת. אין סיעה ומפלגה שלא זכתה להיקרא בשם זה, ושלא החזירה אותו ליריבה. ובדרך זו נהפך הבטוי "פשיזם" למילת גנאי, לעלבון אישי, לגידוף גרידא. והתופעה הוא מפריעה לברור שקט, ורציני, ואובייקטיבי, ולשיקול הבעיה החמורה? האם קיימת במדינת ישראל מגמות פשיסטיות? האם קיימת סכנת הטלת משטר פשיסטי על העם היושב במולדת? מצד מי הסכנה? מה הם סימניה? מה הן דרכיה? איך לעמוד נגדה?

כדי לתת תשובה, צריך קודם להשתחרר מההשפעה של סיסמאות, של טרמינולוגיה. לא חשוב אם לקבוצה מסוימת קוראים ימין או שמאל, מפלגה לאומנית או פועלית, או פרוגרסיבית או אפילו סוציאליסטית. בארצות שונות השתמשו הפשיסטים בשם מהשמות הללו, או אף בכמה מהם יחד: האכזרית מכל המפלגות הפשיסטיות – הנאצים הרי קראו לעצמם מפלגה סוציאליסטית, של פועלים. וגם לא חשוב מה הוא ההרכב המעמדי של ההמונים, שמפלגה פלונית השתלטה עליהם ונהנית מקולותיהם: מוסוליני סמך על ה"סינידיקאטים", כלומר על האיגודים המקצועיים. היטלר גייס את מחוסרי העבודה של גרמניה. פרון, בארגנטינה (בהזכירי את שמו אחרי היטלר, אוסיף כרצון את ה"להבדיל" - ) מקור כוחו באגודים המקצועיים, סאלזר הפורטוגלי קם בתור מגן ההמונים נגד הקורופציה של המשטר הפאודלי. אטאטורק הגדול הטיל על טורקיה משטר טוטליטרי למען קדם את התרבות והפרוגרס במולדתו הנחשלת. ובכל זאת, רבים ראו במשטרם של אטאטורק, סאלזר ופרון – אופי פשיסטי בולט.

מה הם הסימנים המובהקים, המעידים כי קבוצה מסוימת הודבקה בחידקים של פשיזם?

הסימן הראשון, הזילזול במאה התשע-עשרה. מוסוליני הגדיר את הפאשיזם בתור האידיאה של המאה העשרים, ומאז לא חדלו פשיסטים לבוז למהפכה הצרפתית הגדולה, לליבראליזם, לזכויות האדם ואזרח, אשר "כביכול" קודמות לסמכויות ממשלתיות, לעליונות המשפט, לחוקות היסוד הנוקשית, ולזכויות המיעוט הפוליטי, לצורך לשנוי הרכב הממשלה לעתים קרובות, אשר הודגש כיסוד של הדימוקרטיה בהצהרות זכויות האדם, של וירג'יניה- היא תורת היסוד של הדימוקרטיה "הרקובה" של המאה התשע-עשרה.

והסימן השני – היא הצורה החיצונית, הבחירות הכלליות, בעזרת המנגנון הממשלתי, קליפה הריקה של "שלטון הרוב" – שנוצר תחת לחץ פוליטי או כלכלי – יחד עם הדוקטרינה האומרת כי הערוב הכל מותר לו; שמה שהוא יחליט, הי זה טוב, שאין צורך בכבלים של חוקת יסוד, של החוק, של בתי משפט וכי כל זמן שהממשלה נהנית מתמיכת רוב כזה, אין גבול לסמכויותיה והיא רשאית לעשות את הכל; ומעשי השרירות הבולטים ביותר שלה – התעללות בצדק, דריסת זכויות המיעוט והפרט – יהיו בהתאמה עם הדימוקרטיה, כל זמן שלממשלה יש רוב בפרלמנט. וסמכויות המשטר מסוג אלו, הן גם ערובה מספקת, שלא יורשה לקום כח, אשר ישנה את יחסי הרוב והמיעוט בבחירות הבאות, והבחירות נהפכות מהבעת רצון הבוחרים להפגנה מאורגנת וחסרת תוכן מלמעלה, זהו שימוש לרע בצורת הדימוקרטיה למען הקים שלטון אוטוריטארי:

במאה התשע-עשרה קראו לזה "בונאפרטיזם" – והעמים ידעו להשתחרר מעריצים, אשר הפכו משאל-עם ובחירות כלליות ללעג ולקלס. במאה העשרים, הטכניקה של הבונאפרטיזם השתפרה; היא נהנית ממכשירי תעמולה מודרניים, מנשק מודרני ומבולשת מודרנית – וכל האמצעים האלה עולים בהרבה על מה שעמד לרשותו של נפוליאון השלישי ושל מחקיו. הבונאפרטיזם של המאה העשרים הוא הפאשיזם.

והסימן השלישי – הוא ריכוז הסמכויות מכל הסוגים בידי הממשלה ומלחמה ככל סמכות אחרת. מלחמה נגד תוקפו של הפרלמנט, נגד בתי המשפט, נגד העתונות החופשית, נגד הרשויות המקומיות, נגד ההמונים להתאסף, להפגין, לומר את דברם במישרין.

והסימן הרביעי – הוא הטירור מלמעלה: רדיפת מתנגדי השלטון בחיי יום-יום, שיעבוד ההמונים הכלכלי – פריביליגיות לביורוקראטיה הגבוהה על חשבון הפקידות הנמוכה. מותרות השלטון ועוני וצנע בקרב ההמונים.

סימן חמישי: נטית השליטים לזהות את המדינה, את הממשלה עם המפלגה השלטת הלכה ולמעשה – ולראות בהתקפה על המפלגה השלטת התקפה נגד הממשלה, וביחס שלילי לממשלה – בגידה במדינה.

ועוד סימן שישי, חצוני – הוא בספר חוקים: שאף פעם לא תקרא בהם "האזרח זכאי", "כל אדם רשאי", "לשר אסור", "אין בסמכות פקיד" – אלא תוכנם הוא: "השר רשאי", "הפקיד מוסמך" – "לפי שיקול דעתו של הפקיד". "אם הדבר יראה למפקח" ו"לא יהיה ערעור נגד החלטה" וכו' וכו'.

ב.

לשלטון העם, על ידי העם, למען העם – התנאי הראשון הוא העצמאות. תחת שלטון זר אין חופש ואין דימוקראטיה, אפילו יהיו חוקיו בניסוחם ובתוכנם מתקדמים וצודקים – דימוקראטיים ביותר. החוק האנגלי, שהאנגלים יצרו אותו בשביל עצמם – הוא חוק דימוקראטי. למושבות, לרבות לארץ-ישראל, הם הכניסו את החוק האנגלי בצורתו המסולפת, הגרועה, ה"קולוניאלית". ומשנת 1936 והלאה הם הוסיפו למערכת חוקים זו שכבה של תקנות לשעת חירום, שהפכו את השלטון הזר האוטוריטארי, "הפטארנאליסטי", הדואג במידת-מה להמונים, מבלי לשתף אותם בשלטון – לשלטון דכוי, השומר על עמדתו ביד חזקה ומזוינת, ללא צדק, ללא רחמים, לאיקופציה צבאית של אויב.

וכאשר קמה המדינה – הרי מתפקידם הברור ביותר של שלטונותיה היה לבטל את "התקנות לשעת חרום" של שלטון הדיכוי הזר ולתקן את מערכת החוקים הקבועים על ידי טיהורם מכל הגבלות זכויות האזרח, ומכל הרחבות סמכויות הפקידות המבדילות בין החוק האנגלי המקורי לבין צורתו הפגומה לצורכי ה"נייטיבס" ויחד עם זה היה מקום לעבודה יותר יסודית, ליצירת מערכת חוקים מקורית, המתאימה למסורתנו הלאומית, השואבת מאצר חוכמת ישראל וחכמת העמים המתקדמים, המממשת את תורת הדימוקראטיה, החופש והצדק באופן המשוכלל ביותר. והצעד הראשון ליצירת מערכת החוקים, שתהיה כולה שלנו מה הוא? הרי ברור: את המלאכה היסודית הזאת צריך להתחיל מחוקת יסוד.

אך לא בדרך זו הלכה המציאות. מועצת המדינה הזמנית, הרוב בכנסת הראשונה: לא וויתרו על תקנות שעת החרום הבריטיות. להיפך: הקואליציה המפאי"ת הדתית הצביעה בעקשנות נגד כל הצעה לשים קץ לתקנות שעת החרום הללו. אמנם, ברגע מסוים, כאשר מפא"י השתמשה בתקנות הללו כדי להושיב בג'למה קבוצת חרדים צעירים, הצטרפו "הדתיים" למתנגדי תקנות שעת החרום – והכנסת קיבלה החלטה האומרת שתקנות שעת החרום מ-1945 הן בניגוד לדימוקרטיה ועל ועדת חוקה, חוק ומשפט, להכין  במשך שבועיים את הצעת ביטולם – אך מיד אחר כך התחילו תמרונים חדשים של מפא"י ו"הדתיים" כאחד ודחיות והשהיות, ובסופו של דבר תקנות שעת החרום מ-1945 נשארו בתוקפן. ואיך אפשר לטעון, כי המישטר הוא דימוקרטי, כאשר הוא מבוסס על חוקים, שהכנסת עצמה הצהירה עליהם שהם בניגוד לדימוקרטיה

חקיקת ישראל השוטפת – מה היא? ודאי היא לא טיהרה את מערכת החוקים, ירושת הבריטים, מן הפגמים שנותנים לה אופי קולוניאלי. להיפך, היא הוסיפה סמכויות שרירותיות לבירוקראטיה. בעיקר, החוקים החדשים, המטפלים בענינים פיסקאליים, בהגברת הפיקוח, בהטלת מסים נוספים ובהחמרת המסים הקיימים. סמכויות הבירוקרטיה הורחבו. לזכויות האזרח, לבטחונו המישפטי לא הוסף כמעט שום דבר. לכל שר ניתנו סמכויות של "הניצב העליון", העם – עליו להסתפק בהליכה לבחירות פעם בארבע שנים.

וחוקת היסוד? הרי הרוב במועצה המכוננת שנבחרה למען תת לעם את חוקת היסוד, מעל בתפקיד זה, הפך את המועצה המכוננת ל"כנסת הראשונה" ומאז נמשכים מאמצנו להתגבר על השהיות והדחיות ללא סוף. אך המישטר איננו רוצה בשום חוקת יסוד. איננו רוצה לתת לעם אף מינימום של זכויות משורינות, איננו רוצה בשום סייג, אף הנוח לו ביותר היום, - כי למה לקבל חובות אשר מחר אולי יקשו על הממשלה ועל ה"רוב" שלה?

ומר בן גוריון רגיל להסביר לכנסת: הממשלה שלה היא דימוקרטיה, כי יש לה רוב בכנסת, וכל זמן שהמצב כך – כל דבר שהממשלה תעשה, יהיה בהתאם לדימוקרטיה, ונואמי מפא"י הוסיפו לזה פרוש עוד יותר פשטני: אין לחוקים תפקיד להגביל את סמכות הפקידות. כל זמן שהכנסת "יכולה" להביע אי-אמון לשר, אם יעשה דבר שלא ימצא חן בעיני הרוב שבכנסת, הרי אין צורך להוביל שר בדבר, שהוא "רשאי" לו לפי שיקול דעתו. וכך קמה ומתחזקת רודנות המישטר  הבלתי מוגבלת תחת חסותו של הרוב בכנסת. והממשלה, בעלת סמכויות כאלה – חדלה להיות מכשיר של הרוב בכנסת. להיפך, הרוב הקואליציוני שבכנסת איננו אלא מכשיר, ועבד  נאמן לממשלה.

בכל זאת, בימי הכנסת הראשונה עמדו כל הזמן על פרשת הדרכים, נסיגות המשטר תחת לחץ האופוזיציה (שהחשובה בהן היא נסיגת הממשלה מפני לחץ תנועת החרות, שדרשה הכרזת ירושלים כבירה). שני משברים ממשלתיים, חוק חסינות חברי הכנסת ויתר כשלונות מפא"י בכנסת הראשונה – עוררו תקוות, שאפשר להפוך את הכנסת לפרלמנט של ממש. אך באוירה של הכנסת השניה אין מקום לתקוות כאלה. כה בשעה שהמצב הכספי והכלכלי של המדינה רע והולך, בה בשעה שהכשלון הפוליטי של הממשלה משתקף יותר ויותר, בה בשעה שהיאוש מתגבר על הכת השלטת ומוציא אותה מדעתה ומוביל אותה בדרכים, (שהפניה למרצחי עמנו רק אחת מהן), בה בשעה שמרירות ההמונים גוברת והולכת מיום ליום – המישטר המפא"י הלוחם על עצם קיומו הולך ונהפך למשטר פאשיסטי ומטיל אופי של מדינת משטרה, של שיטה פאשיסטית קלסית על מדינת ישראל.

ג.

והנה כמה מן האמצעים שממשלת בן גוריון נקטה בהם, כדי להטיל שלטון פאשיסטי מוחלט על עם ישראל, כדי לשבור כל התנגדות, כדי לחסל סמכויות כל גורם אחר במדינה, כדי לשים קץ להפרדת הרשויות, לרשות מחוקקת, שופטת ומבצעת, על ידי רכוז השלטון כולו בידי הממשלה עצמה – "שלטון כולו" בלעז פרושו "שלטון טוטאליטרי", כלומר פאשיסטי.

מה עושה המישטר עדי לשבור את הכנסת בתור רשות עצמאית? ראשית פעולתו היתה הסתה פלילית נגד בית המחוקקים העברי: "הכנסת מחבלת במדינה", זוהי דוגמא לתעמולת זדון זו: כך כתב ברגר ב"הדור". אחרי שנבחרה כנסת השניה, והרוב הקוליציוני שלה הוא זעום עד מאד, התחילו מאמצים להגביל את פעילותה ולהפחיד את חבריה. הרוב בועדות דואג לכך, שהן לא תכנסנה אלא לעיתים רחוקות למדי. ישיבות הכנסת – הנשיאות מפסיקה אותן לפני הזמן שנקבע. השרים אינם באים לישיבות, אינם משיבים לשאילתות בלתי נוחות, או במקום לענות במועד החוקי – נותנים תשובות אחרי חדשים רבים. הצעות האופוזיציה לסדר היום – צריך לחכות חודשים רבים עד שתינתן הזדמנות של 5 דקות לנמק הצעה כזאת בטרם תידחה.

הכנסת הראשונה חייתה לה בלי צורך בסידורים משטרתיים. עתה, פתאום, הוטל עליה תקנון מלא סנקציות ועונשין. מותר להוציא את חבר הכנסת מחמש ישיבות. מותר להוציא את דבריו מדברי הכנסת, בנין הכנסת ניתן לרשותם של "קצין הכנסת" ושומרי הכנסת – גישת קהל לכנסת הוגבלה. והוצאת מ. בגין מן הכנסת לשלשה חדשים, ללא יסוד בשום חוק או תקנון, תוך זלזול גלוי בזכויות נבחרי העם – הוא נסיון נוסף להטיל פחד על הכנסת ועל חבריה, שינסו להיות עצמאיים על יתר על המידה. דבר המותר רק לחבר מפא"י.

בתי משפט? זכורות ההתקפות על השופטים שהושמעו מעל במת הכנסת על ידי שר המשפטים, דוב יוסף ואף על ידי מר בן גוריון בכבודו ובעצמו. השופטים הוענשו באופן נוסף: למרות ההתייקרות הכללית – אין העלאה במשכורתם הם, אינם מקבלים אף תוספת יוקר, למען ידעו: כך ייעשה למי שדב יוסף איננו מרוצה ממנו. יתר על כן, בחוקים החדשים, ברורה הנטיה להגביל את סמכות בתי המשפט. למשל, בחוק בתים משותפים הוחלט, שאת תפקידי השופטים ימלא לא שופט אלא פקיד. "שופט – גם הוא פקיד" – ענה דר. יוסף למתנגדים. אי שביעות רצון המשטר מן השופטים מתבטאת גם בקביעת עונשי מינימום, שיהיה אסור לשופט להטיל עונש הקל ממה שנראה למישטר, כך הוחלט ב"חיק תקיפת שוטרים", שהעניק לכל שוטר חסינות מיוחדת, העולה על חסינות פרלמנטרית. ההצעה החדשה של החוק נגד חופש העתונות – היא דוגמא עוד יותר בולטת של אותה נטיה. ולעומת זאת, הממשלה הורידה משולחנות הכנסת הצעת חוק השופטים, המעניקה מידת עצמאות ו"סטטוס" לשופטי ישראל, משטר פאשיסטי איננו רוצה בעליונות המשפט.

העתונות? ודאי, כל שלטון פאשיסטי משתמש בעתונות כמכשיר לתעמולות שקר שלו. אך הוא עוין לעתונות המסרבת ללכת בתלם, לשבור עתוני אופוזיציה, להפחיד את יתר העתונים – זו דרכו.

על רקע זה, ברור מה פרושו של "מכתב האזהרה" שנשלח לעורך "חרות" בחתימתו של שר הפנים. לפרק זה שייך גם נסיון משטרת חיפה להעמיד לדין עתונאים, השומרים על הסודיות המקצועית. אמנם, המשטרה ויתרה על המשך התביעה בענין זה אך לא על עצם עמדתה בענין זה. התיקים נגנזו, אך אפשר לחדש. אולם התופעה האופינית ביותר – הריהי הצעת תיקון חוק העתונות, שדוקא עתה היכנסה לכנסת. יש בהצעה זו מערכת שלמה של הגבלות חופש העתונות. ונוסף לזה, איום בחיסול כל עתון, שלפי התקון הזה יחוייב בדין. ואין בידי השופט להטיל עונש לפי עבירה. במקרה של פגם הקטן ביותר – ייסגר העתון לשלשה חדשים. פגמים קורים בכל עתון, אך הפעלת החוק היא בידי הממשלה, שהיא ודאי איננה מעוניינת בסגירת העתונים המשרתים אותה.

הממשלה הפעילה מחדש את שיטת ההגבלות בנוגע לאספות והפגנות, שאף הבריטים השתמשו בה רק בתקופות מסויימות. וחוק "תקיפת שוטרים", כוונתו להעלות עמדת שוטר מעל הכל ולהטיל פחד על כל אורח. פן "יתערב" במעשה שוטר, פן "יפריע" לו. זאת אינה מדינה לאזרחים – לשוטרים היא.

ועדיין אין זה הסוף. התהליך נמשך הנה, השבוע התחילה הכנסת לדון על "חוק דרכונים" ו"חוק הגירה". בחוק דרכונים – אין אף זכות אחת שמורה לאזרח. הוא איננו רשאי לקבל דרכון. השר רשאי לתת דרכון לפי שקול דעתו. היוצא מן הכלל, הם חברי הכנסת. הם "רשאים". במדינות דימוקרטיות זכות זו נתונה לכל אזרח. "חוק ההגירה" – הופך את חוק השבות ללעג ולקלס. בחוק השבות נקבע: "כל יהודי זכאי לעלות ארצה". בסעיפיו הנוספים הוגבלה אמנם, זכות זו במקרים מסויימים. "חוק ההגירה" מוציא מגדר חוק השבות אותו עולה, שאיננו מוכן, (או טרם החליט) לקבל אזרחות ישראל. עולה כזה, מותר לגרשו מן הארץ בכל רגע. יתר על כן, פקיד ההגירה רשאי לבטל תעודת עולה – "לפי שיקול דעתו". זאת היא גישה של שלטון פאשיסטי לזכויות אדם, אף זכות עולה – המקודשת בחוק השבות – לא עמדה בפני מגמה שלילית זו.

זאת היא הדרך של המישטר הקיים. וברור בדרך זו הוא ימשיך ללכת.

הפאשיסטים שלנו, - נכשלו במדיניות החוץ, גם במדיניות הכלכלית, גם במדיניות הכספית, והם ייכשלו גם בניסיון להטיל על עם ישראל מישטר פאשיסטי טוטאליטרי. ועד כמה שימהרו להגשים את מלאכתם – הם לא יחישו אלא מועד הפלתם מישטרם. המדינה לא קמה כדי שבמקום רודנות זרה תקום רודנות יהודית – נתנו לעם ישראל ולכל בן ישראל חופש משלטון זר, כדי שיהיה חופשי במולדתו החופשית, טרם הוגשמה מטרה זו במלואה – עבודתנו טרם נסתיימה.